רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף לו עמוד א

<< · רי"ף על הש"ס · בבא מציעא · דף לו עמוד א · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

דניחא ליה דלא ניסתרו עבדיה א"ל הני מילי היכא דלא מסיק ביה זוזי מר כיון דמסיק ביה זוזי מיחזי כרבית דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חברו שלא מדעתו אינו צריך להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר א"ל הדרי בי אמר אביי האי מאן דמסיק ((ד"ת מ"ז) ארבע) זוזי דרביתא בחבריה וקא אזלי חיטי ארבעה גריוי בשוקא ויהיב ליה איהו חמשה כי מפקינן מיניה ארבעה מפקינן מיני' ואידך אוזולי הוא דזיל גביה רבא אמר חמשה מפקינן מיניה דבתורת רביתא אתאי לידיה והלכתא כרבא וכן מאן דמסיק בחבריה זוזי דרביתא ויהב ליה גלימא בגוייהו כי מפקינן מיניה גלימא מפקינן מיניה מ"ט כי היכי דלא לימרו גלימא דמיכסי וקאי גלימא דרביתא הוא אמר רבא האי מאן דמסיק תריסר זוזי דרביתא בחבריה ואוגר ליה חצר דמיתגרא בעשרה בתריסר כי מפקינן מיניה תריסר מפקינן מיניה א"ל רב אחא מדפתי לרבינא ולימא ליה כי אגירנא הכי דהוה קא משתרשי לי השתא דלא קא משתרשי לי כי דאגרי כ"ע הוא דאגרנא א"ל לא משום דאמרי ליה סברת וקבילת:

מרבין על השכר ואין מרבין על המכר וכו':

מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והאי כיון דלא מטי זימניה למיגבא לאו אגר נטר ליה הוא (כצ"ל וכ"ה בגמ' וכ"ה בדפוס קושט' ובדפוס סביוניטא) דשויא הכי והאי דקאמר ליה אם מעכשיו אתה נותן לי היא שלך בעשרה סלעים לשנה אוזולי הוא דקא מוזיל גביה וסיפא כיון דזביני נינהו בעי למשקל זוזי מהשתא הלכך אגר נטר ליה הוא ואסור:

תוספתא (פרק ו) הלוקח מכר מחבירו על מנת ליתן לו מיכן ועד י"ב חדש רשאי שיאמר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום רבית ירושלמי (הל"א) תני יש דברים שהן כמו רבית ומותרין (ובתחלה) כיצד לוקח אדם שטרותיו של חברו ומלוותו של חברו בפחות ואינו חושש משום רבית אמר רבא דקו בה רבנן בהא מילתא ואוקמוה אקרא ויקרא כה כשכיר שנה בשנה יהיה עמך שכירות של שנה זו אינה משתלמת אלא לשנה אחרת (ד"ת מ"ז וכן ליתא בד' קונשטאנטינא) אמר ר"נ טרשא שרי איתיביה רב חמא אם לגורן בשנים עשר מנה אסור התם קץ ליה הכא לא קץ ליה) א"ר פפא טרשא דידי שרי מאי טעמא שיכראי לא פסיד

נימוקי יוסף

דלא נסתריה. שלא ירגיל להיות בטל ויתעצלו:

הדרי ביה. הא כתבנו לעיל דמ"מ לא אמר דמנכה להו כדי מאי דאישתמש בהו:

אמר אביי האי מאן דמסיק ביה זוזא. מי שנותן לחברו רבית ופורע לו בפירות ונותנין ארבעה קבין בזוז בשוק והוא נותן לו בעד זוז של רבית שחייב לו חמשה קבין:

כי מפקינן. דקיימא לן כר' אלעזר דאמר (דף סא:) רבית קצוצה יוצאה בדיינים:

רבא אמר. וקי"ל כוותיה הילכך חמשה מפקינן מיניה ולאו למימרא שיתבטל המקח ויחזרו הפירות לבעליו מפני שנעשה המקח באיסור שכל היכא שנקנה כראוי כדרך הקניה אין האיסור מבטל הקניה אם האחר רוצה [ובלבד שיסלק את האיסור] וגם באבק רבית לא יתן לו המוכר אלא כפי ההיתר ונמצא שהאיסור נמי מסולק הוא והכי משמע מדאמרינן הכא [בגמרא אליבא דאביי גבי גלימא] ארבע' מפקינן מיניה גלימא לא מפקינן מיניה ורבא נמי לא פליג אלא משום לזות שפתים והכי נמי דייק לישנא דהא דא"ל הא סברת וקבילת זהו דעת הרשב"א וכן כתב הגאון רבינו האי ז"ל בתשובה דהיכא דאיכא איסורא דאוסיף בדמיה משום אגר נטר ליה לא בטלן זביני דלא קנסינן היתירא אטו איסורא אלמא דאע"ג שפוסק על הפירות עד שלא יצא השער או פסק אחר באיסור אין אחד מהם יכול לומר הפסק שפסקנו אינו קיים אחר שנעשה באיסור אלא יתן לו כפי שער שיהיה בו היתר ומיהו אם נתן המעות על פסק של איסור דהשתא אין המקח נגמר אלא עומד במי שפרע לא לייטינן ליה על שאינו מקיים דבריו כיון שעיקרן דברי איסור הן ונמצא שהמקח בזה בטל הוא זה דעת הגאון ז"ל ע"כ בתשוב' הלכך חמשא מפקינן הפירות עצמם אם שניהם מסכימין בו או אם הא' רוצה יתן שוה החמשה במעות:

גלימא לא מפקינן. ומקחו קיים וקציצת הרבית יחזיר לבעליו:

(דאתו לי זוזי מעלמא). בריוח היו באין לי:

[פיסקא] מרבין על השכר. מות' לומר לשוכר תן לי עכשיו השכירו' ואניחהו לך בפחות ואם לא תתן לי עכשיו תרבה לי שכרי ושכר המתנה הוא זה אבל שכר המתנה במכר אסור:

שכירות אינה משתלמת מן הדין אלא בסוף. הזמן הילכך ליתא שכר המתנה ואע"פ דקי"ל בקדושין (ד' מח.) ובמס' ע"ז (דף יט:) דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף היינו לומר שבכל יום ויום מרויח [בשכר] כנגד יום:

אוזולי הוא דקא מוזלי. אי הוה מקדים ליה וכן הדין במכר דאילו מכר את השדה בי"ב מנה לגורן ואחר שנגמר המקח וזכה בו לוקח רשאי המוכר לומר לו תן לי אלף זוז עכשיו שאף מכר זה כיון שלא היה משתלם עד הגורן אוזלי הוא דמוזיל גביה משום שיפרע לו מיד וכ"כ הרי"ף ז"ל דאיתא בתוספתא ובירושלמי תני יש דברים שהם כמו רבית ומותרין לכתחלה כיצד לוקח אדם הלואתו של חבירו ושטרותיו בפחות אינו חושש וה"נ איתא בתוס':

בעי למשקל זוזי מהשתא. בשעה שמשך המקח ומה שתובע לו עכשיו הוא שוייו ודמיו שהרי דינו ליתן לו מעותיו על כרחו הילכך כי ממתין עליהן לגורן ביותר שכר המתנה הוא:

דייקו בה רבנן. חפשו אחר הדבר עד שמצאו בה מקרא לסמך דאין תשלומי שכירות אלא לבסוף:

טרשא (דידי) שריא. שהיה מוכר בהמתנה ביותר מדמיה אלא שלא היה מפרש אם מעכשיו בכך אלא לאחר זמן בכך בלבד והאי דקאמר במתני' דאסור משום שהיה קוצץ גם בתחלה ופסק רבינו האי גאון כוותיה ור"ת ז"ל נמי פסק כוותיה והא דפסקינן הלכתא כטרשא דרב חמא ולא פסקינן נמי כרב נחמן היינו משום דרב חמא קאי עליה דרב פפא ודוגמתה היא כדפרישית בסמוך ומשום דלית הלכתא כרב פפא אע"פ דדמיא להא דרב חמא קאמר הכי לפסוק כרב חמא כדי לאפוקי מדרב פפא ומש"ה נקט רב חמא טרשא דידי ודאי שרי כלומר אבל לא ההיא דרב פפא והכי נמי משמע ממסקנא לקמן (דף סח.) לית הלכתא כטרשי פפונאי ולא אמרינן כטרשא נחמנאי וכתב הרשב"א ז"ל ונראה טעמא דמילתא משום דדרך מקח וממכר הוא וכל כיוצא בזה ליכא איסורא דאורייתא וכדי שלא תנעול דלת בפני לוקחין ומוכרין הקלו בו ואם תאמר והיכי שרינן היכא שלא קצץ בתחלה אף על פי שקצץ בסוף והא אמרינן בירושלמי (הלכה ו) רבי חייא רבה ה"ל כיתאן אתו חמרי למזבן מיניה אמר לון לית בדעתי מזבנתיה כדון אלא בפוריא א"ל זבנא לן כמא דאת עתיד למזבנתיה בפוריא אתא שאיל לרבי אמר ליה אסור ע"כ והא הכא דאסרינן אע"פ שלא קצץ לו לא בתחלה ולא בסוף אלא מפני שמתייקר בפוריא אסור וי"ל דהתם יצא השער לכיתנא עכשיו וכל היכא שיצא השער הרי הוא כקציצה ופוריא נמי דמיו קצובין ליוקר הוו הילכך הוי כקץ בתחלה ובסוף דמתני' כדאמרן מתני' דקיץ ליה אבל הא דרב נחמן מיירי שלא יצא השער עכשיו והוא נמי לא קץ הילכך שרי והא דירושלמי דמיא קצת להא דרב פפא ולפיכך לא קי"ל כוותיה:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט