רוטנברג על משלי יד טז

הטקסט המקראי

חכם ירא וסר מרע, וכסיל מִתְעַבְּרוֹ[1] בוֹטֵחַ[1].

[1] בספר משלי שבידנו צירוף האותיות לתיבות והניקוד הם: "מתעבר ובוטח" – ולפי הפירוש, הנראה לי נכון, אני מצרף ומנקד "מִתְעַבְּרוֹ בוֹטֵחַ". ואני מוצא לנכון לציין, כי להלן כ2 צירפו וניקדו גם בעלי הניקוד: "מִתְעַבְּרוֹ חוטא נפשו".

הטקסט הפשוט

ה[2]חכם ירא את[3] האדם[4] ה[2]רע[5] וסר ממנו[5], ואולם[6] ה[2]כסיל מתעברו בוטח.

[2] לפי משפט ניתק לשם (מגדיר)

[3] לפי השמטת יחס

[4] לפי השמטת מוגדר

[5] לפי שילוב (שם גוף)

[6] לפי השמטת חיבור

הפירוש

החכם ירא את האדם[7] הרע[8] ומתרחק ממנו, ואולם הכסיל מתייצב לעברו[9], כשהוא בוטח. כלומר, החכם חושש שמא יפגע בו האדם הרע, ולכן הוא מתרחק ממנו; ואולם הכסיל בוטח, שהאדם הרע לא יעז לפגוע בו או שהוא יתגבר עליו, ולכן הוא מתייצב לעברו.

[7] "חכם ירא וסר מרע" שברישה מתפרש, לפי שילוב (ש"ג) כאילו היה כתוב: "חכם ירא רע וסר ממנו".

[8] אמנם רוב "רע" שבמקרא, שאין לפניו במשפט שע"צ, ששם התואר "רע" מתארו, הוראתם, לפי השמטת מוגדר דבר רע– אך יש מקראות, שלפי הכלל הנ"ל עלינו להבינם, כאילו היה כתוב: "[אדם] רע", כגון "יד ליד לא ינקה רע", לעיל יא21 (ראה פירושי לו).

[9] המלה "מתעברו" שלפנינו ושב"מתעברו חוטא נפשו", להלן כ2, הוא מגזרת "עֵבֶר", ולכן אני מפרש פה ושם: "מתעברו" – (*נראה שהושמטו כאן גרשיים) מתייצב לעברו"; ואילו המלה "ויתעבר" ב"ויתעבר ה' בי למענכם", דברים ג26, ועוד, הוא מגיזרת "עֶבְרָה".