רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף נו עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · בבא מציעא · דף נו עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

משלם גרסינן בפרק הגוזל (בבא קמא קיב.) אמר רבא הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסיה כסבורין של אביהן היא טבחוה ואכלוה משלמים דמי בשר בזול הניח להן אחריות נכסים חייבין לשלם ובפרק אלו נערות איתיה:

זה אומר שאולה וזה אומר שכורה וכו':

אמאי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לו לא טענו אמר עולא ע"י גלגול שבועה דאמר ליה אישתבע לי איזו מיהת דמתה כדרכה ומיגו דמישתבע דכדרכה מתה מישתבע דשכורה מתה:

זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו וכו' הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקים אבל חכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה:

מתני' השואל את הפרה ושלחה לו ביד בנו ביד עבדו ביד שלוחו של משאיל או ביד בנו או ביד עבדו או ביד שלוחו של שואל ומתה פטור ואם אמר לו השואל שלחה לי ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך או ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי או שאמר לו המשאיל הריני משלחה לך ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך או ביד בני או ביד עבדי או ביד שלוחי ואמר שואל שלח ושלחה ומתה חייב וכן בשעה שמחזירה:

נימוקי יוסף

[גרסי' בגמ'] זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר וכו'. ואמאי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לא טענו אמר עולא ע"י גלגול דא"ל אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה ומגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה:

מה שטענו לא הודה לו. לפום פשטא דמתני' דלא מיירי אלא באחת שאולה קא מקשה דכיון שטענו בשאולה והוא לא הודה לו בה אלא הודה לו במה שלא טענו דהיינו שכורה א"כ ה"ל כשני מינים שאם טען לו במין אחד והודה לו במין אחר אין בו חיוב שבועה וה"נ דכוותה משום דהוה סלקא דעתך דהאי ישבע הוא שישבע אם הוא כדבריו שלא מתה השאולה [דהכי הוה עדיף טפי שישיב על טענתו ואפילו לרב נחמן ועיין בתוספות] ולענין שבועה זו ודאי ה"ל כשני מינים ואין עליו שבועה ומיהו לאו כשני מינים (כחטים ושעורים) [ממש] דאילו טענו חטין והודה לו שעורים [פטור אף מדמי שעורים] וקי"ל הכי ופשיטא דכיון דפטור לא שייך ביה שבועה ואילו הכא [אמר עולא דא"ל] אישתבע מיהת דכדרכה מתה [ואמאי והרי הוא פטור עליה כיון שטענו שאולה והודה לו בשכורה דה"ל טענו חטים והודה לו בשעורים] ואפשר שכיון ששאלה ושכירות שייכי גבי הדדי ודומין זה לזה במקצת לא חשבינן להו כשני מינים לגמרי [וקושיא זה שמקשה בגמרא ואמאי] לרב יהודה דמוקי מתני' כפשטה וכדלעיל (דף צז:) דאילו לרב נחמן דמוקי לה בשיש עסק שבועה ביניהם סיפא נמי משום עסק שבועה הוא נשבע כגון שטענו שתי פרות שאולות והודה באחת וכפר באחת דהשתא ישבע שפיר משום מודה מקצת והא דלא משמע ליה למקשה [לומר דמתני' בטוענו שתי פרות מיירי] אחת שבורה ואחת שאולה דהשתא ה"ל מודה מקצת כשהודה לו ליתן האחת היא דמה שטענו הודה לו משום דמה נפשך פטור הוא כיון דהודה שהאחת קיימת הוי הילך וקי"ל דהילך פטור משבועה ואם [תאמר לוקמיה כגון שמתה בפשיעה ומיחייב לשלומי ולאצולי האיך] הא לא משמע ממתני' הכי דבשאלה קתני מתה ובשכורה לא קתני ולא מידי משמע דשכורה כדקיימא קיימא ולפיכך מקשה הכי ואמאי מה שטענו לא הודה לו אבל אין ה"נ שאם תבע לו שתיהם וזה הודה לו באחת שמתה בפשיעה אע"פ שהאחת שכורה והאחרת שאולה מחייב מדין מודה מקצת דאפילו בחטין ושעורים שהם שני מינין קי"ל (שבועות דף מ.) דטענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהם חייב לישבע מדין מודה מקצת ומיהו מלוה ופקדון עדיפי טפי מחטין ושעורים אפילו משאלה ושכירות אלא מלוה ופקדון מילתא אחת נינהו לגמרי כחטין וחטין וזה לשון הרמב"ם ז"ל דכתב פרק ג' מהלכות טוען ונטען מנה לי אצלך הלואה לא היו דברים מעולם לא לויתי ממך אלא חמשים דינרין יש לך בידי פקדון או משום נזק וכיוצא בו הורו רבותי שזה מודה במקצת וישבע שהרי טענו שהוא חייב לו מאה והוא הודה שחייב לו חמשים ומה לי נתחייב לו משום הלואה או משום פקדון או משום נזק ולזה דעתי נוטה ע"כ לשונו פי' דמלוה ונזקין אין התביעה תלויה בהם אלא להראות מקום בעלמא וכל שאין עיקר ההודאה והטענה תלוי בו אלא שבא להראות מקום אינו מעכב כלום בדין מודה במקצת. הריטב"א ז"ל:

אישתבע מיהת דכדרכה מתה. דכיון שזה אומר שכורה מתה ודאי היינו לומר שמתה כדרכה בלא פשיעה דאל"כ מה הרויח כשטוען שכורה מתה:

זה אומר איני יודע וכו'. אבל אנן קי"ל כרבנן דאמרו המוציא מחבירו עליו הראיה וכ"כ הרי"ף ז"ל והא דסתם לן תנא כסומכוס אע"ג דלית הלכתא כוותיה משום דהאי תנא בעי למיתני כלהו דיני חיוב ופטור דישבע ויחלוקו ולא משכח בה חלוקה אלא אליבא דסומכוס:

מתני' ביד בנו (של) [המשאיל. שלחה לו ביד בנו של משאיל או ביד בנו או ביד] שלוחו של שואל ומתה פטור. קי"ל כרב חסדא דאמר התם פרק הגוזל קמא (דף קד.) דהאיך שליח לאו שליח ממש הוא אלא שכירו ולקיטו דאי שליח ממש עשאו בעדים ואח"כ א"ל לך והבא לי פרה פלונית מפלוני ודאי חייב השואל דכיון שהוא ביד שלוחו:

ביד עבדך וכו' חייב. אע"ג דהאיך עבד לאו שליח שואל הוא כיון דלא טרח לעשותו שליח בעדים כדרב חסדא מכ"מ נתחייב שואל משום שאמר להם המשאיל פלוני אמר לי להשאיל לו פרתי לשלחה לו על ידיכם והם קבלו אותה זכו לו והוא עשאן שלוחו ע"י בעל הפרה א"נ לאו מדין שליחות הוא דחייב אלא מדין ערב שכיון שא"ל להוציא פרתו מרשותו ולשלחה ביד עבדו נתחייב מדין ערב דכל מוציא ממון מרשותו ע"פ חברו נתחייב לו חברו כדין ערב והכי מוכח פרק קמא דקדושין (דף ז.):

וכן בשעה שמחזירה. כלומר שאם החזירה שואל מעצמו חייב ואם א"ל משאיל שלח פטור ומיהו הא דאמרינן מעצמו חייב היינו דוקא כשהחזירה תוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה לאו שואל הוי אלא שומר שכר הוי וכדאסיקנא פרק האומנין (דף פא.) וכתב הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל דמהכא דא"ל משאיל שלח פטור השואל שמעינן דאם א"ל מלוה [ללוה] בפיו או בכתבו מנה שיש לי בידך שלחהו לי עם הבא ראשון ושלחו שהוא פטור:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט