נימוקי יוסף/בבא מציעא/פרק ח

דף נד עמוד ב

השואל את הפרה. בגמ' מפרש דל"ש שאל או שכר בין שתיהם הבעלים והבהמה או אחד מהם בשאלה ואחד בשכירות הכל דין אחד הוא:

ואם שאל או שכר הבעלים קודם הבהמה או שניהם בבת אחת ואח"כ נאנסה הבהמה פטור דבעליו עמו ולא ישלם ורישא דמתני' אשמועינן דאם אמר ליה הרי פרתי ואני נשאלים לך אע"פ ששניהם נשאלים בבת אחת ואפילו הוציא בלשונו הפרה תחלה אם נאנסו פטור כאילו היו נשאלים תחלה הבעלים ואח"כ הפרה והיכי דמי שיהיו שניהם בבת אחת פירש בגמ' דקיימא פרה בחצרו של שואל ולא מחסרה משיכה נמצא דבשעת אמירה היו שניהם נשאלים בבת אחת ואע"פ שאמר פרתי ואני נשאלין לך הוי כאילו אמר אני ופרתי נשאלין לך דבעליו עמו קרינא ליה כיון שאין שאלת הבעלי' אחר זמן שאלת הפרה ואי בעית אימא כגון [דא"ל] שואל כשאמר לו משאיל פרתי ואני נשאלין לך א"ל שואל את גופך לא תתשיל לי אלא עד שעת משיכת פרתך נמצא דבשעת משיכת הפרה נשאלים שניהם יחד:

אבל שאל את הפרה וכו'. אתא לאשמועינן דאע"פ שהיה עמו בשעת אונסי' לא הוי בבעלים לאיפטורי אא"כ היה עמו בשעת שאלה וטעמא מפרש בגמרא:

ואמרי' בגמרא (דף צד:) מדקתני סיפא ואח"כ מכלל דרישא דקתני עמה עמה ממש הוא היכי משכחת לה פרה במשיכה ובעלים באמירה אי בעית אימא כגון דקיימא פרה בחצרו דשואל ולא מחסרה משיכה ואי בעית אימא דא"ל את גופך לא תתשיל לי אלא עד שעת משיכת פרתך. פירוש פרה במשיכה ובעלים באמירה לאו למימרא דבעלים משתעבדי באמירה שלא יוכלו לחזור בהם כי היכי דמקניא פרה במשיכה דהא אע"פ שהתחילו במלאכה יכולין לחזור בהם כדאיתא בפרק האומנין (דף עז.) אלא ה"ק ובעלים באמירה דאמירה דידהו כהתחלת מלאכה היא ובאמירה בעלמא חשוב נשאל דכתיב [צפני' ג'] שארית ישראל לא יעשו עולה וכל שקבל עליו לעשות מלאכתו בעליו עמו קרינן ביה שאין כאן ענין לקנין אחר ופירוש פרה במשיכה וכו' כלומר היכי משכחת לה עמה ממש והלא בעיא משיכה דלא סגיא באמירה וא"כ אפילו היה עמה ממש באמירה דאמר אני ופרתי או פרתי ואני נשאלין לך לא הוה עמה ממש דפרה אכתי מחסרה משיכה ועל כרחך ה"ל שואל בעלים באמירה ואח"כ פרה והיינו סיפא ובמתני' מפורשת טפי:

ותו אמרינן בגמרא [שם] ד' שומרים הם ש"ח והשואל נושא שכר ושוכר שומר חנם נשבע על הכל השואל משלם את הכל נושא שכר והשוכר נשבעים על השבורה ועל השבויה ועל המתה ומשלמים את האבידה ואת הגניבה מנא הני מילי דת"ר פרשה ראשונה נאמרה בשומר חנם שניה בש"ש שלישית בשואל בשלמא שלישית בשואל מפורש וכי ישאל וגו' אלא ראשונה בש"ח ושניה בש"ש איפוך אנא מסתברא שניה בשומר שכר שכן חייב בגניבה ואבידה אדרבה ראשונה בש"ש שכן משלם תשלומי כפל בטוען טענת גנב אפ"ה קרנא בלא שבועה עדיפא מכפילא בשבועה [תדע] דהא שואל כל הנאה שלו ואינו משלם אלא קרן ושואל כל הנאה שלו והא בעיא מזוני דקיימא באגם:

פי' ד' שומרים. ודיניהם ג' נושא שכר ושוכר דין אחד להם:

נושא שכר. כולל נושא שכר ואומן והוא ג"כ נושא שכר ממלאכתו:

והשוכר. הוא השוכר בהמה או דבר אחר להשתמש בו:

נשבע על הכל. שלא פשע בה ושלא שלח בה יד:

פרשה ראשונה. בואלה המשפטים הם ג' פרשיות סמוכות כי יתן איש אל רעהו כסף וגו' ובה פטר על הגניבה דכתיב וגונב מבית האיש וגו' שטען שנגנבה ממנו וכ"ש דפטור על האונסים וכתיב ונקרב בעל הבית ואוקימנא לשבועה נשבע שלא שלח בה יד ואחריה כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה ובה חייב על הגניבה לשלם ופטר את האונסים בשבועה דכתיב או מת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה וגו' ואם גנב יגנב מעמו ישלם ושלישית וכי ישאל איש וגו' וחייב בה את האונסין כשאין בעליו עמו ופטור בבעלים:

בטוען טענת גנב. טען שנגנבה ממנו ונמצא שהוא עצמו גנבה חייב בה כפל בפרשה ראשונה דכתיב ואם לא ימצא הגנב וגו' וסמיך ליה על כל דבר פשע וגו' ישלם שנים ואוקימנא בפרק מרובה (דף סג:) ואם לא ימצא כמו שאמר אלא שהוא עצמו גנבו ישלם שנים וכגון שנשבע תחלה לשקר שנגנבה אבל באו עדים קודם שנשבע אינו משלם כפל דהכי כתיב אם לא ימצא הגנב וכבר נקרב בעל הבית לשבועה על כל דבר פשע אשר ירשיעון דיינים בעדים ישלם שנים וכיון דחומרא היא שדייה הך פרשתא אשומר שכר דאילו פרשה שניה ליכא כפל דהא מחייב ליה בגניבה ואבידה ומכי טעין נגנבה מיחייב עצמו בקרן דאין כפל אלא במי שבא לפטור עצמו בטענתו:

אפ"ה. שבועה חמורה:

דקרנא בלא שבועה. שמשלם קרן משאמר נגנבה ואפילו לא נשבע לשקר:

עדיפא מכפילא בשבועה. דהיינו פרשה ראשונה שאינו משלם עד שיביא עדים שהוא גנבה ושנשבע לשקר:

תדע. דהא עדיפא מדלא פטר שואל על הגנבה כדי לחייב בכפל:

כל הנאה שלו. שבחנם הוא עושה מלאכתו ובו היה ראוי להחמיר יותר וחייב על טענת גנב קרן בלא שבועה ולא פטרו בשבועה כדי להביאו לידי כפל:

ועוד גרסינן בגמרא נושא שכר והשוכר נשבעין וכו'. בשלמא גנבה דכתיב ואם גנב יגנב אלא אבדה מנ"ל דתניא ואם גנב יגנב אין לי אלא גניבה אבדה מנין ת"ל אם גנב יגנב מ"מ:

והשואל משלם את הכל בשלמא שבורה ומתה דכתיב וכי ישאל וגו' אלא שבויה בשואל מנ"ל כדתניא ר' נתן אומר או לרבות את השבויה:

[דף צה.] גניבה ואבידה בשואל מנא לן כדתניא ונשבר או מת אין לי אלא שבורה ומתה גניבה ואבידה מנין אמרת ק"ו מה שומר שכר שפטר בשבורה ומתה חייב בגניבה ואבידה שואל שחייב בו שבורה ומתה אינו דין שחייב בו גניבה ואבידה אשכחן לחיוב לפטור מנא לן אמר קרא וכי ישאל וי"ו מוסיף על ענין ראשון וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון. פי' אשכחן לחיוב גניבה ואבידה בשואל לחייב בשאין בעליו עמו:

לפטור מנלן. שאם בעליו עמו יהא פטור:

ילמד עליון מתחתון. גניבה ואבידה דשומר שכר ילמד מאונסין דשואל דכתיב בהו אם בעליו עמו לא ישלם:

ותחתון מעליון. וגנבה ואבידה דשואל דלמדנו לעיל מק"ו ילמד עכשיו מגניבה ואבידה דשומר שכר שפטר בבעלים דלא מצי למימר גניבה ואבידה דשואל מאונסין דשואל גופיה דאיכא למיפרך מה לשבורה ומתה שכן אונס:

פשיעה בבעלים. אחד מן השומרים שפשע והיו בעלים במלאכתן. מקרא נדרש. אם בעליו עמו:

לפניו. אשומר שכר בהיקשא דלעיל דוכי ישאל:

ולא לפני פניו. אשומר חנם דפרשיות של שומר חנם ושל שומר שכר לא איתקוש בוי"ו יתירא דלא כתיב וכי יתן [בשומר שכר] ומקרא נדרש בסמיכות הפרשיות ואע"ג דאין היקש מפורש בהם והכי הלכתא דמקרא דאם בעליו עמו לא ישלם נדרש אלפני פניו אפרשת דשומר חנם דכתיב בה על כל דבר פשע לומר דאם בעליו עמו לא ישלם אע"ג דפשע:

דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא קיי"ל כמאן דמיקל. כדאיתא בפ' גיד הנשה (דף צג:) ופ' [כיצד צולין] (דף עד:) וקולא דממונא היינו לאוקומי ממונא בחזקת מריה וכן פסק הריא"ף ז"ל:

תניא בגמ' (דף צד:) ת"ר אביו ואמו קלל אביו קלל אמו קלל דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר משמע שניהם כאחד ומשמע אחד אחד בפני עצמו עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו:

איתמר [דף צה:] אביי סבר כרבי יאשיה ורבא סבר לה כרבי יונתן. [פי' ורבא סבר לה כרבי יונתן] דדריש אחד אחד בפני עצמו הלכך אפילו לא קלל אלא אחד מהם חייב וכן באם בעליו עמו דאמר קרא לא ישלם לא בעינן שיהיה בשניהם כאחד דהיינו בשעת שאלה ובשעת שבורה ומתה אלא די באחד דהיינו בשעת שאלה אבל לא סגי שיהיה בשעת שבורה ומתה ולא בשעת שאלה כדמפרש בסמוך וקי"ל כרבי יונתן דמשמע אחד אחד בפני עצמו וחייב עד שיפרוט לך הכתוב יחדיו משום דרבא סבר לה כוותיה וכל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם כן כתב הרנב"ר ז"ל והרשב"א ז"ל בתשובה:

אלא לומר לך. כלומר דאם בעליו עמו משמע עמו בכל זמן השאלה משעת שאלה עד שעת שבורה ומתה הוא דאינו משלם הא בחדא משלם [ואם בעליו] משמע דאם אין בתרוייהו ישלם הא אם בעליו בחדא אינו משלם הא כיצד אם בעליו בשעת שבורה ומתה צריך להיות נמי בשעת שאלה כדמשמע אם בעליו עמו ואם בעליו בשעת שאלה כיון שיצאה מרשות משאיל שעה אחת בבעלים שוב אין צריך להיות בעליו עמו עוד ואם נשברה ומתה פטור כדמשמע מקרא דאין עמו שלם ישלם דמשמע אין עמו כלל הא אם בעליו עמו בחדא לא ישלם וכדאמרן ומיהו דסגי שיהיה עמו בשעת שאלה טפי משעת שבורה ומתה מפורש בסמוך:

דף נה עמוד א

וגרסי' בגמ' (דף צו.) [איפוך אנא] בשעת שאלה אינו צריך וכו' (איפוך אנא) אמר רב אשי אמר קרא וכי ישאל איש מעם רעהו ולא רעהו עמו שלם ישלם הא רעהו עמו פטור:

איפוך אנא. דקרא דאשמעינן דאם בעליו בחדא לא ישלם בשבורה ומתה קאמר ולא משעת שאלה:

מעם רעהו. משמע ולא רעהו עצמו נשאל לו ועלה מסיק קרא שלם ישלם אלמא אשעת שאלה קפיד ואע"ג דאם לאו קראי דאם בעליו ואין בעליו ה"א מעם רעהו לאו ראיה כלל דהוה אמינא האי אורחא דקרא הוא למימר הכי ול"ש בבעלים ול"ש בלא בעלים חייב מ"מ השתא דאשמעינן מהני קראי דאם הבעלים בחדא מינייהו פטור לגלויי אם שעת שאלה היא אם שעת שבורה ומתה שפיר ילפינן מהאי קרא דמעם רעהו דאשעת שאלה קפיד לבד ולא בשעת שבורה ומתה כדאמרן:

מן השותפין. פרה של שניהם ונאנסה מי אמרינן בעליו עמו קרינן לגבי חלק שותף זה ופטור שואל מאותו חצי של אותו שותף:

ששאלו. פרה מאחר לחרוש קרקע של שותפות:

ונשאל. בעל הפרה לאחד מן השותפין למלאכתו דאינה של שותפות. דאילו למלאכת השותפין לשניהם הוי נשאל:

לכוליה [שואל] בעינן. המשאיל צריך שיהיה נשאל לשואל ולא לחצי שואל מכאן יש לדקדק דאין כל אחד מהם חייב בכולה אלא בפלגא כדין בעל חוב ואידך פלגא אינו חייב אלא מדין ערב דאי חייב כל אחד בכולי ממונא אם כן הרי נשאל לכוליה שואל ונפקא מינה לשנים שלוו מאחד דאע"פ שלא כתבו אחראין וערבאין זה לזה אחראין וערבאין זה לזה כדאיתא בירושלמי לאו דליחייב כל אחד מינייהו בכוליה ממונא כדין בע"ח אלא בפלגא דממונא כדין בע"ח ובאידך פלגא כדין ערב וכבר כתבתי זה בהמפקיד [בתחלתו] בשם הרנב"ר ז"ל:

תיקו. וכיון דלא איפשיטא בעיין מיפטר שואל מההיא פלגא דתיקו דממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע וקולא דממונא היינו לאוקמיה ממונא בחזקת מריה:

אמר המחבר כתב הרמב"ם ז"ל פרק שני מהל' שאלה אם מתה אינו משלם ואם תפסו הבעלים אין מוציאין מידם הרי שהרב ז"ל לא כתב אם מתה אינו משלם אלא פלגא כמו שמשמע מהלכה זו וגם הרי"ף ז"ל כתב סתם וצריך עיון שנראה שדעתם ז"ל שאינו משלם כלום דיהבינן ליה דין שואל בבעלים בכוליה מספק ומלישנא דגמרא דאמר בפשיטות והא ליכא לא משמע הכי ואם נאמר דהם ז"ל סומכין יותר על פשט הירושלמי דאמר דהם אחראין וערבאין דמשמע להו דכל אחד חייב מבתלמוד דידן בענין כזה שהיא בעיא דיחידאה ועלתה בתיקו ומ"מ כיון דאיכא שואל אחרינא בהדיה לאו כוליה שואל הוא ומשום הכי מסופק גם להם בירור הדין ואם כן צ"ל שגם בפלגא לאו כוליה שואל הוא דמאן פלג לך חד פלגא מאידך פלגא וכל זה כנגד בעיא דהכא אמנם אין נראה כן דעת האחרונים ז"ל אלא כמו שכתבתי בפנים ומיהו אפשר דמשום שהאמת דשואל זה פטור [בחלקו] בהאיך דשותפין ששאלו שהרי בעל הבהמה עמו במלאכתו נקט הרמב"ם ז"ל אינו משלם משום דסליק מיניה וממילא נמי בהאיך דשאל מן השותפין אינו פטור אלא מפלגא ע"כ:

שאל מן האשה. פרה של נכסי מלוג:

ונשאל לו בעלה. למלאכתו אף על גב דברצון הבעל שאלה דבלאו הכי לא היתה רשאה להשאיל נכסי מלוג שלה שהרי הבעל אוכל פירות מ"מ נהי דהשתא הויא שאלה מיהו אם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי אינה שאלה בבעלים כיון שהאשה ג"כ אינה במלאכתו:

האשה ששאלה. פרה לחרוש בה קרקע של נכסי מלוג ונשאל בעל הפרה לבעלה במלאכת עצמו דאילו במלאכת מלוג פשיטא דשאלה בבעלים הויא אף על גב שאינו נשאל לאותה קרקע ממש שנשאלת הפרה אבל השתא שבעל הפרה נשאל לקרקע שאינו של מלוג אם קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי נמצא שאינו נשאל [לשואל] כוליה והוי ספק כדלעיל ופטור [ממחצה] וכדפרישית לעיל ואם קנין פירות כקנין הגוף דמיא נמצא דאיכא שאלה בבעלים ופטור לגמרי:

לר' שמעון בן לקיש וכו'. כתב הריא"ף ז"ל דבהא קי"ל כרבי שמעון בן לקיש. מה שכתבתי שאינו כוליה שואל וכדלעיל משום דהוה משמע לי דכיון דהבעל והאשה שותפין בהאיך קרקע כששואל פרה לצורך אותו קרקע לחרוש הרי הוא כשותפין ששאלו וכן כששאל מן האשה פרה של נכסי מלוג הרי הוא כשאל מן השותפין אבל הרמב"ם ז"ל כתב פ"ב מהל' שאלה שאינה שאלה בבעלים וכן כתב הריא"ף ז"ל נראה דחייב באונסין לגמרי ואפשר דטעמא משום דגוף הדבר שהוא נשאל אינו של שותפות אלא מן האשה דוקא ולא דמי לפרה של שותפין:

אפוטרופוס. כגון שהיה הולך למדינת הים ומינה אפוטרופוס על נכסיו לזון אשתו ובניו:

דברי רבי יאשיה. וטעמא דרבי יאשיה איכא למימר דאף על גב דבכל מקום שלוחו של אדם כמותו שאני הכא ששינה הכתוב לעכב דכתיב אישה ואישה בעליו עמו ואין בעליו ר"ח ז"ל פסק כרבי יאשיה משום דקראי דייקי כוותיה וכתבו האחרונים ז"ל דלא מחוור דכיון דלא איתמר הכי בגמרא להדיא לית לן למימר הכי מסברא דנפשין וגם הרמב"ם ז"ל פסק כרבי יאשיה וכן הריא"ף ז"ל מטעמא דאמרינן בסמוך משום דיד עבד כיד רבו אלמא דמשום שליחות לא מהני והשיב עליו הראב"ד ז"ל דמהא לא איריא דלעולם רבא סבר בהא דשלוחו של אדם כמותו כרבי יונתן אלא דכיון דרב עיליש בעי מיניה אפילו למ"ד לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו פשיטא ליה דעבד מיהא מהני דיד רבו הוא ומסכימין הרשב"א והרנב"ר ז"ל לדעתו וכתב הרנב"ר ז"ל וז"ל מיהו כיון דליכא אכרעותא במילתא נקיטינן לחומרא וגבי נדרים לא מצי מפר ע"י שליח דבשל תורה הלך אחר המחמיר וכן פסק הרמב"ן ז"ל בהלכות נדרים שלו וגבי שאלה בבעלים פטור כיון דספיקא הוא והמוציא מחבירו עליו הראיה:

וגרסי' בגמרא (דף צו.) א"ל רב עיליש לרבא אמר לעבדו צא והשאל עם פרתי מהו למאן דאמר שלוחו של אדם כמותו הני מילי שליח דבר מצוה אבל עבד דלאו בר מצוה לא או דילמא אפילו למאן דאמר לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו הני מילי שליח אבל עבד אמרינן יד עבד כיד רבו דמיא א"ל מסתברא דעבד כיד רבו דמיא אבל עבד דלאו בר מצוה הוא לא הנכון כמו שפירש הרמב"ן ז"ל דאף על גב דבעלמא לא בעינן שיהא בר מצות ממש כישראל דהא משוינן ליה שליח (תרומות פ"ג משנה ד') לענין תרומה ולענין גט שחרור לחברו (גיטין דף כג:) מיד רבו של חברו מכל מקום הכא דכתיב בעליו אהני לן דבעינן בר מצות דומיא דבעלים ממש אפילו למאן דאמר בעלמא שלוחו של אדם כמותו או דילמא אפילו למאן דאמר לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו מפני ששינה הכתוב לעכב מכל מקום יד עבד כיד רבו דמי ורש"י והרנב"ר ז"ל פירשו דלאו בתורת מצוה הנהוגות בשאלה הוא משום דאיהו לית ליה ממונא לשאולי כלום וכיון דליתיה בהנך מצות לא הוי שליח בהן וכדאמרינן [גיטין שם] לגבי גט דלא הוי שליח לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין ומיהו אינו מחוור כל הצורך דשאני גיטין וקדושין דלאו בני הכי כלל אבל לענין שאלה אע"ג דמסתמא לית להו מיהו אפשר ובני הכי נינהו אם ירצו הבעלים להניח המעות בידם לרצונם:

ומסתברא יד עבד וכו'. והכי הלכתא ודוקא מדעת רבו אבל שלא מדעת רבו לא הוי שאלה בבעלים וכן כתב הרמב"ם פ' שני מהלכות שאלה:

בעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו. בפירות מלוג שהוא עושה בה מלאכתו:

שואל הוי. קס"ד להתחייב באונסין אם מתה כדרכה:

או שוכר הוי. ופטור מאונסין ומאי שכירותיה שהרי תקנו לה חכמים פרקונה תחת פירות:

שאלה בבעלים היא. שהיא תמיד במלאכתו והיא נשאלה לו תחלה כשנשאה ואף על פי שאינה עוסקת כל שעתא ממש ואפשר דבשעת נפילת הנכסים לא היתה עוסקת במלאכתו מ"מ כיון שאינה פטורה לעולם מלשמשו שאלה בבעלים קרינן ליה ודמיא להא דאמרינן לעיל בריש פירקין [דף צד:] דבעלים באמירה מיקנו דמשום שקבל עליו לעשות מלאכתו אע"פ שעדיין אינו עוסק בה חשבינן ליה שאלה בבעלים ולקמן (דף צז.) דאמרינן מקרי דרדקי ושתלא וטבחא דדוקא בעידן עבידתייהו הוי שאלה בבעלים ההוא משום שפטורין מלשמש בשעות ידועות וכן הבעל דוקא כשהוא מתעסק במלאכת אשתו הויא שאלה בבעלים אבל כל שאינו עסוק במלאכתה אם שאלה ממנו כלי ונאנס בידה חייבת והכי מוכח בירושלמי בפרק הכותב דגרסינן התם האשה ששברה כלים בתוך הבית פטורה שאם לא כן אין לך שלום בבית לעולם אלמא דוקא מפני תקנה היא פטורה אבל מדינא חייבת וכן דעת הרמב"ם ז"ל אף על פי שהראב"ד ז"ל השיגו ואמר שפטורה משום פשיעה בבעלים והאחרונים ז"ל הסכימו לדברי הר"ם שהירושלמי מוכיח עליהן:

דף נה עמוד ב

דאגרה איהי הפרה מעלמא. מאיש אחר:

והדר נסבה. והשתא שנשאה זכה הוא להשתמש בה כל ימי שכירותה:

אליבא דרבנן. רבנן ור' יוסי איפליגו בהמפקיד (לה:) בשוכר פרה מחברו והשאילה לאחר ומתה כדרכה דלרבנן השואל משלם לשוכר ולרבי יוסי משלם לבעלים הראשונים:

לא תיבעי לך. דכיון דלדידה בעי שלומי אע"פ שאין הבהמה שלה פטור הוא דשאלה בבעלים הויא:

לוקח הוי. כלומר ויש לו כח וזכות להשתמש בכל מה ששאלה אשתו אבל אין עליו חיוב כדין שומר כלל שלא קבל עליו להיות שומר מעולם והוה ליה כאותה ששנינו באלו נערות [דף לד:] ובהגוזל (דף קיב.) הניח להם אביהם פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה דאמרי אב אני יורש שמירתו איני שומר והכא נמי דכוותיה וכן דעת הרמב"ן ז"ל דפטור לגמרי ואפילו מפשיעה וכן הראב"ד ז"ל כתב דלא מיחייב ולא מידי לבעלים וכן דעת הרשב"א שפטור אפילו מפשיעה והרנב"ר ז"ל ג"כ כתב שכן עיקר אע"פ שלא אמרו כן בתוס':

[כחש מחמת מלאכה] מהו. מי אמרינן כיון שהשאילה להשתמש בה והחזירה לו פטור אע"פ שכחש בשרא או דילמא בכלל אונסין הוא זה ושואל חייב באונסין:

אפילו מתה וכו'. דאע"ג דבמתה שלא במלאכה חייב לא אמרי' כשמתה מחמת מלאכתו חייב אלא כיון שהשאילה למלאכה ידע דאפשר דמתכחשא במלאכה ואפ"ה השאילה א"כ מתירה למיתה ומה לי קטלא כולה ומה לי קטלא פלגא כדאמרי' בגמ' (ב"ק דף סה.) דמתכחשא קטלא פלגא מיקרי הלכך המשאיל הוא דפשע בנפשיה ואינו דין שיתחייב שואל במאי דפשע משאיל בנפשיה:

כילתא. כילה:

נרגא. גרזן:

ואיתבר. בפשיעה:

אייתי סהדי וכו'. הסכימו האחרונים ז"ל לפירוש הראב"ד ז"ל דהכא מיירי במקום עדים ולפיכך הצריכו לעדים ולא האמינו בשבועה כאיסי בן יהודה דאמר (ב"מ דף פג.) הא יש רואה יביא ראיה ויפטר וקי"ל כוותיה אבל אם היה בחצרו או במקום אחר שאין שם רואין היה נאמן בשבועה:

זיל שלים נרגא מעליא. לאו למימרא שישלם לו ע"כ דמים ממש דאמר מר (ב"ק דף ז.) שוה כסף ככסף אפילו סובין וכ"ש שברים דידיה דמהדר ליה אלא ה"ק רב זיל שלים דמי נרגא על מה ששוין עכשיו השברים לומר שמה שפחתו שברים משעת שבירה עד עכשיו נפחתו לשואל:

דינא הכי. שלא יפסידו הבעלים פחת השברים והתנן [שם דף י.] תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה ואוקימנא לא נצרכה אלא לפחת נבלה דמה שפחתה משעת מיתה עד שעת העמדה בדין פחתה לניזק כיון שנבלה דידיה היא וה"ה משאיל דדידיה היא ולא אוקמה רחמנא ברשותיה דשואל אלא לאונסיה וכדאמרינן פ"ק דב"ק (דף יא.) אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לניזקין ואני אומר אף לשואל כלומר אין שמין מה שפחתה הנבלה משמתה עד שעת העמדה בדין לא לגנב ולא לגזלן דכיון שהם קונים בשינוי לדידהו נפחתה אבל לניזקין שמין דבהמה שלו היא וה"ה לשואל וכדכתיבנא וכדאיפסיקא הלכתא הכי פ"ק דב"ק (שם) והסכימו האחרונים ז"ל לדעת הרמב"ן ז"ל שאם אמר לו שואל למשאיל טול שברים שלך או הטפל בנבלה שלך ונאנסו לאחר מכן שנאבדו לגמרי הוי כאילו נאנסו ברשות משאיל ואין השואל חייב כלום אלא מדמי מה שהזיקו מתחלה דכל זה בכלל פחת נבלה אע"פ שנאבדו למשאיל לגמרי דהיינו נאנסו:

דוולא. דלי:

ואבזע. נבקע:

אייתי סהדי וכו'. במקום רואים איירי כדפירשתי לעיל דאי לא משתבע ומיפטר:

אשקיין. תן לי מים לשתות ובתוך כך ישאל ממנו כדי דליהוי שאלה בבעלים ואם נאנס לאחר מכן יפטור מלשלם:

שקול ברישא. דהשתא בשעת שאלה לא היה בבעלים וחייב:

מקרי דרדקי. מלמד תינוקות:

שתלא. נוטע כרמים למחצה:

ואומנא. מקיז דם:

ספר מתא. או סופר העיר או מספר את אנשי העיר בתספורת:

מסלקינן להו וכו'. מפורש שם בפרק לא יחפור בב"ב (דף כא:) דמסלקינן להו [בלא התראה] אם טעו [דכל פסידא דלא הדר כמותרה ועומד הוא ולקמן בפ' המקבל [סי' תקע] מייתי לה]:

בעידן עיבידתייהו. הסכימו האחרונים ז"ל לפי' הראב"ד ז"ל דלאו דוקא בשעה שעושים אלא בשעות המיוחדות למלאכה קאמר שכיון שלכך הם עומדים כמו שנפרש בסמוך בעליו עמו קרינא ביה כדאמרינן בריש פרקא [דף צד:] ובעלים באמירה:

כשאלה בבעלים דמו. אם שאלו כלי לאחד מבני העיר בשעות אלו ונאנסו פטורים והא דנקיט הני הוא משום שנוטלין שכר כללי מבני העיר ולפיכך כשהוא מתעסק עם כל אחד ואחד מלאכת כולן הוא עושה ואשמועינן דבהני אם שאל באותה שעה לאחר שאינו עוסק במלאכתו כאילו היה עוסק במלאכתו חשיב והויא שאלה בבעלים:

שאיל לן מר. רבינו נשאל לנו במלאכתנו ללמדנו תורה שיושב ומלמדנו תורה כל היום ואם נשאל ממנו בהמה ומתה נפטר:

אתון שאליתון לי. שאם כשאני חפץ להתחיל במסכת אחרת שלא תשכח ממני אין אתם יכולים למחות בידי:

ביומא דכלה. כשדורשין בהלכות הרגל קודם הרגל דלא מצי לאשתמוטי למילתא אחריתי:

כודניאתא. פרדה:

לדלויי. סייען להגביה המשא:

ומתה כדרכה בי גנב. והוי רבותא דהשתא אם היתה ברשות בי חוזאי נמי הוי מתה וש"ש פטור מאונסים אפ"ה חייבינהו רבא משום [לעיל דף לו:] דאי נמי שבקה מלאך המות בי גנב הוה קיימא הלכך משנגנבה נתחייב בתשלומין:

גניבה בבעלים. דסברי דבנפק לדלויי היא כדי לסייען ממש והוה כשעת שכירות בבעלים הוא ופטור דתנן [דף צה:] היה עמו בשעת שאלה א"צ להיות עמו בשעת שבורה ומתה:

למיסר טועניה. שלא הגביה כדי לסייען אלא לראות כדי שלא ירבו במשאה וכיון דלא הגביה לסייען לא הוי שאלה בבעלים:

דף נו עמוד א

מתני' שאולה מתה. אותה פרה שהיתה שאולה מתה דאסיפא דסליק מיניה קאי דשכר אחת ומתה אחת:

ביום שהיתה שאולה. קאי אשאלה היום ושכרה למחר:

בשעה שהיתה שאולה. קאי אשכרה חצי היום:

חייב לשלם. דברי ושמא ברי עדיף והיינו לרב יהודה אבל אנן קי"ל כרב נחמן דאמר פטור והמוציא מחבירו עליו הראיה ומיהו חייב לישבע מדרבנן שבועת היסת שאינו יודע ואפילו לרב נחמן מוקמינן מתני' בגמרא בעסק שבועה לפיכך חייב:

פטור. מדקתני גבי זה אומר שאולה וזה וכו' ישבע השוכר אלמא דפטור דקאמר הכא אפילו משבועה קאמר וטעמא דמילתא משום דמשאיל טוען שמא ולא דמי לשבועת השומרים ולשבועת השותפין שתקנו עליהם שבועה אע"ג דטענו שמא משום דמורו אנפשייהו היתירא גבי שומרין זימנין דפשע ואומר בדדמי דאונס הוא ושותפין מורו אנפשייהו ואמרי תורא מדדייש קא אכיל ומשום הכי רמו שבועה עלייהו אבל בהא מילתא לא שייכא בה הוראה דמידע ידעי אי שאולה אי שכורה ולפיכך לא רמו עלייהו שבועה לא מדאורייתא ולא מדרבנן ואין לומר נמי אמאי לא מגלגלין להו דלישתבע דכדרכה מתה ומגו דמשתבע הכי משתבע נמי דשכורה מתה בגלגול שבועה דגלגול שבועה דאורייתא היא כדאמרינן פ"ק דקדושין [דף כז:] ואמרה האשה אמן אמן אמן מאיש זה אמן מאיש אחר דמשמע דמגלגלין מדאורייתא אפילו בשמא על שמא משום דמתני' בדלא שייך בה גלגול שבועה עסקינן דמיירי שמתה בפני המשאיל או שהעידו העדים כן. וכן הסכימו האחרונים ז"ל וכן איכא נוסחאות דגרסי' במתני' ושכר אחת ומתה דמשמע שהמיתה ברורה היא להם ולא פליגי אלא אם היתה שכורה או שאולה:

ישבע. לקמן פריך מה שטענו לא הודה לו והיכן כתיבא שבועה זו:

יחלוקו. קסבר ממון המוטל בספק חולקים:

גמ' והלה אומר וכו'. וא"ת היכי מקשה לומר מתני' הוי כאיני יודע [אם הלויתני] והא קי"ל כרב נחמן דאמר פטור וא"כ תיקשי ליה מתני' דחייב דהא מתני' דמיא לאומר איני יודע אם החזרתי לך דקי"ל דחייב לכ"ע בפרק הגוזל (דף קיח.) דהא ה"נ מודה ששאלה חצי היום וכן ששאלה היום אלא שאינו יודע אם מתה לאחר עבור זמן שאלה ופטור או שמא כשמתה עדיין לא עבר זמן השאלה וחייב א"כ הוא מודה שנעשה שואל עליה וכשאומר איני יודע אם עבר זמן השאלה כשמתה הוי כאומר איני יודע אם החזרתיה אם לאו וי"ל דמסיפא דמתני' קא מקשה דשכר אחת ושאל אחת ומתה אחת מהן ואינו יודע איזו היא נמצא שאינו יודע אם נעשה שואל עליה אם לאו דהיינו הלה אומר איני יודע אי נמי מצינן למימר דמרישא קא מקשה דשאלה חצי היום ושכרה חצי היום סתמא קתני ולא מוכרחת מילתא למימר שיהיה חצי ראשון מן היום בשאלה או היום הראשון וכיון שאינו יודע אם מתה בזמן השאלה א"כ כשאומר איני יודע אינו מודה בשאלה כלל [שפיר פריך] ואמאי תנן חייב והאי גוונא דוקא איצטריך לפום הרמב"ם ז"ל דפסק ההיא דהניח להם אביהן פרה שאולה וכו' חייבים לשלם מנכסי אביהם מפני שנכסיו נתחייבו משעת משיכה לאונסיה אבל לפירוש הרמב"ן ז"ל דפסק התם כרב פפא [דפטור באונסיה מפני] דנכסי אביהם לא נתחייבו שלא נתחייבו הנכסים עד שעת אונסין והשתא בשעת אונסין לאו נכסי אב נינהו שהרי מת מצינן למימר דמקשה תלמודא אפילו אם חצי יום ראשון בשאלה וכן יום ראשון דכיון דאין חיוב אונסין משעת משיכה אלא משעה שנאנסו והוא אינו יודע מתי נאנסו הרי הוא כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך ופטור וא"כ [שפיר פריך] אמאי חייב והרשב"א ז"ל כתב שפסק הרב [הרמב"ן] ז"ל עיקר ואינו מחוור מה שפסק הרמב"ם ז"ל:

שיש עסק שבועה. שנתחייב שבועה בטענתו אלא שאינו יכול לישבע דהא איני יודע קאמר ומתוך שאינו יכול לישבע משלם דהכי קי"ל בפרק כל הנשבעין (דף מז.) כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' טוען ונטען שיכול להחרים על מי שטוען עלי דבר שאינו יודע בודאי שאני חייב לו:

אלא חמשים. הוה ליה מודה מקצת וחייב שבועה על השאר ואינו יכול לישבע דהא אינו יודע קאמר:

משכחת לה. עסק שבועה דמתני' רישא בתרתי פרות רישא דקיימינן בדינא על היום או על השעה לא מיתוקמא בפרה אחת מעיקרא אלא בשתים ומתו וזה תבעו על שתיהם והלה מודה לו באחת שהוא מחויב לו דמיה והיא המביאתו להתחייב שבועה על השניה שהוא טוען איני יודע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ולהכי נקט ומתו תרוייהו דאי בדקיימא חדא וקאמר ליה חדא שקלה וחדא איני יודע ה"ל בהא דמודה עלה הילך וקי"ל כרב ששת דפטר [לעיל דף ד.] הילך משבועה דאורייתא:

וסיפא דקתני שאל אחת ושכר אחת משכחת לה בעסק שבועה כשהיו מתחלה שלש [פרות] וכדמפרש ואזיל ומדאצטרכינן הכא לאוקמי מתני' בתרתי ובתלת מצינן לאוכוחי כדפירשתי במתני' דמיירי בדלא שייך גלגול מפני שהדבר ברור שמתה כדרכה דאל"כ נמי הוי מצי לאוקמי מתני' שפיר בחדא ובתרתי כפשטה דא"ל אישתבע לך מיהת דכדרכה מתה וכיון דאמרת איני יודע כלום אם מתה שאולה או שכורה א"כ ודאי דעתך לומר שמתה כדרכה דאל"כ מה לך אי שאולה מתה אי שכורה מתה וא"כ אשתבע לי דכדרכה מתה ומיגו דאישתבע הכי אית ליה לאשתבועי על ידי גלגול שבועה דשכורה מתה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם דלא מצית למימר דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בעיקר תביעה אבל בגלגולין לא דהא משנה מפורשת היא לקמן (דף ק.) דתנן שני עבדים אחד גדול ואחד קטן וכו' לוקח אומר גדול לקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדול והא ודאי לרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור כי היכי דהוצרכנו לאוקמי מתני' דהכא בעסק שבועה ה"נ נוקי ההיא בעסק שבועה והיכי משכחת לה עסק שבועה בעבדים גופייהו אי אפשר דהא אין נשבעין עליהם אלא על כרחין כגון שטענו עבד בכסותו וכדאוקים רב אושעיא לקמן וכיון דמודה ליה בחד עבד וחד כסות מחויב שבועה אכסות אחרת שאין מודה לו ואעבד ע"י גלגול ומתוך שאינו יכול לישבע דהא אינו יודע משלם וכן הסכימו האחרונים ז"ל דמתוך שאינו יכול לישבע משלם אמרינן אפילו אגלגול וכן דעת מר יהודאי גאון ז"ל ומיהו ה"מ בגלגול הבא מטענת ברי אבל בגלגול הבא מחמת טענת שמא לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכן מוכח מסיפא דמתני' דאמר זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ואמאי הא יש לו לאישתבועי אם מתה כדרכה ומגלגל עלה אם היתה שכורה ומתוך שאינו יכול לישבע דהא אמר איני יודע משלם וא"כ היכי קתני יחלוקו אלא ודאי מהך טעמא הוא דיחלוקו דאילו לשלם אינו חייב כיון דבהא דאינו יכול לישבע הוא גלגול הבא מחמת שמא דאינו יודע אמרי תרוייהו וכן הסכימו האחרונים ז"ל ואמרו עוד שהוא יכול להפטר עצמו מלישבע כלל על הגלגולין אם רצה לשלם עיקר התביעה דכי אמרינן בירושלמי דשבועות [סוף פרק ז'] או הב ליה כל מאי דתבע לך או אשתבע ליה על כל מאי דמגלגל עלך ה"מ בטוענו ברי אבל בשמא משלם התביעה ופטור מן הגלגולין ומיהו אם לא רצה לשלם עיקר התביעה חייב לאשתבועי אגלגול ואפילו טען אגלגולין איני יודע משתבע שבועה חמורה שאינו יודע ואע"פ שדעת הראב"ד ז"ל היה שאפילו בטוענו ברי אם רצה ליפטר מלישבע שבועה חמורה על הגלגולין יאמר עליהם איני יודע אינו מחוור ואף הוא ז"ל עצמו חזר בו וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו ומיהו כתב הרשב"א ז"ל שאם רצה התובע להחרים סתם בפניו כל מי שיודע זכות זה לפלוני יהא בכך וכך אם לא יודה רשאי ואין הלה יכול ליפטר עצמו מזה וכ"כ הראב"ד ז"ל:

דף נו עמוד ב

[גרסי' בגמ'] זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר וכו'. ואמאי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לא טענו אמר עולא ע"י גלגול דא"ל אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה ומגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה:

מה שטענו לא הודה לו. לפום פשטא דמתני' דלא מיירי אלא באחת שאולה קא מקשה דכיון שטענו בשאולה והוא לא הודה לו בה אלא הודה לו במה שלא טענו דהיינו שכורה א"כ ה"ל כשני מינים שאם טען לו במין אחד והודה לו במין אחר אין בו חיוב שבועה וה"נ דכוותה משום דהוה סלקא דעתך דהאי ישבע הוא שישבע אם הוא כדבריו שלא מתה השאולה [דהכי הוה עדיף טפי שישיב על טענתו ואפילו לרב נחמן ועיין בתוספות] ולענין שבועה זו ודאי ה"ל כשני מינים ואין עליו שבועה ומיהו לאו כשני מינים (כחטים ושעורים) [ממש] דאילו טענו חטין והודה לו שעורים [פטור אף מדמי שעורים] וקי"ל הכי ופשיטא דכיון דפטור לא שייך ביה שבועה ואילו הכא [אמר עולא דא"ל] אישתבע מיהת דכדרכה מתה [ואמאי והרי הוא פטור עליה כיון שטענו שאולה והודה לו בשכורה דה"ל טענו חטים והודה לו בשעורים] ואפשר שכיון ששאלה ושכירות שייכי גבי הדדי ודומין זה לזה במקצת לא חשבינן להו כשני מינים לגמרי [וקושיא זה שמקשה בגמרא ואמאי] לרב יהודה דמוקי מתני' כפשטה וכדלעיל (דף צז:) דאילו לרב נחמן דמוקי לה בשיש עסק שבועה ביניהם סיפא נמי משום עסק שבועה הוא נשבע כגון שטענו שתי פרות שאולות והודה באחת וכפר באחת דהשתא ישבע שפיר משום מודה מקצת והא דלא משמע ליה למקשה [לומר דמתני' בטוענו שתי פרות מיירי] אחת שבורה ואחת שאולה דהשתא ה"ל מודה מקצת כשהודה לו ליתן האחת היא דמה שטענו הודה לו משום דמה נפשך פטור הוא כיון דהודה שהאחת קיימת הוי הילך וקי"ל דהילך פטור משבועה ואם [תאמר לוקמיה כגון שמתה בפשיעה ומיחייב לשלומי ולאצולי האיך] הא לא משמע ממתני' הכי דבשאלה קתני מתה ובשכורה לא קתני ולא מידי משמע דשכורה כדקיימא קיימא ולפיכך מקשה הכי ואמאי מה שטענו לא הודה לו אבל אין ה"נ שאם תבע לו שתיהם וזה הודה לו באחת שמתה בפשיעה אע"פ שהאחת שכורה והאחרת שאולה מחייב מדין מודה מקצת דאפילו בחטין ושעורים שהם שני מינין קי"ל (שבועות דף מ.) דטענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהם חייב לישבע מדין מודה מקצת ומיהו מלוה ופקדון עדיפי טפי מחטין ושעורים אפילו משאלה ושכירות אלא מלוה ופקדון מילתא אחת נינהו לגמרי כחטין וחטין וזה לשון הרמב"ם ז"ל דכתב פרק ג' מהלכות טוען ונטען מנה לי אצלך הלואה לא היו דברים מעולם לא לויתי ממך אלא חמשים דינרין יש לך בידי פקדון או משום נזק וכיוצא בו הורו רבותי שזה מודה במקצת וישבע שהרי טענו שהוא חייב לו מאה והוא הודה שחייב לו חמשים ומה לי נתחייב לו משום הלואה או משום פקדון או משום נזק ולזה דעתי נוטה ע"כ לשונו פי' דמלוה ונזקין אין התביעה תלויה בהם אלא להראות מקום בעלמא וכל שאין עיקר ההודאה והטענה תלוי בו אלא שבא להראות מקום אינו מעכב כלום בדין מודה במקצת. הריטב"א ז"ל:

אישתבע מיהת דכדרכה מתה. דכיון שזה אומר שכורה מתה ודאי היינו לומר שמתה כדרכה בלא פשיעה דאל"כ מה הרויח כשטוען שכורה מתה:

זה אומר איני יודע וכו'. אבל אנן קי"ל כרבנן דאמרו המוציא מחבירו עליו הראיה וכ"כ הרי"ף ז"ל והא דסתם לן תנא כסומכוס אע"ג דלית הלכתא כוותיה משום דהאי תנא בעי למיתני כלהו דיני חיוב ופטור דישבע ויחלוקו ולא משכח בה חלוקה אלא אליבא דסומכוס:

מתני' ביד בנו (של) [המשאיל. שלחה לו ביד בנו של משאיל או ביד בנו או ביד] שלוחו של שואל ומתה פטור. קי"ל כרב חסדא דאמר התם פרק הגוזל קמא (דף קד.) דהאיך שליח לאו שליח ממש הוא אלא שכירו ולקיטו דאי שליח ממש עשאו בעדים ואח"כ א"ל לך והבא לי פרה פלונית מפלוני ודאי חייב השואל דכיון שהוא ביד שלוחו:

ביד עבדך וכו' חייב. אע"ג דהאיך עבד לאו שליח שואל הוא כיון דלא טרח לעשותו שליח בעדים כדרב חסדא מכ"מ נתחייב שואל משום שאמר להם המשאיל פלוני אמר לי להשאיל לו פרתי לשלחה לו על ידיכם והם קבלו אותה זכו לו והוא עשאן שלוחו ע"י בעל הפרה א"נ לאו מדין שליחות הוא דחייב אלא מדין ערב שכיון שא"ל להוציא פרתו מרשותו ולשלחה ביד עבדו נתחייב מדין ערב דכל מוציא ממון מרשותו ע"פ חברו נתחייב לו חברו כדין ערב והכי מוכח פרק קמא דקדושין (דף ז.):

וכן בשעה שמחזירה. כלומר שאם החזירה שואל מעצמו חייב ואם א"ל משאיל שלח פטור ומיהו הא דאמרינן מעצמו חייב היינו דוקא כשהחזירה תוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה לאו שואל הוי אלא שומר שכר הוי וכדאסיקנא פרק האומנין (דף פא.) וכתב הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל דמהכא דא"ל משאיל שלח פטור השואל שמעינן דאם א"ל מלוה [ללוה] בפיו או בכתבו מנה שיש לי בידך שלחהו לי עם הבא ראשון ושלחו שהוא פטור:

דף נז עמוד א

גמ' חייב. בתמיה קתני א"ל השואל שלחה לי ביד עבדך ושלחה לו חייב שואל באונסין בדרך והרי לא יצאת מרשות המשאיל דיד עבדו כיד רבו דמיא והרי הוא כאילו הוא הוליכה:

בעבד עברי. אבל בעבד כנעני לא ואפי' א"ל שואל למשאיל הכישה במקל ושלחה או ביד עבדו כנעני דלא גרע מהכישה פטור שואל ואע"ג דקי"ל פרק קמא דקדושין (דף ח:) דהאומר לחבירו זרוק מנה לים ואתחייב אני לך [חייב] שאני התם דא"ל להדיא ואתחייב אני לך מש"ה חייב מדין ערב אבל הכא דהכישה במקל בלחוד פטור וכן פסק הרי"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל פי"ג מהלכות שאלה וכן אחרון המפרשים הרנב"ר ז"ל עוד כתב ז"ל דהכא אפילו א"ל בפירוש הכישה במקל ואתחייב אני לך פטור דהתם בזרוק לים היינו טעמא דמיחייב לפי שמשעה שזרקו אזל לאיבוד ולא כל הימנו להחזירו וכן בתנהו לכלב אבל הכא שמשעה שהכישה יכול להחזירה אפילו א"ל בהדיא ואתחייב אני לך פטור:

כך תקנו משיכה בשומרין. כלומר שאין המשאיל יכול לחזור בו אף על פי שלא בקע בו ולא עשה בו מלאכה כלל ואיכא מאן דאמר דכי מהניא משיכה בשומרים דוקא בשואל ובשוכר שכיון שהם משתמשין בגופו של כלי הויא ליה כמכירה ליומיה ודין הוא שתקנה להם משיכתם כיון שהם זוכים בגופו של דבר אבל ש"ש וש"ח שאין להם זכיה כלל בגופו של כלי ל"ל דתקנה להו משיכה שהיאך יתחייב בעה"ב בשכרו [של שומר] מפני משיכה של שומר שלא יכול לחזור בו:

וכתבו המפרשים ז"ל שהשוו חכמים מדותיהם [בשוכר] דכי היכי דמהני ליה לשוכר משיכתו שאין המשכיר יכול לחזור בו ה"נ מהני משיכתו למשכיר שאין שוכר יכול לחזור בו אבל בשואל לא הוה מסתברא הכי דנהי דמשמשך אין משאיל יכול לחזור בו שואל מיהא יכול לחזור בו דעיקר שאלה לצרכו היא וכדאמרי' דכל הנאה שלו אבל הרא"ש ז"ל כתב שאף בשואל השוו מדותיהן ואינו יכול לחזור בו דאע"ג דודאי אם רצה להחזיר לרשות בעלים מחזיר דליכא למימר שיהא מחויב לשמור בעל כרחו מיהו אם חזר בו ונאנס בשעה שמחזירו חייב ולא אמרינן דליהוי כהחזירה לאחר ימי שאלתה כיון שחזר בו כדי שלא לחייב אלא כש"ש ונראה שכן דעת הרנב"ר ז"ל [שכתב על מה] שכתבו המפרשים שאין משיכה מועלת בש"ש ובש"ח לחייב הבעלים אני איני אומר כן אלא ש"ש הרי הוא כפועל של בעל הבית ומשיכת הכלי שהוא נעשה שומר עליו הרי הוא כהתחלת מלאכה וכשם שהפועל זוכה בשכרו משעה שהוא מתחיל במלאכה ושוב אין בעה"ב יכול לחזור בו כמו שכתבתי ריש פרק האומנים כך הוא דינו של שומר שכר שהוא זוכה בשכרו משעת משיכתו של כלי שהוא התחלת מלאכה שלו עכ"ל:

כך שכירות קרקע. משנתן לו כסף או שכתב לו בעל הבית ביתי מושכר לך ומסר לו השטר או שהחזיק בה השוכר אין אחד מהם יכול לחזור בו ושכירות מטלטלין נמי הויא כמכירה וכי היכי דאין נקנין אלא במשיכה כך אין שכירותן נקנה אלא במשיכה ואף על גב דמדאורייתא נקנין בכסף אלא משום גזירה שמא יאמרו נשרפו חטיך בעליה מה שאין כן בשכירות דכיון שגוף הכלי ששכרו ממנו הוא בידיו טרח ומציל מכל מקום כיון דשכירות כמכירה אין לחלק וכן כתב הרשב"א ז"ל והסכימו עמו האחרונים ז"ל:

אמר שמואל וכו' חביצא. תמרים מדובקין יחד קרוי חביצא:

כולהו אגב הדדי. הלוקחן ביחד לא יתן בהם אלא מ"ט פרוטות כדי שיחזור למכרם אחת אחת ומשתכר פרוטה:

משלם חמשים נכי חדא. דהיינו מ"ט פרוטות כמה שהם נמכרות ביחד ולא מצי למימר נגזל אנא חדא חדא הוינא מזבן להו משום דאין מדקדקין להחמיר עליו וטעמא כדתנן (ב"ק דף נה:) שמין בית סאה גבי נזקין דשן כי יבער איש שדה או כרם וכו' תנן כיצד משלמת מה שהזיקה שמין בית סאה באותה שדה כמה היתה יפה וכמה היא יפה אין מדקדקין להיות שמין האכילה לבדה מה שהיתה שוה ערוגה זו שנאכלה כולה אלא מה נחסר בית סאה בשדה זו מדמיה אם היה בא למכור הקרקע עם זריעתה מה חסרו דמיה בשביל אכילת ערוגה זו דהיינו קולא גבי מזיק דמי שבא לקנות הקרקע לא יניחנה בשביל כך ובדבר מועט יתפשר בפחות דמים ומקרא יליף לה בב"ק:

אמר רבא הני שקולאי. נושאי משא:

ביומא דשוקא. האחרונים ז"ל הסכימו לפי' הראב"ד ז"ל ששברוהו ביומא דשוקא ומש"ה משלם כשעת הנזק דמיזדבנא חמשה:

בשאר יומי. אם שברו בשאר יומין אין משלמין אלא כשעת הנזק דהיינו ארבעה:

ולא אמרן. ביומא דשוקא מהדר ליה חמרא אלא דלא ה"ל חמרא אחרינא לזבוני :

איבעי לך לזבוני. אם יש לו יין למכור אמרינן ליה הלא יש עליך לטרוח ולמכור יינך:

ומנכי להו. חנוני מחמשה אגר טירחא כפועל בטל כמה היה רוצה ליטול מי שעליו למכור יין חבית אחת פרוטה פרוטה וישב בטל:

ודמי כרזנייתא. שנותנין למכריז היין [ויש מפרשים] שכר ברזנייתא לשון ברזא הנך דמי מנכי ליה שהרי פטרו מכל אלה:

דף נז עמוד ב

מתני' המחליף פרה בחמור וילדה. נקט חליפין בפרה ומכירה בשפחה משום דמכר דפרה בעי משיכה וכיון דמשך היה לו לראות אם היתה מעוברת או לא אבל בחליפין כיון שזכה בעל הפרה בחמור זכה בעל החמור בפרה בכל מקום שהיא ולפיכך נולד הספק ביניהם אבל שפחה נקנית בכסף וכשנתן הכסף היתה [בסימטא] או בביתו של מוכר ואין ידוע אם היתה מעוברת אם לאו:

משלקחתי ילדה יחלוקו. הכי קאמרינן בגמ' [שמא] עד שלא מכרתי וכו' ומשום דשמא הוא יחלוקו ודוקא לסומכוס דמתני' דהכא סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל אנן דלא קי"ל הכי אלא בשמא ושמא המוציא מחבירו עליו הראיה ואפילו קיימא באגם או בסימטא שאינו רשות מיוחד להם הרי היא בחזקת המוכר וכבר הוא מבואר פ"כ מהל' מכירה לרמב"ם ז"ל:

זכה בגדול. כיון דקיימא לן כרב נחמן [דף צז:] דהאומר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור הא דאמרינן הכא זכה בגדול מיירי כגון שיש עסק שבועה ביניהם ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ולפיכך זכה הלוקח וכגון שטענו עבד גדול בכסותו וא"ל מוכר חד עבד וחד כסות ידענא אבל איני יודע אי גדול הוא אי קטן דה"ל אכסות מחויב שבועה דמודה מקצת הוא דאע"ג דלא מודה ליה אכסות דטען ליה הא מוקמינן בגמרא דמיירי בדליפי כלומר שהבגד הוא הכל מחובר בחתיכה אחת ולוקח אומר ג' אמות דבגד זו לצורך כסות עבד גדול מכרת לי ומוכר אומר איני יודע אם שתי אמות מכרתי לך לצורך עבד קטן או ג' כמו שאמרת וא"כ הלה הוא מודה לו מקצת בגד זה דטעין ליה ומ"מ לאו הילך הוא כיון שאין הבגד שתובע לו מסוים אלא יתן לו ג' אמות מהבגד ממקום שירצה א"כ הרי הוא מחויב שבועה על הבגד ואינו יכול לישבע דהא אמר איני יודע וא"כ זכה בבגד ובעבד נמי [אע"ג] דאין נשבעין עליהם דאיתקש לקרקעות הא תנן נכסים שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהם נמצא דחייב שבועה על [העבד] בגלגול הכסות ומתוך שאינו יכול לישבע עליו משלם ומש"ה קאמרי' זכה בגדול הכי מוקמינן מתני' בגמרא והכי הלכתא ומהא שמעינן מה שכתבנו לעיל [במחויב שבועה ע"י] גלגול [מתוך] שאינו יכול לישבע משלם:

אין לו אלא קטן. דהא אפי' הוה איפכא שיטעון הלוקח ברי לא יקח אלא קטן בלא ראיה והשתא דאמר הוא איני יודע הרי אין לו ראיה א"כ דין הוא דאין לו אלא קטן:

ישבע המוכר. כדפרישנא לעיל דמיירי דהוי מודה מקצת אכסות:

המוכר שהוא נתבע דכל הנשבעין שבתורה נשבעין כדי שלא ישלמו כדכתיב ולקח בעליו ולא ישלם:

יחלוקו. מוקמינן מתני' בגמרא דסומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל אנן קי"ל דכל היכא שהממון ברשות אחד מהם המוציא מחבירו עליו הראיה ומיהו אם אין שום א' מהם מוחזק בו [פי' דליכא למימר אוקמא אחזקה דמרה קמא ואינו בחזקתו של זה יותר משל זה] אפי' אנן אמרינן הכי דיחלוקו:

גמ' סימטא. קרן זוית הסמוכה לרחבה ומוכרין בה בהמות ועבדים:

מה שטענו. דהא גדול וקטן כחטים ושעורים הוא:

הילך הוא. זה שמודה עליו מוכן הוא ליטול:

עבד בכסותו. וזה מודה לו בעבד קטן וכסותו דמיחייב שבועה משום כסות ומשתבע אעבד בגלגול וכדפרישית במתניתין:

ושדה בעומריה מנין עומרים של גדולה מכרת לי ומוכר אומר מנין עומרים של שדה קטנה מכרתי לך:

בדליפי. בגד שלם ועדיין הוא מחובר. וחובר מתרגמינן ולפיף:

זכה. דשתיקה הוי כהודאה:

אבל אמר איני יודע לא זכה הלוקח עד שיביא ראיה או ישבע המוכר היסת שאינו יודע ואין לזה אלא קטן דאע"ג דאין נשבעין על העבדים היינו שבועה דאורייתא בנקיטת חפץ אבל שבועת היסת שהיא מדרבנן נשבעין בעבדים ובקרקעות:

מתני' זיתיו לעצים. שיקוץ אותם לשריפה:

ועשו זיתים רעים שאין בסאה שבהם רביעית שמן. וי"מ שהיה עושה סאה זיתים בעמדו בתקפו ועכשיו עושה פחות מרביעית שמן:

הרי אלו וכו'. וטעמא מפרש בגמ':

שטף נהר וכו' יחלוקו. כתב הריטב"א ז"ל דמדלא יהיב שיעורא מכלל דאפי' בפחות מרביעית לסאה יחלוקו ומיירי כגון שרצה בעל השדה לקיימן שאם שאלו ולא היה רוצה היה אומר לו עקור אילנך בין בתוך ג' בין לאחר ג' כי במה זכה בעל האילן לקיימו בשדה חבירו:

גמ' אפי' פחות מרביעית נמי. כלומר כי היכי דברביעית יחלוקו דמצי אמר ארצי גדלה אבל אין ה"נ דמצי למימר בעל הזיתים זיתי גדלו הרשב"א ז"ל :

חוץ מן ההוצאה. שהוא מוציא במסיקתן ועצירתן:

לא שאנו. דיחלוקו כששטפן נהר:

שנעקרו בגושיהן. עם הקרקע שסביבותיה שיכולין לחיות על ידו ופטורין מן הערלה כדתנן (ערלה פ"א מ"ג) אילן שנעקר וסלע עמו אם יכול לחיות פטור ואם לאו חייב והשתא הוא דבעל הזיתים יקח חלקו בתוך ג' דגוש קרקעו הוא דקא שרי להו דלא הוו ערלה ובעל הקרקע נמי יקח חלקו משום דמקיים להו בקרקע שלו ומפסיד מלזרוע באותו מקום כדמסיק ואזיל ועוד שאם לא מחמת קרקעו של זה לא היה מגדל פירות בגושין לבד:

הכל של בעל הקרקע. כל הפירות של בעל הקרקע ומיהו יהיב ליה לבעל הזיתים דמי זיתיו כמו שהיו שוין בשע' ששטפן נהר אבל לא מה שהשביח האילן בעצמו דאותו שבח הוי לבעל השדה בתוך ג' כפירות לאחר ג' בגופו דמצי א"ל אי אנא נטעי הוי כל זה שבחא דידי:

דף נח עמוד א

הוו קטיני. הוו עצים דקין ואין עושים צל:

מדאמרינן הכא אי הוה נטענא מי לא הוי אכילנא דקדק הרשב"א ז"ל דמי שירד לחורבתו של חברו שלא ברשות ובנאה לא מצי אמר כיון דמשום בנינא דידי חזיא למידר אדור בתוכה ואשתמש בה משום דא"ל מריה דארעא אי אנא בנינא מי לא הוה דיירנא הלכך נותן לו כל הוצאתו ומסתלק ואם כבר דר בה אם מעיקרא לא הוה קיימא לאגרא כלל א"צ להעלות לו שכר דא"ל מה חסרתיך ואי הוה קיימא לאגרא מעיקרא ואפילו לשכר מועט צריך להעלות לו שכר כדמיה של עכשיו וראיה לדבר מדאמרינן בפרק כיצד הרגל (דף כא.) ההוא גברא דבנה אפדנא [אקילקלתא] דיתמי אגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה ואקשינן לימא קסבר רב נחמן הדר בחצר חברו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר כלומר ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא ודחינן לה מעיקרא קדמונאי הוו דיירי התם ומסקי לה ליתמי דבר מועט ואמר לו ר"נ זיל פייסינהו לא אשגח ביה ואגבייה רב נחמן לאפדניה מיניה מדאמרינן זיל פייסינהו והדר קאמר ואגבייה לאפדניה משמע דכמה דמיתוגר השתא יהב ליה כיון דמעיקרא הוה קאי לאגרא ואפילו בדבר מועט ואם השכירו הבונה לאחרים שלא כדין אי חצר דלא קיימא לאגרא היה השוכר פטור ואי קיימא לאגרא מעלה שכר לבעל הקרקע וראיה לדבר מדאמרינן בפרק כיצד (שם) הדר בחצר חברו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר והשוכר בית מבני העיר ונמצאו לו בעלים מעלה שכר לבעלים ואקשינן תרתי לא קשיא הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא אלמא דהיכא דקיימא לאגרא מעלה שכר לבעלים והיכא דיהבינן למשכיר מפיק מניה דהא בעלים עלי' דשוכר הדרי ובדלא קיימי לאגרא נמי דאין צריך להעלות שכר לבעלים אי יהבי למשכיר מפיק מיניה דהא ארעא לאו דידיה הוא ומיהו אפילו למארי ארעא לא מיחייב הלכך כה"ג דעיקרא דמילתא מחילה בטעות היא לא הויא מחילה מיסוד הרשב"א ז"ל עכ"ל הרנב"ר ז"ל עוד כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו ומיהו מסתברא דאפילו לא היתה החורבה עשויה לשכר ולא היו מעלין ממנה שכר מעיקרא כלל אם עמד זה ובנאה והשכירה אצל אחרים מחשבין לו כל מה שקבל בשכירות הבתים מדרבי יוסי דאמר (ב"מ דף לה:) כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו ואנו רואים הדר בו בשכר כאילו הוא שוכר של בעל החצר:

תאנא אם אמר הלה וכו'. משום שאמרנו הכל לבעל הקרקע חוץ מדמי זיתיו קאמר שאם בעל הזיתים אמר זיתי אני נוטל אין שומעין לו משום ישוב א"י ודוקא אחר שהשרישו בקרקע ומסתברא דאפילו היה רוצה ליטול זיתיו כדי לנטען במקום אחר אין שומעין לו שהרי ממקום שעוקרין יש בו לחוש משום ישוב א"י כגון דא. כלומר אלמלא שאמרה ר' יוחנן היינו אומרים דטעמא משום דאכחשו ארעיה ואפילו בחוצה לארץ נמי אין שומעין לו :

איתמר וכו' ונטעה. אילנות:

על התחתונה. ששמין השבח וההוצאה ונוטל הפחות שבהן כן פרש"י ז"ל וכן איתא בתוספתא דכתובות [סוף פרק ח]:

ליטע. אילנות שיפה לאילן יותר מלזרעים דבשדה העשויה ליטע מיירי שמואל כדמסיק ואזיל ומשום הכי נוטל כל הוצאתו עד גמירא אע"פ שהוא יותר על השבח כן פירש הריא"ף ז"ל והרבה מן המפרשים ז"ל וטעמא דכיון דשדה העשויה ליטע דידעי הבעלים ושתקו ודאי ניחא להו במאי דעבד וכאילו ירד מדעתם דמי:

א"ל זיל שום ליה. בשדה שאינה עשויה ליטע הוה אלא דרב לא הוה ידע אם אין עשויה [ליטע] או עשויה ליטע. לפיכך אמר סתמא שום ליה וכשאמר לא בעינא סבר שמא ה"ק לא בעינא דשדה שאינה עשויה ליטע הוא ולפיכך א"ל שום ליה וידו על התחתונה וכשא"ל לא בעינא [שנית] שתיק שמא ה"ק יטול נטיעותו וילך לו וש"מ דבשדה שאינה עשויה ליטע מצי למימר הכי שאל"כ לא הוה שתיק רב דהא א"ר בשדה שאינה עשויה ליטע ידו על התחתונה אלא משום דהיינו בשלא אמר כן יטול וכו' אבל כשאמר ודאי אין שמין לו:

ומיהו בשדה העשויה ליטע אין שומעין לו דסתמא הוה ליה כמאן דגדר לה ומנטר לה כן דעת הרמב"ן ז"ל והסכימו עמו האחרונים ז"ל:

דניחא לך והוי כעשויה ליטע וידו על העליונה ליתן לו כל מה שהוציא אפילו הוציא הוא יתר על השבח דהשתא כיון דגלי אדעתיה דניחא ליה ה"ל כאילו ירד מדעתו דלא מצי למימר טול נטיעותיך ולך ומיהו נראה שזה שנטען יכול לומר לו לבעל הקרקע או אעקור אילנותי או תן לי כדיני ואע"ג דקי"ל דאין שומעין לו דכשדה העשויה ליטע חשיב כיון דניחא ליה שאני הכא דכשאמר ליה לא בעינא נתן לו רשות בב"ד לעקור אילנו ואם כן שניהם רוצים בדבר והוה כאומר לחברו בב"ד (ב"ב דף קכח.) רצונך השבע וטול שאינו יכול לחזור בו:

איתמר היורד ובנאה. דין שומת הבנין לא נתפרש הכא אלא דמשדה ילפינן ליה דאם עשויה ליבנות ידו על העליונה ואם לאו ידו על התחתונה:

בבית שומעין לו. כתב הרי"ף ז"ל דשדרו ממתיבתא דכי היכי דאמר בעל הבנין עצי ואבני אני נוטל שומעין לו הכי נמי אם א"ל בעל הקרקע טול עציך ואבניך שומעין לו וכבר כתבנו לעיל דבשדה נמי שאינה עשויה ליטע יכול לומר כן וכיון דאסיקנא דבשדה אין שומעין לו אבל בבית שומעין לו משמע דאפילו בבית העשויה לבנות שומעין לו דאילו אינה עשויה ליבנות [לא עדיף] משדה שאינה עשויה ליטע כדאמרן אלא ודאי אפי' עשויה ליבנות יכול אחד מהם לטעון אטול עצי ואבני או טול עציך ואבניך ומיהו בעל הבנין גרע כחו טפי במקצת דאם בעל הקרקע היה מקדים לו דמיו לא מצי תו למימר עצי ואבני אני נוטל דכיון שעל דעת ליטול מבעל הבית בנה ה"ל כאומר לחבירו זכה לפלוני במנה זה אם ירצה דכיון שרצה הלה זכה זה בשבילו הכא נמי כיון שנתרצה זכתה לו חצרו ושוב אין הלה יכול לחזור בו. והרשב"א ז"ל הביא ראיה לזה מפ"ק דב"ב (דף ה:) גבי מתני' דלמעלה מד' אמות בחזקת שלא נתן עד שיביא ראיה שנתן ואקשינן עלה בגמרא אימת אילימא בזמנו אמאי בחזקת שלא נתן אלמא יכול הוא לומר פרעתיו ואיזה חזקה יש לזה שיהיה נאמן לומר קניתי כדי שיהיה הדמים עליו מלוה על פה שיהא נאמן לומר פרעתי והלא יכול לומר מי שבנאה עצי ואבני אני נוטל ואי אפשי למכור אלא ודאי מכיון שסמך לו כותל אחד גלה אדעתיה דניחא ליה וקנתה לו חצרו ואית לו בה חזקה ונראה שדעת הרנב"ר ז"ל נוטה לזה:

דף נח עמוד ב

אמר המחבר וכן נ"ל [פירוש דבבית העשויה לבנות נמי קאמר דשומעין לו ומיהו לא ניחא לי למימר כו' דכיון] דקי"ל דסתם חורבה עשויה ליבנות והכא בחורבתו של חבירו קאמר סתמא שומעין לו אלמא אפילו בעשויה ליבנות אמרינן כן ולא ניחא לי למימר דבעל הקרקע הוא דיכול לומר טול אבל בעל הבנין אינו יכול לומר אטול כיון שזכה הלה שבנה זה בקרקע שלו [דודאי יכול לומר אטול] ושיהיה שדה יתר עליו בדין זה ואתי שפיר דבשדה אין שומעין לו דמשמע טפי מבית דאינו כן וכששדרו ממתיבתא דהא בהא תליא ע"כ:

משום כחשא דארעא. הכי הלכתא ואפילו בחו"ל אין שומעין לו וש"מ דכיון דאיכא כחישות דמיירי דוקא אחר שהשרישו ומינה דלמ"ד משום ישוב בהכי מיירי וכדפירש לעיל דהא אמרינן הכא דליכא בינייהו אלא חו"ל:

מתני' אינו יכול להוציאו. בגמ' מוקמינא לה במשכיר בית סתם לכך וכך סך לחדש או לשנה שלא קבע לו זמן קבוע ומש"ה צריך להודיעו ל' יום בימות החמה כדי שיוכל לחפש בית אחר דבימות החמה שכיחי בתי למיגר ולפיכך אם ירצה להוציאו מביתו בימות הגשמים צריך להודיעו ט"ו באלול וה"ה דבימות החמה גופייהו אם ירצה להוציאו צריך להודיעו ל' יום קודם ודי דכיון דבימות החמה קאי הא שכיחי ליה בתי וכן כתב רש"י והרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות שכירות:

ובכרכים. שהם מקום שווקים והכל נמשכין לגור שם והבתים אין מצויים לשכור צריך להודיעו כל שנים עשר חדש כיון דבסתם אגר:

ובחנויות. שחנוני מקיף הקפה למכיריו ושוהין מלשלם לו ימים רבים וכשמביאין מעותיו באים על פתח החנות שהקיפו שם ואם הלך למקום אחר אינם יודעים אנה ימצאו כל שנים עשר:

וחנות של נחתומין. מוכרי ככרות:

ושל צבעים. בגמרא מפרש מפני שהקיפן מרובה ולזמן ארוך:

גמ' מ"ש בימות הגשמים. קא סלקא דעתך האי בימות הגשמים לימות הגשמים קאמר שפירש לו השכר לי ביתך לימות הגשמים:

בימות החמה נמי לכולהו ימות החמה אגר. דהא לימות החמה קא"ל:

להודיעו קתני. דל' יום וי"ב חדש דקתני להודיע הוא שצריך להודיעו בט"ו באלול ואם לא הודיעו בזמן זה שוב אין יכול להוציאו עד שיעברו ימות הגשמים וממילא שמעינן דבימות החמה גופייהו בעינן ל' יום להודיעו וכדפירשתי במתני' וה"מ בסתם שהשכיר לו בית בדינר לחדש ולא פירש בכמה חדשים אבל משכיר לזמן קבוע אין צריך להודיעו וכ"כ הרי"ף ורבינו חננאל והכי נמי גרסינן בירושלמי תני ללינה אין פחות מיום אחד לשביתה אין פחות משני ימים לנשואין אין פחות מל' יום ואם השכירו לזמן ידוע אפילו הגיע זמנו בימות הגשמים מידע ידע דזמניה בטבת הוא ע"כ:

כך שוכר וכו'. ואם לא הודיעו חייב ליתן שכרו מן החג ועד הפסח ומיהו היכא דזול בתי פוחת לו משכרו כזולא דידהו וכי היכי דאמרינן גבי משכיר דהיכא דלא הודיעו ואייקר בתי אם בא לרבות בדמים מרבה וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק ו' מהלכות שכירות [כמו] שיכול לומר לו משכיר או שכור בשוה עד שתמצא או תצא כן אם הוזלו יש לשוכר לפחות מן השכר ולומר למשכיר או שכור לי כשער של עכשיו או הרי ביתך לפניך:

אם נכנס יום אחד. כלומר דשלשים יום גמורים בעינן ולא סגי לן ברוב שלשים:

אינו יכול להוציאו. כבר פירשנו שהטעם מפני שאז אין בתים מצויים לשכור אבל בימות החמה דשכיחי אין צריך להודיעו קודם הפסח אלא כל שיודיעו ל' יום קודם שיוציאנו מביתו די ובסתם דוקא וכדפירשנו דאילו במפרש לשנה זו או לזמן כך אין כח בידו להוציאו עד תשלום זמנו וכדאמרינן בסמוך:

דאייקור בתי. אז מרבה לו כשויין של כל ימות הגשמים שאין בידו להוציאו שהרי הפסידו ניכר אבל לא אייקור אינו יכול להעלות בדמיו שאם כן אין לך מוציא גדול מזה:

דף נט עמוד א

פשיטא נפל ליה ביתו. למשכיר אמר ליה לשוכר לא עדיפת מינאי והואיל והגיע זמנו מוציאו ואפילו בימות הגשמים דא"ל הלה אינך בא עלי אלא מחמת שלא הודעתיך ועתה אינך מוצא בית לשכור אף אני לא היה לי להודיעך שלא ידעתי שיפול ביתי ואני איני מוצא בית לשכור ולא טוב שתדור אתה בפנים ואני בחוץ כך פרש"י ז"ל ונראה מפירושו דבתוך זמן קבוע אינו מוציאו אפילו נפל אלא ידורו שניהם יחד או ישאר השוכר בפנים ובעל הבית בחוץ:

זבנה. מכרה לאחר האי משכיר או נתנה או הורישה לאחר:

א"ל שוכר ללוקח לא עדיפת וכו'. מי שמכרה לך לא היה יכול להוציאני ואף אתה אין כחך גדול מכחו:

כלליה. השיא את בנו וצריך לו הבית לבית חתנות:

אי הוה אפשר לאודועיה. שלא בא זמן החופה פתאום:

איבעי ליה וכו'. וכיון שידוע להם זמן החופה ולא הודיעו מקודם אין יכול להוציאו:

ואי לא. שנעשית החופה פתאום שאין אבי הכלה רוצה לאחר חופת בתו:

לא עדיפת. כלומר ויכול להוציאו. ומיהו דוקא בסתם וכדפרישית אבל שכרו לזמן ידוע לאו כל כמיניה לאפוקיה בגו זימניה אפילו לצורך עצמו וכדפירש רש"י ז"ל לעיל וטעמא משום דשכירות מכירה ליומי היא וכן כתבו כל המפרשים ז"ל והביאו ראיה מן הירושל' דגרס התם [בפירקן הלכה ט] המשכיר בית לחברו ובקש למכרו רבי אמי אמר לא עלה על דעת שימות זה ברעב רבי זעירא ורבי אילא תרוייהו אמרין מ"מ קנוי הוא לו אלא דא"ל שבקה עד דימלי אטולסוס דידיה פירוש זמנו:

גרסינן בירושלמי [שם הלכה ו] בית הבד כל שעת בית הבד בית הגת כל שעת בית הגת:

ההוא גברא דזבן ארבא. ספינה:

מיניה וביה. מן היין עצמו:

כאריא ארבא. כארי אורב והא דמצי אמרה כן היינו דוקא כה"ג שלא היה מדעתה לאוגורי להאי אלא מפני שקדשה הא אילו השכירה לו סתם קודם קדושין ואחר כך קדשה לאו כל כמינה למעבד הכי אטו המשכיר או המשאיל בית לחברו לזמן ידוע כשהוא אוהבו ואחר כך היתה מריבה ביניהם יכול להוציאו מן הבית שהשאיל או השכיר לו הא ודאי ליכא למימר וכן כתב הריטב"א ז"ל:

מתני' נגר. לסגור מבפנים ומנעול לנעול מבחוץ כשיצא:

אלא היוצא מן התנור וכו'. לפי מה דמוקמינן בגמ' הזבל שבחצר בחצר של משכיר ובתורי דעלמא דהזבל של הפקר דסתם גללים אפקורי אפקרינהו בעלים ואתא מתני' לאשמועינן דאם קדם השוכר והגביהן לא זכה בהן מפני שחצירו של בעל הבית הוא זוכה לו אפילו שלא מדעתו א"כ נראה דתנור וכירים הם מעלמא ומשום שהאפר אינו בחצרו של בעל החצר ולא באוירו אלא באויר התנור והכירים שהם כלים (שמפקירין) [שמפקידין] האפר משום הכי זכה בו השוכר אם קדם וזכה באפר שאם התנור או הכירים של שוכר או של משכיר ודאי מי שהכלי שלו היה זוכה במה שבתוכו דלא גרע ממדביק [דף קב.] כלי בשולי פרה שזכה בגללים אפילו תעמוד הפרה בחצר אחרים משום דלאו אויר חצרו הוא אלא אויר כלי:

גמ' המשכיר בית וכו'. כתב הריטב"א ז"ל בשם רבו שאם במשכיר בית זה או בית פלוני איירי חייב להעמיד לו בשעת שמכניסו לתוכו מכאן ואילך נפל [אזל ליה] ואם במשכיר בית סתם חייב להעמיד לו כן כל זמן השכירות:

ולפתוח לו חלונות. פירשו מן האחרונים בשם הראב"ד ז"ל דמיירי בבית אפל שצריך לאורה ואע"ג דבשעת שכירות נכנס שם שוכר וראה שלא היו שם דברים אלו לא אמרינן ראה ונתפייס דכיון דלדירה אמר ליה ולא חזיא לדירה אלא בדברים הללו הרי זה כאילו התנה בפירוש:

אמר המחבר ונ"ל שאין כן דעת הרמב"ם ז"ל שכתב פ"ו מהלכות שכירות ולפתוח לו החלונות שנתקלקלו או אפשר שהרב ז"ל מדבר בבית סתם שחייב להעמיד לו כל זמן השכירות כן וכדכתבנו ע"כ:

לחזק וכו'. אם התליעו הנסרים:

לסמוך לו קורה. אם נשברה אחת מהן:

סולם. כתב הריטב"א ז"ל דסולם לגג הוא דקאמרינן דאילו לעליה המשכיר חייב דבלאו הכי לא מתדר ליה אלא לא אמרו אלא בגג שתשמישו עראי ואין עיקר השכירות בו:

מעקה וכו'. כל דברים שחייב בהם השוכר הם מעשה הדיוט:

ומרזב פרש"י ז"ל שכל גגותיהן משופעים וסמוכין נסרים לכותל אצל הגג להרחיק המים מן הכותל וכשנופלה אחת מהם הדיוט מחזירה וכתב הריטב"א ז"ל דכל מה שהשוכר עושה כגון סולם וכיוצא בזה יכול להוליכן עמו כשיצא דלא אפקוה בגמרא אלא מזוזה כדאיתא בסמוך:

חובת הדר. דרשינן (יומא דף יא:) ביתך על דרך ביאתך לימין ומי נכנס ויוצא בה זה הדר בתוכו:

מקום מזוזה. העץ שהדלת שוקף עליו אף הוא קרוי מזוזה ואם אבן הוא צריך לנקוב סדק ולהניחה לתוכה:

בגובתא דקניא. שיקבענה שם בנסרים או בסיד וא"צ לחוק בתוך המזוזה דאילו תלאה בלא קביעות פסולה כדאיתא בפרק הקומץ רבה (דף לב:):

תנו רבנן לא יטלנה. סתמא קתני אפילו בשצריך אותה לבית אחר ואף על פי שאמרו גבי ציצית (שבת דף כב.) מתירים מבגד לבגד שאני הכא דכיון דחיילא קדושת שכינה בבית זה אין לו לסלקו משם הריטב"א ז"ל:

ובעובד כוכבים נוטל. לא נצרכה אלא אפילו בבית שרגיל עובד כוכבים להשכירו לישראלים:

מעשה לסתור. מדלא כתב מעשה ברישא קודם דליתני סיפא הוא דמקשה הכי ותירץ דאין הכי נמי דארישא קאי:

ותורי דעלמא. וסתם גללים אפקרינהו בעלים וקניא ליה חצרו ואפילו קדם השוכר והגביהן לא זכה בהם שמעינן מהכא דכי אמר [דף יא.] ר' יוסי ברבי חנינא חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו לא אמר אלא במידי דהפקר ודוקא בחצר המשתמרת לדעת הבעלים דאילו אינה משתמרת לאו כלום הוא:

תרתי. בתמיה למה ליה לתנא למיתני תרתי ליתני חדא כיון דבשלא השכירה עסקינן מה לי רפת מה לי חצר:

ושברפת שבחצר. אם השכיר החצר הרפת שבה לבעל הבית ואשמועינן הא דרב אשי:

גרסי' בגמרא (דף קב.) תניא יוני שובך ויוני עליה חייבים בשלוח ואסורות בגזל משום דרכי שלום:

יוני שובך שמבקשים מזונותיהם בשדות וקניהן בשובך ואין אלו יוני הרדסיאות הגדלים בבתים:

חייבים בעליהם בשלוח האם אם רובצת על הביצים וקרינן ביה כי יקרא פרט למזומן:

ואסורות וכו'. האמהות אסורות בגזל משום דרכי שלום דאילו גזל ממש ליכא דלא הוו ברשות בעל השובך כיון שהולכים מן השובך לחוץ מתיאשין הבעלים מהם קצת ומיהו כיון דהדרי לכלובן לערב לא מיאש מינייהו לגמרי ואכתי דעתיה עלייהו ולפיכך איכא גזל מפני דרכי שלום אבל בביצים ואפרוחים שהם בשובך גזל מעליא הוי שהרי חצרו קונה לו שלא מדעתו ואם האם רובצת עליהם גם בעל השובך אינו זוכה ולא מיקרי מזומן כדי שיפטר משלוח אלא חייב לשלוח האם תחלה קודם שיזכה בהם דקי"ל כרב יהודה אמר רב דאמר אסור לזכות בביצים כל זמן שהאם רובצת עליהם שנאמר שלח תשלח את האם והדר ואת הבנים תקח לך:

דף נט עמוד ב

מתני' נתעברה לשוכר. לא ירבה לו שכר חדש העיבור שהעיבור בכלל וכתב הריטב"א ז"ל דהיינו דוקא בשאמר שנה זו או שנה פלוני אבל באומר שנה סתם אין לו אלא י"ב חדש כדאיתא פ"ק דר"ה (דף ז:):

אמר המחבר במה שכתב הריטב"א ז"ל בשנה סתם צריך לי עיון משום דמתניתין הוה ליה לאשמועינן הכי ולא ה"ל למימר חדשים וגם מלשון הרמב"ם פ"ז מהל' שכירות לא משמע הכי שלא הזכיר אלא לחדשים כמתני' וה"ל לאשמועינן אפילו בשנה סתם ומיהו הרשב"א ז"ל גם כן כתב בחידושיו הכי דלעולם אין לו לשוכר שלשה עשר חדשים אלא בעומד בראש השנה ואמר שנה זו אבל באומר שנה אחת לעולם אין לו אלא י"ב חדש כרוב שנים שאינן מעוברות וכתב שיש לו בזה כמה ראיות בריש פרק קונם יין ומיהו הרנב"ר ז"ל לא דבר בזה כלל בחדושיו ע"כ:

השכיר לחדשים. הך בבא פשיטא אלא דמתני' דיני דיני קתני:

ומעשה וכו'. ובגמרא מקשה מעשה לסתור חסורי מחסרא והכי קתני ואם אמר לו י"ב זהובים לשנה בדינר זהב לחדש יחלוקו ומעשה וכו' ובגמרא מפרש דינא היכי:

גמ' בבא באמצע החדש. לבית דין ואמר ליה צא מביתי או תן לי שכר חדש זה ומספקא ליה איזה לשון תפסינן אי אמרינן תפוס לשון ראשון העמד ממון על חזקתו ומה שדר בה כבר לא מפקינן מיניה אי אמרינן לשון אחרון אית לן למתפס ומה שלא עבר מן החדש יצא או יתן שכר דהעמיד קרקע בחזקת בעליו:

בתחלת החדש וכו'. העמד קרקע בחזקת בעליה:

בסוף החדש וכו'. העמד ממון על חזקתו משום דתפיס וכיון דספיקא היא למאן דתפס לא מפקינן מינה ואתא מילתיה דשמואל כתנא דמתני' דאמר יחלוקו ומטעם ספיקא ופסקו כל המפרשים ז"ל כוותיה במטלטלי וכרב נחמן בקרקעות דאמר דכיון דספיקא היא קרקע בחזקת בעליו תעמידנה ומתני' לדידיה סומכוס היא והוא סובר כרבנן דפליגי עלי' דסומכוס דאמרי אוקי ממונא בחזקת מאריה:

ואפילו בא בסוף החדש כולו למשכיר. שהספק לא עכשיו נולד אלא מתחלת החדש נולד והעמד קרקע על חזקתו:

וה"מ במילתא דלא עבידא לאיגלויי כדאי' לקמן בפ' המקבל [דף קי.] וכ' הריטב"א ז"ל ברם צריך את למידע דעל כרחך לא איירי אלא בב' לשונות הסמוכין זה לזה אבל אינם סמוכין זה לזה כ"ע אחרון עיקר כדתנן (ב"ב דף קסה:) כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון עכ"ל:

בעי מיניה מרבי ינאי שוכר אומר נתתי. שכר השנה:

בתוך זמנו. שכירות אינה משתלמת אלא בסוף והוא יום אחרון של שנה:

תנינא. גבי בכור אדם דכתיב ביה מבן חדש תפדה הלכך אם מת האב בתוך ל' יום מסתמא לא פדאו אביו ולואי שיפרע אדם בזמנו וחייב הבן לפדות את עצמו:

מת לאחר ל' יום. סתמא פדוי דפדאו האב בזמנו עד שיאמרו לו השכנים ידוע לנו שלא פדאך אביך שהוא צוה בשעת מיתתו וגבי כהן לא שייך למימר לשון יביא ראיה דכהן לאו בעל דיניה הוא דאי בעי לאו לדידיה יהיב אלא לכהן אחר אבל משיאמרו לו המצוה מוטלת עליו שיפדה את עצמו:

ביומא דמשלם וכו'. דהוא יום אחרון של שכירות ומן הדין חייב לפרעו דומיא דהא דשכיר נשבע וכו' ומיהו בב"ד אינה משתלמת עד למחרתו דדרשינן כשכיר שנה בשנה שכירות של שנה זו אינה משתלמת עד שתתחיל שנה אחרת:

אמר המחבר הא דאסיקנא דעביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה כתב הראב"ד ז"ל דדוקא היכא דטעין איהו אבל ליתמי דידיה לא טענינן להו וכתב הרנב"ר ז"ל שיש לרב ז"ל קצת סמך בריש בבא בתרא ע"כ:

נשבע ונוטל. אם תבעו שכירות מלאכתו נשבע שלא קבל ונוטל שזה אחד מן הנשבעין ונוטלים האמורים במסכת שבועות (דף מד:) משום דבעל הבית טרוד בפועליו וכסבור שנתן לזה כשנתן לחברו אבל בעלמא אפי' ביום זמנו נאמן לומר פרעתיך כבר ובשבועת היסת שהטילו חכמים בכל ענין שאין בו הודאת מקצת:

אמר רבא אמר ר"נ. וכתב ליה משכיר לשוכר שטרא שהשכרתיה לו לעשר שנים ולא נכתב בשטר זמן ולאחר זמן בא לב"ד ואמר כבר דרת ה' שנים וזה אומר לא דרתי אלא שלש:

מהימן. בעה"ב דקרקע בחזקת בעלי' עומדת על כל דבר ספק הבא לפנינו:

הא דאמרינן איבעי לך למכתב תברא אגביה אפילו בכתב ידי הלוה מהני כיון דכתיב בגופא דשטרא [וכבר כתיבנא בשילהי פ"ק דמכילתין] הריטב"א ז"ל:

תברא. שובר:

דלא תחזיק. דלא תימא לקוחה היא בידי שכל שטר יש לו קול אבל לא שתוכל לתבוע י' שנים לעולם כך היא גירסת הספרים וכן פרש"י [והרי"ף] והרמב"ם ז"ל בפרק ז' מהל' שכירות וכתב הרנב"ר ז"ל מיהו הני מילי דאיכא סהדי דבשכירות ירד בה הא לאו הכי שוכר מהימן מגו דאי בעי כביש ליה לשטרא ואמר לקוחה היא בידי אבל הראב"ד ז"ל גריס נקיט אגרא דחמש שנין ולענין דינא הכי סליק גרסתו וזה שהשוכר אם כתב שטר למשכיר על שכרו ואחר כך אמר לו פרעתיך שכירות דחמש שנין מהימן דאמר ליה האי דכתבי לך שטרא דליהוי ראיה שירדתי בתורת שכירות כדי שלא אחזיק בה וכתב הריטב"א ז"ל ומסתברא דכל היכא דכתב ליה שוכר ראיה דנחת בתורת שכירות והדר כתב ליה שטר על השכירות ה"ל כשט"ח דעלמא ולא מהימן לומר פרעתי וכל היכא נמי דכתב ביה נאמנות תנאי ממון הוא וקיים:

דף ס עמוד א

אמר ר"נ שואל אדם בטובו לעולם. פרש"י ז"ל שאם א"ל השאילני כלי זה בטובו הרי הוא שאול לו לעולם דלשון בטובו משמע כ"ז שיהיה טוב וראוי למלאכה:

והוא דקנו מיניה. פרש"י ז"ל דמהני האי קנין שאפי' מחזירו חוזר ונוטלו הימנו כשיצטרך אבל אם לא קנו מיניה מכי אהדריה כלתה קניית משיכה ראשונה ויש מן האחרונים זכרונם לברכה דכתבו דאין זה מחוור לומר דכלתה קניית משיכה ראשונה דודאי כיון דמשך על דעת שיהא שאול לו לעולם באותה משיכה הוא קנאה לאותה שעה ולכל השעות שהוא צריך לו אבל הרב אלפסי ז"ל פירש בשם גאון זכרונו לברכה שאם א"ל כלשון הזה השאילני כלי זה בטובתך כלומר כפי טובת לבך ונדיבותיך שאינך מקפיד על הזמן אם יאריך משתמש בו עד שיכלה הברזל כיון דקנו מיניה וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהל' שאלה ופקדון וז"ל אם קנו מידי המשאיל על זה הרי השואל משתמש בו לעולם:

וכ' הרנב"ר ז"ל יש להסתפק אם יכול המשאיל להשתמש בה בעוד שאין השואל משתמש בה דאיכא למימר דיכול משאיל לומר לו לא השאלתיה לך אלא למלאכתך ועכשיו כיון שאינה צריכה לך תנה לי ואשתמש בה או אפשר שיכול שואל לומר לו כיון ששאלת לי לכל תשמישי אני יכול לעכב על ידך שאם תשמש בה יפחות או אפשר שישבר בידך ונפקא מינה עוד לענין תשלומי אונסין דודאי אע"פ שהוא שאול לו לעולם אם נאנס או נגנב חייב לשלם שאינו מקבל מתנה דשואל הוא ואם כן כשתמצא לומר שאין המשאיל יכול להשתמש בו כלל אפילו בשעה שאין השואל צריך לו אם נאנס אינו חייב לשלם אלא דמי שברים לבד שהרי אין למשאיל זכות בו בעודו שלם ואם המשאיל יכול להשתמש בו ונגנב או נאנס משלם לו לפי זכותו:

ומהדר לי' קתיה. פרש"י ז"ל לכשיפחות שלא יהא ראוי יחזיר לו את שבריו שהרי לאו מתנה יהביה אלא שואל לו בטובו והא לאו טובה הוא אלמא שאינו יכול לתקן את שבריו ולהשתמש בה עוד וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפירוש פ"א מהל' שאלה שאין השואל רשאי לחזור ולתקן הכלי פעם אחרת אבל הרנב"ר ז"ל כתב מדאמרינן מהדר ליה קתיה ולא אמרינן מהדר ליה תבריה משמע שאע"פ שנשבר מתקנו וכתב ז"ל שכן דעת הרי"ף ז"ל שכתב משתמש בו עד שיכלה הברזל שבו [ולא כ' מהדר ליה תבריה]. אמר המחבר ואני תמה על מורי ז"ל למה הוצרך לשוויי פלוגתא ביני רבוותא ז"ל דהא דנקט קתיה ולא תבריה לרבותא נקט משום דקתיה עדיין הוא בטובתו בברזל אחר כמו בזה ואפי' הכי אתא לאשמועינן דקתא בתר כלי גריר ומחזירו כמו שמחזיר גופו של כלי הנשבר דאילו השברים פשיטא דהא לאו בטובתו הוא כלל וכשנשבר הוא עד שיכלה הברזל ומי מכריח לומר שיהא עפר ממש ועוד קשה לי דהאי גרגותא לא אתא למעט אלא שאר גרגותא דאילו גופא דגרגותא דאמר עליה האי דעתו של משאיל להשאילו זה הגוף לאותה השקאה כמו בכלי שמשאיל בטובו וכי היכי דמששינה גוף הגרגותא אמרינן דאחר מיקרי וחוזר בו ה"ה כשכלי זה נשבר דהוי אחר וחוזר ע"כ:

כל פרדס דבעי אפילו גדול כאנטוכיא:

כל פרדסי דאית ליה. כך היא גרסת רוב הספרים וקמ"ל דלא אמרינן תרי פרדסי דוקא אלא [טובא] כיון שהשואל מוחזק בכלי ומיהו פרדיסי דעלמא לא שא"כ אין לדבר סוף והרי [לא] היה שאול לו לעולם:

גרגותא. באר מים חיים להשקות שדה:

לא בני לה. אם נהרס אחר שהשאילו ובא השואל לבנותו ולומר עדיין שאול הוא זה מעכב עליו ואומר לא השאלתי לך אלא אותו ולא כשנעשה אחר:

בני לה. אם נהרסה יכול השואל לבנותה שהרי לא אמר האי גרגותא וחד גרגותא שאולה לו עד שישקה כל שדותיו ובודאי אם לא קנאו בשטר ובחזקה פשיטא שהמשאיל יכול לחזור בו דבדבור בעלמא לא מקני ליה אלא מיירי שהמשאיל הקנה לו כראוי:

בי גרגותא. אם א"ל כלשון הזה השאילני מקום בקרקע שלך לחפור באר קא"ל.כרי . חופר כאן וכאן עד דמתרמי ליה מקום מים:

וצריך למיקנא מיניה. כשאמר ליה בי גרגותא בעי למזכי בכולא ארעא ואם חפר במקום אחר אע"פ שהחזיק בו באותה חזקה מכל מקום לא החזיק בכולא ארעא אם לא קנו בידו על כל גופה של קרקע ומיהו קנין לאו דוקא דה"ה אם החזיק בפירוש בגרגותא חדא [אדעתא] למזכי בכוליה עד דמתרמי ליה גרגותא כ"כ הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל:

מתני' חייב וכו'. המשכיר חייב להעמיד לו בית לימי שכירתו:

לא יעשנו. השוכר מעכב עליו לומר אי אפשי בבית גדול אי אפשי בבית קטן:

מן החלונות. שהיו בו:

גרסינן בגמ' (דף קג.) היכי דמי אי דא"ל בית זה נפל אזדא אי דא"ל בית סתם אחד אמאי לא יעשנו שנים שנים אמאי לא יעשנו אחד כי אתא רבין אמר ר"ש בן לקיש דא"ל בית כזה אני משכיר לך וקאי אגודא דנהרא מהו דתימא מאי כזה דקאי אגודא דנהרא קמ"ל דאמדת ארכו ורחבו קאי:

בית זה אני משכיר לך אזדא. הלך לו שמזלו גרם לו ואמאי חייב להעמיד לו בית אלא נותן לו שוכר שכר כנגד מה שדר בו ומסתלק ואע"פ דאמרינן בפ' האומנין (דף עט.) גבי שוכר את החמור ומת אם יש בדמיו ליקח יקח ואם יש בדמיו לשכור ישכור שאני הכא שאין דעת המשכיר ביתו למכרה כשתפול ולא למכור עציו ואבניו כדי לשכור לזה שאינו עשוי לכך אבל חמור למכור לכלבים עשוי לכשימות ולקנות אחר ואם קבל המשכיר כל השכירות מחשב עמו על מה שנשתמש בו ומחזיר לו שאר השכירות כ"כ הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות שכירות וכ"כ הריטב"א ז"ל בשם רמב"ן ז"ל ועוד כתב ז"ל שאם השכיר לו בית והוא נפול אדעתא דבני ליה הוא דאגר וכ"ש [הוא] שחייב להעמיד בו דלתות ומנעול וכ"ש הא שאין אדם שוכר בית נפול לדירה ואי א"ל בית סתם וכו'. דהא כל דיהיב ליה בית שיש בו ד' אמות על ד' אמות בהכי סגי ונראה מדברי הרמב"ם ז"ל דאפילו התחיל לעמוד בבית קודם שנפל אמרינן הכי דסגי בארבע על ארבע אבל הריטב"א ז"ל כתב דכיון דנחת לגויה דכ"ע לא מצי משני לה לבית אחר וכתב בשם רבו ז"ל דאפילו בבית סתם כל היכא דאית ליה מדידיה יהיב ליה ואי לית ליה כלל קנין דברים בעלמא הוא ואפילו קנו מידו אא"כ נתחייב בקנין כראוי שקבל עליו להעמיד לו בית דהשתא כי לית ליה מוגר מאחריני ויהיב ליה כל היכא דמשכח בשכר הגון ואי לא משכח הא אניס ופטור עד כאן לשונו בשם רבו ז"ל:

מאי כזה וכו'. ואגודא דנהרא הוא דאתני בהדיה שדרך בני אדם מקפידין בכך קמ"ל פרש"י ז"ל דאכולה מילתא אתני משמע שצריך להעמיד לו בית אגודא דנהרא וכמדת ארכו ורחבו דבית שהראה לו ולכאורה לא משמע כן מלישנא דגמרא דלא אמר בלשון נמי אמדת ארכו ורחבו נמי קאי והריטב"א ז"ל כתב קמ"ל שאין הקפידה אלא על מדת ארכו ורחבו וה"ה דליכא קפידא שיהא כזה בבנינו ובקשוטו דהא לא קפיד תנא אלא על מדת ארכו ורחבו וכן הלכתא עכ"ל וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהלכות שכירות:

סליקו להו השואל.