רי"ף על הש"ס/בבא מציעא/דף ג עמוד ב

<< · רי"ף על הש"ס · בבא מציעא · דף ג עמוד ב · >>

צורת הדף במהדורת ש"ס וילנא, באתר היברובוקס • באתר ספריא

הלכות רב אלפס

ובעיין לא איפשיטא:

ההיא מסותא דהוו קא מנצו עלה בי תרי האי אמר דידי היא והאי אמר דידי היא קם חד מינייהו אקדשה קדשה או לא קדשה ת"ש דאמר רב כל ממון שאינו יכול להוציאו בדיינין הקדישו אינו קדוש הא יכול להוציאה בדיינין הקדישו קדוש ואע"ג דלא אפקיה והא א"ר יוחנן גזל ולא נתייאשו הבעלין שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו מי סברת במסותא מטלטלי עסקינן במסותא מקרקעי עסקינן דכי יכול להוציאה בדיינין ברשותא דמרה קיימא וכן הלכתא.

ומטלטלי נמי דקא אמרינן אע"פ שהוא יכול להוציאו בדיינין והקדישו אינו קדוש ה"מ היכא דבפריה דצריך להוציאו בדיינין אבל היכא דאית ליה פקדון גבי חבריה וכי תבע ליה מיניה יהיב ליה ניהליה כמקרקעי דמי דקי"ל דפקדון ברשותא דמריה הוא והכי נמי איתמר משמיה דגאון כדאמרינן:

ת"ר שנים אדוקין בשטר מלוה אומר שלי הוא ונפל ממני ומצאתיו ולוה אומר שלי הוא ופרעתיו לך יתקיים השטר בחותמיו דברי ר' רשב"ג אומר יחלוקו אמר מר יתקיים השטר בחותמיו דברי רבי וגבי ליה מלוה כוליה ולית ליה לר' הא דתנן שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה יחלוקו אמר רבא אמר רב נחמן במקויים דברי הכל יחלוקו וכי פליגי בשאין מקויים רבי סבר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו ואי מקיים ליה מלוה פליג ואי לא לא פליג מ"ט חספא בעלמא הוא מאן משוי ליה שטרא לוה לוה הא קאמר פרענא ורשב"ג סבר מודה בשטר שכתבו אינו צריך לקיימו ואע"ג דלא מקיים ליה פליג וקי"ל כרבי דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו.

(דף ז:) ויחלוקו דקאמרינן לדמי ולא לשטרא דאי לא תימא

נימוקי יוסף

ההיא מסותא דהוו מנצו עלה בי תרי. מסותא מרחץ:

שאין יכול להוציאו בדיינין. והאי נמי דחזינן שאינו יכול להוציא שאין לו ראיה בדבר ואין הקדשו הקדש:

הא יכול. בתמיה:

שאינו ברשותו. והא סתם גזלה יכול להוציא בדיינין הוא כתב הר"נ ב"ר ז"ל מכאן נראה לי ברור שאין אדם יכול להקדיש מלוה בשטר שיש לו אצל חברו דהא ליתיה ברשותיה ומחוסר גוביאנא ומיהו מטלטלי דפקדון יכול להקדישן דבכל דוכתא ברשותא דידיה נינהו וכמו שכתב הרי"ף משמיה דגאון ז"ל והכי מוכח עובדא דההוא גברא דאייתי קרי דבפרק הספינה (דף פח.):

מסותא מטלטלי. כגון גיגית:

מסותא מקרקעי. [דכל היכא דאיתא ברשות מאריה קיימא דקרקע אינה נגזלת] ושפיר פשיט לה מהא דאי הוה ליה ראיה עלה הקדשה הקדש:

(דף ז.) תאני רב תחליפא בר מערבא. מארץ ישראל הוה:

מחוי. מורה באצבעותיו כלפי מעלה כלומר ובשבועה וכתב בה"ג מחוי רבי אבהו ובשבועה חולקין את השאר וכ"כ הרמב"ם ז"ל ואיפשר דטעמא דמלתא דכיון דמאי דתפיס ליה כמאן דפסיק לגמרי דמי לא נתקנה השבועה בזה ויש לכל א' לגלגל על חברו שכל מה שנטל כדין נטל כן כתב הרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות טוען ונטען:

בכרכשתא. בגרדין שבשני ראשיה שקורין פרמיי"ש:

ההיא סודרא. שקונין בו קנין:

שלש על שלש. דוקא נקט שלש על שלש דכתיב (רות ד) נעלו בחליפין שהוא דבר חשוב ובציר מג' אצבעות לאו בגד הוא כדאשכחן (שבת דף כו:) גבי טומאה:

כמאן דפסיק דמי. וקנה לו מקנה והמכר קנוי ללוקח דקרינא ביה ונתן לרעהו ומיהו אי בעי המקנה למפסק ממש ולמשקל אין שומעין לו דהכי קאמרינן כמאן דפסיק ע"מ להחזיר דמי דקנה ע"מ להקנות הוא כדאמרינן בנדרים פרק השותפין (דף מח:) ר"נ אומר קנה ע"מ להקנות קנה דהא סודרא קנה ע"מ להקנות הוא וקנה ואע"ג דא"ל רב אשי מאן לימא לן דהאי סודרא אי תפיס ליה לא מיתפיס רב אשי ספוקי מספקא ליה ולא שבקינן מאי דפשיט ליה לר"נ במאי דמספקי ליה לרב אשי ועוד דקי"ל דקנה ע"מ להקנות קנה ואמרינן נמי בקדושין בריש פ"ק (דף ו:) גבי הילך מנה ע"מ שתחזירהו לי בכולהו קני לבר מדאשה שלא יאמרו אשה נקנית בחליפין אלמא בחליפין קנה בע"מ שתחזירהו לי. וכתב הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות מכירה דהיכא דלא נקיט בידיה שלש על שלש אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו שפיר דמי ותמהו עליו הרשב"א והרנב"ר ז"ל דדוקא בגט הוא דאמרינן (דף ז.) שהוא חשוב כאילו הוא ביד מי שיכול לנתקו דכריתות בעינן אבל הכא נתינת כלי בעינן וליכא ואפשר שדעת הרב ז"ל לא כוון לבגד גדול דאין הכי נמי דבעינן שעור כלי בנתינה ואי לא יהיב ליה שיעור כלי משמע דלא בעי לאקנויי ליה כלי אבל הכא שכל הבגד אינו אלא שלש על שלש ורחמנא אמר ונתן דמשמע ליה מיד ליד והשתא קא ממעט בשיעוריה בשעה שאוחז בו כדי להקנותו לו ועיקר ההקנאה בשעת נתינתו לו ואם כן על כרחך אית לן למימר הכי וגם אין לנו להוציא שום כלי אפילו קטן מקנין חליפין וכבר היה ראוי לתמוה אמאי לא השיגו הראב"ד מדבר פשוט כזה:

גט בידה. שנתנו לה:

ומשיחה בידו. שקשור בה בידו:

אם יכול. אם יש חוזק באותו חוט שיכול לנתקו לגט מידה ולהביאו אצלו אינה מגורשת אלמא לאו נתינה היא:

כריתות. הבדלה שיהיו מובדלים והרי הם אגודין בחוט זה:

אמר רבא ואם היתה טלית מוזהבת חולקין (ע"כ לעיל):

ת"ר שנים אדוקין בשטר. שנים אדוקין המלוה והלוה:

יתקיים השטר וכו'. כדמפרש ואזיל דאם אינו מקויים אע"פ שהלוה מודה חספא בעלמא הוא:

וגבי ליה כוליה. המלוה בתמיה משום דקס"ד דהא דקאמר יתקיים השטר לומר שאין השטר כשר עד שיקיימוהו וכשיקיימוהו יגבה כולו ואינו כן כדמפרש ואזיל דלא בעי קיום אלא משום דבלאו קיום לאו כלום הוא אבל כשיקיימנו שהוא שטר מעליא חולקין כדינא דמתני' דטלית:

במקויים. שכתוב בו הנפק שיצא כבר בב"ד והעידו עדים על כתב ידם וכותבין הדיינים בו שטרא דנן דנפק קדמנא [ומדאסהדו] פלוני ופלוני סהדי על חתימות ידייהו אשרנוהו וקיימנוהו [כדחזי:ואי לא] לא פליג. שאפילו כולו ביד המלוה נאמן לומר הלוה פרעתי כך פרש"י ז"ל אבל אם השטר מקויים אין הלוה נאמן באמירתו לומר פרעתי ואין זוכה בו לוה אלא ע"י חזקה שאדוק בו וחולקין:

ויחלוקו דקא אמרינן (ליה) לדמי. וה"ה לטלית דהא דתנינן יחלוקו לאו גופו של כלי קאמרינן אלא לדמיו:

וגרסי' עלה בגמ' אמר מר נפל ליד דיין [לא יוציאו עולמית] [דף ז:] מ"ש ליד דיין אמר רבא ה"ק ואחר שמצא את השטר שנפל ליד הדיין לא יוציא עולמית ולא מיבעיא קאמר לא מיבעיא כי לא כתיב ביה הנפק דאיכא למימר כתב ללות ולא לוה אלא אפי' כתב בו הנפק דמקויים לא יחזיר דחיישינן לפרעון ור' יוסי אומר הרי הוא בחזקתו ולא חיישינן לפרעון ולא חייש ר' יוסי לפרעון והתניא מצא שטר כתובה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה אין הבעל מודה לא יחזיר לא לזה ולא לזה ר' יוסי אומר עודה תחת בעלה יחזיר לאשה נתאלמנה או נתגרשה לא יחזיר לא לזה ולא לזה אמר רבינא איפוך וטעמייהו דרבנן התם לאו משום דחיישינן לפרעון אלא משום דחיישינן לשתי כתובות ור' יוסי לשתי כתובות לא חיישינן ע"כ:

פירושים בדפוס וילנא שחסרים עדיין בוויקיטקסט