רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף נה עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · בבא מציעא · דף נה עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

דאגרה איהי פרה מעלמא והדר נסבה ואליבא דרבנן דאמרי שואל משלם לשוכר לא תבעי לך דודאי שאלה בבעלים היא כי תבעי לך אליבא דר' יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים דכמאן דשאל מינייהו דמי מאי שואל הוי וכמאן דשאל ממרה שלא בבעלים דמי ומשלם או דילמא שוכר הוי ושוכר פטור במתה כדרכה ולא משלם אמר רבא בעל לא שואל הוי ולא שוכר הוי אלא לוקח הוי מדרבי יוסי בר חנינא דאמר רבי יוסי בר חנינא באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות איבעיא להו כחש בשר מחמת מלאכה מהו ((ד"ת מ"ז) א"ל ההוא מדרבנן ורב חלקיה בריה דרב אויא שמיה מכלל דכי מתה מחמת מלאכה חייב נימא ליה לאו לאוקומה בכילתא שאילתה) רבא לא מיבעיא כחש מחמת מלאכה דפטור אלא אפילו מתה מחמת מלאכה פטור דא"ל לאו לאוקומה בכילתא שאילתה ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה ואיתבר אתא לקמיה דרבא א"ל זיל אייתי סהדי דלא פשעת כיה ופטירת ואי ליכא סהדי מאי ת"ש דההוא גברא דשאיל נרגא לחבריה ואיתבר אתא לקמיה דרב א"ל זיל שלים נרגא מעליא אמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי והלכתא כרב כהנא ורב אסי דמהדר ליה תבריה ושמין ליה כמה הוה שוי מעיקרא וכמה שוי א) השתא וממלי ליה דמי מאניה ההוא גברא דשאיל דוולא מחבריה ב) ואיבזע אתא לקמיה דרב פפא א"ל זיל אייתי סהדי דלא שנית ביה ותיפטר כדין השואל את הפרה ואי לא משכח סהדי משתכע דלא שני ומיפטר כדין השואל את הפרה כדטעין דמתה מחמת מלאכה אמר רבא האי מאן דבעי נשאול מידי מחבריה ונפטר נימא ליה אשקיאן מיא דהוי שאלה בבעלים ואי פקח הוא נימא ליה משוך כרישא והדר אישתי אמר רבא מקרי דרדקי ושתלא וטבחא ואומנא וספר מתא כולן בעידן עבידתייהו כשאלה בבעלים היא ג) מארי בר חנניא אוגר כודניתא לבי חוזאי נפק לדלויי טועניה בהדייהו פשעי בה ומתה אתא לקמיה דרבא חייבינהו אמרי ליה רבנן לרבא פשיעה בבעלים היא איכסיף לסוף איגלאי מילתא דלמיסר טועניה הוא דנפק וא"ד לאו מיפשע פשעי בה אלא איגנובי איגנוב ומתה כדדכה בי גנב אתא לקמיה דרבא חייבינהו אמרי ליה רבנן לרבא גניבה בבעלים היא איכסיף לסוף איגלאי מילתא דלמיסר טועניה הוא דנפק ההוא גברא דשאל שונרא מחבריה חברי עליה עכברי וקטלוה

נימוקי יוסף

דאגרה איהי הפרה מעלמא. מאיש אחר:

והדר נסבה. והשתא שנשאה זכה הוא להשתמש בה כל ימי שכירותה:

אליבא דרבנן. רבנן ור' יוסי איפליגו בהמפקיד (לה:) בשוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה דלרבנן השואל משלם לשוכר ולרבי יוסי משלם לבעלים הראשונים:

לא תיבעי לך. דכיון דלדידה בעי שלומי אע"פ שאין הבהמה שלה פטור הוא דשאלה בבעלים הויא:

לוקח הוי. כלומר ויש לו כח וזכות להשתמש בכל מה ששאלה אשתו אבל אין עליו חיוב כדין שומר כלל שלא קבל עליו להיות שומר מעולם והוה ליה כאותה ששנינו באלו נערות [דף לד:] ובהגוזל (דף קיב.) הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה דאמרי אב אני יורש שמירתו איני שומר והכא נמי דכוותיה וכן דעת הרמב"ן ז"ל דפטור לגמרי ואפילו מפשיעה וכן הראב"ד ז"ל כתב דלא מיחייב ולא מידי לבעלים וכן דעת הרשב"א שפטור אפילו מפשיעה והרנב"ר ז"ל ג"כ כתב שכן עיקר אע"פ שלא אמרו כן בתוס':

[כחש מחמת מלאכה] מהו. מי אמרינן כיון שהשאילה להשתמש בה והחזירה לו פטור אע"פ שכחש בשרא או דילמא בכלל אונסין הוא זה ושואל חייב באונסין:

אפילו מתה וכו'. דאע"ג דבמתה שלא במלאכה חייב לא אמרי' כשמתה מחמת מלאכתו חייב אלא כיון שהשאילה למלאכה ידע דאפשר דמתכחשא במלאכה ואפ"ה השאילה א"כ מתירה למיתה ומה לי קטלא כולה ומה לי קטלא פלגא כדאמרי' בגמ' (ב"ק דף סה.) דמתכחשא קטלא פלגא מיקרי הלכך המשאיל הוא דפשע בנפשיה ואינו דין שיתחייב שואל במאי דפשע משאיל בנפשיה:

כילתא. כילה:

נרגא. גרזן:

ואיתבר. בפשיעה:

אייתי סהדי וכו'. הסכימו האחרונים ז"ל לפירוש הראב"ד ז"ל דהכא מיירי במקום עדים ולפיכך הצריכו לעדים ולא האמינו בשבועה כאיסי בן יהודה דאמר (ב"מ דף פג.) הא יש רואה יביא ראיה ויפטר וקי"ל כוותיה אבל אם היה בחצרו או במקום אחר שאין שם רואין היה נאמן בשבועה:

זיל שלים נרגא מעליא. לאו למימרא שישלם לו ע"כ דמים ממש דאמר מר (ב"ק דף ז.) שוה כסף ככסף אפילו סובין וכ"ש שברים דידיה דמהדר ליה אלא ה"ק רב זיל שלים דמי נרגא על מה ששוין עכשיו השברים לומר שמה שפחתו שברים משעת שבירה עד עכשיו נפחתו לשואל:

דינא הכי. שלא יפסידו הבעלים פחת השברים והתנן [שם דף י.] תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה ואוקימנא לא נצרכה אלא לפחת נבלה דמה שפחתה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין פחתה לניזק כיון שנבלה דידיה היא וה"ה משאיל דדידיה היא ולא אוקמה רחמנא ברשותיה דשואל אלא לאונסיה וכדאמרינן פ"ק דב"ק (דף יא.) אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לניזקין ואני אומר אף לשואל כלומר אין שמין מה שפחתה הנבלה משמתה עד שעת העמדה בדין לא לגנב ולא לגזלן דכיון שהם קונים בשינוי לדידהו נפחתה אבל לניזקין שמין דבהמה שלו היא וה"ה לשואל וכדכתיבנא וכדאיפסיקא הלכתא הכי פ"ק דב"ק (שם) והסכימו האחרונים ז"ל לדעת הרמב"ן ז"ל שאם אמר לו שואל למשאיל טול שברים שלך או הטפל בנבלה שלך ונאנסו לאחר מכן שנאבדו לגמרי הוי כאילו נאנסו ברשות משאיל ואין השואל חייב כלום אלא מדמי מה שהזיקו מתחלה דכל זה בכלל פחת נבלה אע"פ שנאבדו למשאיל לגמרי דהיינו נאנסו:

דוולא. דלי:

ואבזע. נבקע:

אייתי סהדי וכו'. במקום רואים איירי כדפירשתי לעיל דאי לא משתבע ומיפטר:

אשקיין. תן לי מים לשתות ובתוך כך ישאל ממנו כדי דליהוי שאלה בבעלים ואם נאנס לאחר מכן יפטור מלשלם:

שקול ברישא. דהשתא בשעת שאלה לא היה בבעלים וחייב:

מקרי דרדקי. מלמד תינוקות:

שתלא. נוטע כרמים למחצה:

ואומנא. מקיז דם:

ספר מתא. או סופר העיר או מספר את אנשי העיר בתספורת:

מסלקינן להו וכו'. מפורש שם בפרק לא יחפור בב"ב (דף כא:) דמסלקינן להו [בלא התראה] אם טעו [דכל פסידא דלא הדר כמותרה ועומד הוא ולקמן בפ' המקבל [סי' תקע] מייתי לה]:

בעידן עיבידתייהו. הסכימו האחרונים ז"ל לפי' הראב"ד ז"ל דלאו דוקא בשעה שעושים אלא בשעות המיוחדות למלאכה קאמר שכיון שלכך הם עומדים כמו שנפרש בסמוך בעליו עמו קרינא ביה כדאמרינן בריש פרקא [דף צד:] ובעלים באמירה:

כשאלה בבעלים דמו. אם שאלו כלי לאחד מבני העיר בשעות אלו ונאנסו פטורים והא דנקיט הני הוא משום שנוטלין שכר כללי מבני העיר ולפיכך כשהוא מתעסק עם כל אחד ואחד מלאכת כולן הוא עושה ואשמועינן דבהני אם שאל באותה שעה לאחר שאינו עוסק במלאכתו כאילו היה עוסק במלאכתו חשיב והויא שאלה בבעלים:

שאיל לן מר. רבינו נשאל לנו במלאכתנו ללמדנו תורה שיושב ומלמדנו תורה כל היום ואם נשאל ממנו בהמה ומתה נפטר:

אתון שאליתון לי. שאם כשאני חפץ להתחיל במסכת אחרת שלא תשכח ממני אין אתם יכולים למחות בידי:

ביומא דכלה. כשדורשין בהלכות הרגל קודם הרגל דלא מצי לאשתמוטי למילתא אחריתי:

כודניאתא. פרדה:

לדלויי. סייען להגביה המשא:

ומתה כדרכה בי גנב. והוי רבותא דהשתא אם היתה ברשות בי חוזאי נמי הוי מתה וש"ש פטור מאונסים אפ"ה חייבינהו רבא משום [לעיל דף לו:] דאי נמי שבקה מלאך המות בי גנב הוה קיימא הלכך משנגנבה נתחייב בתשלומין:

גניבה בבעלים. דסברי דבנפק לדלויי היא כדי לסייען ממש והוה כשעת שכירות בבעלים הוא ופטור דתנן [דף צה:] היה עמו בשעת שאלה א"צ להיות עמו בשעת שבורה ומתה:

למיסר טועניה. שלא הגביה כדי לסייען אלא לראות כדי שלא ירבו במשאה וכיון דלא הגביה לסייען לא הוי שאלה בבעלים:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט