רבינו בחיי על בראשית ו
<< · רבינו בחיי על בראשית · ו · >>
<< · רבינו בחיי על בראשית · ו · >>
ויראו בני האלהים את בנות האדם. ע"ד הפשט בני האלהים השרים והשופטים, לפי שהשופטים נקראים אלהים כענין שכתוב (שמות כב) אלהים לא תקלל ומתרגמינן דיינא. ואמר הכתוב כי אותם בני השופטים שהיה להם לעשות משפטיהם היו עושים החמס עם בנות האדם בין באונס בין ברצון. ויקחו מהם נשים מכל אשר בחרו זה היה באונס, ומה שהזכיר אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם זה היה ברצון, כי היו באין עליהן דרך זנות ולא היה הענין נודע עד שהולידו להם בנים והמה הגבורים אשר מעולם. כלומר היו מכירים הבריות שאינן מבני שאר האנשים כ"א מבני השרים והשופטים האלה. ואמר מכל אשר בחרו כלשון הכתוב (ישעיה סו) גם המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה.
ועל דרך הקבלה בני האלהים כבר נתבאר למעלה ומשם תבינהו כי כל עניני מעשה בראשית הם כפולים והכל אמת.
לא ידון רוחי באדם לעולם. מלת ידון נגזרה מן נדנה הוא שכתוב (דניאל ז) אתכריית רוחי אנא דניאל בגו נדנה, ופירש נדנה תיק. ונרתיק החרב נקרא נדנה ויקרא תיק. וכן הגוף תיק וכלי לנפש. וע"כ יאמר הכתוב רוחי שהיא הנפש השכלית שנתתי מרוחי לא יעשה תיק באדם לעולם, כלומר לא יתקיים בו לעולם לפי שאינו ראוי לאותו הרוח.
ובאר הטעם
בשגם הוא בשר שגם האדם הוא בשר ככל בשר הרומש על הארץ כעוף וכבהמה וכחיה, כי רוחי שנתתי בו הוא השכל והם נמשכים אחר הבשר והתאוות לא אחר השכל.
והיו ימיו מאה ועשרים שנה. כלומר ומפני זה אאריך להם אפי ואקבע להם מאה ועשרים שנה שישובו בתשובה ואם אינם חוזרים בתשובה יאבדו במבול. והקמחי פי' בשם אביו לא ידון מגזרת מדון יאמר לא יהיה רוחי השכלי במריבה עם האדם עוד לעולם, כי רוחי אין עסקו בתאוות והגוף נמשך אחריהם זהו שאמר בשגם הוא בשר.
ונראה לי בטעם המספר הזה, כי מפני שהעולם הזה נברא בה"א והוא רוצה בקיומו של עולם לכך המתין להם מאה ועשרים שנה שמאה הוא חמישית השנים של מהלך עץ החיים כדי שיתבוננו וישובו. וכן עשרים חמשית ק' ואין הקב"ה מעניש עד עשרים. וכן לעתיד שכתוב (ישעיה סה) כי כימי העץ ימי עמי. אינו מעניש עד ק', והוא שכתוב כי הנער בן מאה שנה ימות וגו'. וזה לשון והיו ימיו כלומר כאלו היום נולדים ורוטפש בשרם מנוער.
בשגם הוא בשר. נרמז כאן משה וכן מנין שנותיו. ואמרו במדרש שלא היה נח ראוי להנצל שהרי כתיב (בראשית ו) כי נחמתי כי עשיתים, אלא שנצול בזכות משה שעתיד לצאת ממנו וזהו רמז בשגם.
וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ מלת עשה מורה על הרכבת צורה בגולם כי הצלם הוא הצורה והדמות הוא הגולם, וע"כ אמר בצלם אלהים ברא אותו. ובפסוק זה ספר תולדות אדם אמר בדמות אלהים עשה אותו. הזכיר מלת בריאה בענין הצורה, והזכיר עשייה בענין הדמות. ואמר בדמות אלהים עשה אותו כלומר הרכיב הצורה בגולם. וכיון שהדמות פירושו גולם כשאמר בדמות אלהים הוא כמו עבד אלהים שהעבד חוץ ממנו, ועל כן היה מתנחם על ההרכבה הזאת לומר כי טוב היה שתשאר צורתה במקומה ושלא תתרכב עם זה הגולם, וכמו שאמרו רז"ל נוח לו לאדם שלא נברא. וזהו שאמר כי עשה את האדם בארץ לא אמר על הארץ לפי שנשתקעו בתאות הגופניות.
והסתכל כוונת שלמה ע"ה ששבח הצורה כשלא הורכבה מעולם כלל בגולם הוא שאמר (קהלת ד) ושבח אני את המתים וגו' וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. וכבר המשילו חכמי המחקר שלש דרכים הללו, האחת הצורה שלא הורכבה מעולם כלל בגולם המשילוה למלך יושב בהיכלו. השניה הצורה שנפרדה מן הגולם המשילוה למלך שיצא מבית האסורים וחזר למלכותו. השלישית הצורה המורכבת עדין בגולם המשילוה למלך חבוש בבית האסורים. ואין ספק כי מעלת המלך גדולה יותר מאד בראשונה מבשניה ובשניה יותר מבשלישית. וראוי לשאול בכאן א"כ שהראשונה יותר מעולה למה הורכב ולמה ישבח הכתוב ההרכבה הזאת בחתימת מעשה בראשית שאמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, והשבח הזה ששבח את הכלל יכלול גם הרכבת הצורה בגולם באדם הנברא ביום ו', וא"כ איך שבח הכתוב הרכבת הצורה בגולם והזכיר בכלל והנה טוב מאד, ויבא שלמה ע"ה לשבח אותה כשלא הורכבה בגולם בהפך מדברי משה, ואמר וטוב משניהם את אשר עדן לא היה. ותשובת הדבר כי אע"פ שהראשונה יותר מעולה מהשתים מצד שלא השיגה צער ונזק ולא נדבקה אל הגולם, מ"מ כשנדבקה אל הגולם ונבדלה ממנו והיא טהורה כאשר באה, אז נתפרסמה מעלתה ונבחנה כזהב, וע"כ נפשות הצדיקים מתאוות לשוב למקומן הראשון, ומפני זה ישבח משה ע"ה ההרכבה בזו כי היא משובחת כשהיא חוזרת טהורה כשבאה לפי שהצליחה בשליחותה. ויהיה באור הכתוב כפשוטו האדם בארץ האדם שבארץ. כי הנחמה היתה בעבור האדם לחטאו. כיוצא בו (ישעיה סב) עד יכונן ועד ישים את ירושלים תהלה בארץ, באורו עד ישים תהלה את ירושלים שבארץ. וכן כתוב בפירוש (תהלים קכב) ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדו, ירושלים הבנויה למטה כעיר שחוברה לה יחדיו למעלה.
ועל דרך הקבלה וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ וינחם ה' השם הראשון שבי"ג מדות, כי עשה את האדם בארץ, בעבור הארץ הוא שנחם כי היא הגורמת.
ויתעצב אל לבו. ע"ד הפשט מלת לב בהקב"ה אינו אלא משל והוא הדין בשאר האברים הגופניים שבאדם המיוחסים אליו יתברך כגון פי ה' עיני ה' אזני ה' יד ה רגלי ה'. אך מפני שכבר נתברר אצלנו שהקב"ה חפץ בטוב כענין שכתוב (ישעיה מב) ה' חפץ למען צדקו, ולא חפץ ברע כענין שכתוב (תהלים ה) כי לא אל חפץ רשע אתה וגו'. מפני זה כשהכתוב רצה להודיענו כי כשנעשה מה שהקב"ה חפץ יאמר בו שישמח, כענין שכתוב (שם קד) ישמח ה' במעשיו, וכשנעשה מה שלא חפץ יאמר בו ויתעצב אל לבו, כי א"א לנו לעמוד על רצונו לעשות מצותו ולהזהר מעברות בלתי אם ישמיענו כן במדות הללו שהן מדות בני האדם, וע"כ כשהוא יתברך מחשב בו בעצמו ממקום מחשבתו יזכיר בו הכתוב לבו כי הלב באדם כלי המחשבה הבאה אליו מן המוח. וכן תראה כי הרוצה להתבודד ולמשיך שפע המחשבה יכוף ראשו ויחשוב כדי שירד שפע המחשבה מן המוח שהוא מקור המחשבה אל הלב, ואע"פ שזה משל ורחוק מן הנמשל הנה הנמשל בדמיונו, ומזה תקרא המחשבה שהשפע שלה וכחה ירד מלמעלה לבו. וכן השליח השלוח מאתו יתברך לדבר דבר בשמו יקרא פי ה' כענין שכתוב (ישעיה לד) כי פי הוא צוה, כלומר מלאכי, ורוחו הוא קבצן, כלומר ורוחו של המלאך הנקרא פי וכן תרגם יונתן ומלאכיה. גם הנביאים נקראים פי ה'. גם אורים ותומים. וכן דרשו רז"ל (יהושע ט) ואת פי ה' לא שאלו אלו אורים ותומים. וכשהוא שליח להשגיח על מעשה הבריות להענישם או לגמלם יקרא עין, הוא שכתוב (תהלים לד) עיני ה' אל צדיקים (ד"ה ב טז) ה' עיניו משוטטות וגו'. בכל מקום עיני ה' צופות וגו'. (זכריה ג) על אבן אחת שבעה עינים, באורו השגחות רבות. וכשהוא שליח לשמוע דבר או לקבל אותו יקרא אזנים כענין שכתוב (במדבר יא) ויהי העם כמתאוננים רע באזני ה'. כי כשם שהאזן באדם כלי השמיעה, כן המלאך השלוח כלי לשמוע הדבר ההוא להגיעו ולקבלו ונקרא בשם כלי השמיעה שבאדם. וכן דרשו רז"ל (תהלים מ) אזנים כרית לי, אין אזנים של מעלה כרויות אלא לשמוע תפלתן של ישראל. בא לבאר כי המלאך הידוע הממתין עד שתתפלל כנסיה אחרונה שבישראל הוא וכחותיו נקראים בשם אזנים לשמוע התפלות וליטול את כלן ולעשות עטרה ולהגיע בראש המלך באשר הוא שם. וכשהוא שליח להלחם עם אומה להכותה או לעקור אותם יקרא יד ה'. כענין שכתוב בפלשתים (ש"א ה) כבדה מאד יד האלהים שם. ובמצרים (שמות ט) הנה יד ה' הויה. ובטביעתם את היד הגדולה. וכששלוחיו ופמליא שלו מתקבצים לפעול בעולם ענין מחודש נקראים רגליו. כענין שכתוב לעתיד (זכריה יד) ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים שענינו חיילותיו. וכן תמצא שהזכיר הכתוב בצבאות ישראל (במדבר כ) ברגלי אעבורה שטעמו בצבאותי, כאשר אזכיר שם בע"ה.
ועל דרך המדרש ויתעצב אל לבו אמר ר' אמי משל למלך שבנה פלטרין על ידי אדריכל ולא ערבה לו על מי להתרעם לא על אדריכל. עוד למלך שעשה סחורה ע"י סרסור ולא הצליח בה על מי להתרעם לא על הסרסור. הבן המשל הנמרץ הזה. ולפי שהיה במשל האדריכל מקום לטעות בשתי רשויות, כי יאמר אדם אע"פ שהמלך מלך האדריכל חכם ממנו באותה מלאכה, ואין הדבר כן ח"ו כי הכל אחד מיוחד בלי פרוד, ע"כ חזר רבי אמי להזכיר משל הסרסור שהסרסור אין שום כח בסחורה ואין לו חלק בה כלל, וכונת ר' אמי בשני המשלים כי האדריכל הוא הסרסור והסרסור הוא האדריכל. פי' אדריכל אומן או בנאי. תרגום (מלכים א ה) ויפסלו בוני שלמה, ובנו אדריכלי שלמה.
ועל דרך הקבלה ויתעצב אל לבו הוא האדריכל והסרסור שהזכיר במדרש ושם בארו סוד הענין, והמלך ה' ידבר עמו ואמר אמחה את האדם אשר בראתי וגו' כי נחמתי כי עשיתם כתיב. ויש לך להשכיל ולקנות לב בלשון האדם בארץ שהזכיר הכתוב ב' פעמים בשני פסוקים זה אחר זה כי בראשון ידבר למטה ובשני למעלה. ומלת ויתעצב תחזור אל האדם הוא תפארת ישראל שבסבתו עשה ה' את הארץ שבפסוק בראשית שגרמה כל הרעה הנזכרת. ויהיה באור הכתוב בסודו וינחם. הכוונה כי עשה את האדם והנחמה לא בעבו האדם אלא בארץ, כלומר בעבור הארץ הגורמת, וע"כ ויתעצב האדם אל לבו בעבור לבו שהוא היה סבה כי הוא הארץ והסרסור והאדריכל. ולפי שכתוב בתחלת הבריאה ישמח ה' במעשיו הזכיר בו עתה ויתעצב אל לבו. ואל יקשה עליך כשהזכיר לשון עצבון במקום הזה, וכן מה שכתוב (ישעיה כב) ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי וגו'. שהרי כבר אמרו בגמרא הא בבתי גוואי הא בבתי בראי, ומן הגבורה ולמטה נקרא בתי בראי, והבן זה. וכשם שמצינו בשעת הכעס קודם המבול ויתעצב אל לבו כך הזכיר הכתוב בשעת הרצון אחר המבול וקבלת הקרבן ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד, וזה מבואר.
ונח מצא חן בעיני ה'. כלומר אלו רשעים ראויים להמחות וזה הצדיק ראוי להנצל כי מצא חן בעיני ה' .ונתבאר בכאן העונש והשכר מפורש, עונש לרשעים במי המבול ושכר לנח הצדיק בהצלה ובמציאות החן, וזהו שאמר שלמה ע"ה (משלי כב) נבחר שם מעושר רב, מכסף ומזהב חן טוב.
מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו (משלי כ, ז)
שלמה ע"ה הודיענו בכתוב הזה (משלי כ) כי אין האדם צדיק עד שיתהלך בתומו בעבודת הש"י. וענין התהלך בתומו הוא שיעשה אדם את המצות כמשפט ושיכוין בהם לאהבתו וליראתו לא להתגדל ולא להתפאר ולא שיהיה בשביל זה מכובד בעיני הבריות יותר, כי ראוי האדם שיעשה טובות וחסדים כפי יכלתו ושלא יתפאר בהם ושישתדל במעשים טובים ולא יספרם בשפתיו, וכל מי שמספר אותם בשפתיו ומפרסם אותם ומשתבח בהם ה"ז חוטא ויגיעו מזה שתים רעות. האחת שיתגאה בספורו למי שקבל דבריו והאמין אותם, וב' שהוא מבייש ומכלים למי שקבל החסד ממנו, ומדת הצדיק המתהלך בתומו שאינו מתפאר במעלותיו ובצדקותיו אשר עשה והנה הוא נקרא איש אמונים. וע"כ סמך שלמה ע"ה הכתוב הזה וקשרו עם הכתוב שלמעלה ממנו. הוא שאמר (משלי כ) רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא. יאמר כי מנהג רוב בני אדם שיכריז ויפרסם כל אחד ואחד החסד והטוב שהוא עושה, אבל איש אמונים שיעשה חסדים וטובות ולא יפרסמם אלא שיכסם ויסתיר אותם מי ימצא. והזכיר איש אמונים כלשון (שם יא) ונאמן רוח מכסה דבר. והוא שאמר שלמה ע"ה במקום אחר על הענין הזה בעצמו (משלי י) חכם לב יקח מצות ואויל שפתים ילבט, ואמר כי מי שהוא חכם לב יקח המצות בידיו ויוציאם אל הפעל ולא יספרם בשפתיו והאויל הוא הפכו לגמרי, לא די שאיני משתדל במעשה המצות לקחת אותם בידיו, אלא שבשעה שהוא משתדל במעשה העברות שעליהם נקרא אויל הוא מודיעם בשפתיו ומפרסם אותם לכל. והנה שניהם בהפך זה מזה זה לוקח המצות בידו ומסתיר אותם וזה משתדל בפעולות רעות ומגלה אותם, ומזה אמר ילבט כלומר הרי הוא נתפש בשפתיו, והוא מלשון (הושע ד) ועם לא יבין ילבט, ותרגם יונתן וסכלא בשפוותיה מתאחד. אשרי בניו אחריו כי הוא המזכה לזרעו אחריו, כענין שארז"ל ועושה חסד לאלפים לעושים מאהבה, ולשומרי מצותיו לאלף דור לעושים מיראה, האי בדסמיך ליה והאי בדסמיך ליה. וכן ביאר שלמה ע"ה במקום אחר שזכות הצדיק מועיל לזרעו אחריו, הוא שאמר (משלי יד) ביראת ה' מבטח עוז ולבניו יהיה מחסה. ויתכן לפרש כי הכתוב הזה בא לשבח שלש מעלות שהן זו למעלה מזו, הזכיר תחלה מתהלך ומעלת ההתהלכות היא מעלה גדולה בצדיקים והנה היא למעלה ממדרגת התמימות, ומדרגת התמימות למעלה ממדרגת הצדיק, כי יש צדיק שאינו תמים שלא הגיע למדרגת התמימות. ואלו הן סדר המעלות, אחר שהגיע למדת הצדיק עולה למדת תמים, וממדת תמים עולה למדת ההתהלכות. ושלשתן אלו נמצאים בנח הוא שכתוב.
אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח. תולדות, לשון מקרים, כענין שכתוב (משלי כז) כי לא תדע מה ילד יום, שהרי הזכיר אחרי כן ויולד נח שהן התולדות. והזכיר הכתוב בצדיק הזה שלש מעלות של שבח שהיו בהפך מבני דורו, האחת שהיה צדיק במעשיו לא איש חמס כבני דורו שכתוב בהם ותמלא הארץ חמס. השניה שהיה תמים והוא השלם בכל מדותיו, כי הבהמה השלמה בלי מום יקראנה הכתוב תמימה כלשון הכתוב (במדבר יט) פרה אדומה תמימה אשר אין בה מום. ומום האדם היא המדה המגונה. וע"כ הזכיר בנח כי היה תמים שלם אין בו מום, כי אין בו מדה מגונה. ואמר הכתוב (תהלים קיט) אשרי תמימי דרך, ובאורו תמימי המדות, וזה הפך מבני דורו שהיו בעלי מדות מגונות, הוא שכתוב בהם כי השחית כל בשר וגו'. הג' את האלהים התהלך נח, וידוע כי מדת ההתהלכות לא מצאנוה רק ביחידי הדור. ומ"ש הכתוב (דברים יג) אחרי ה' אלהיכם תלכו ולא אמר התהלכו לפי שהוא מדבר עם כלל ישראל, והמעלה הגדולה הזאת איננה כי אם בפרטי היחידים סגולות כל דור ודור. ועוד שאין לשון זה נופל אלא על הצדיק שהשיג מעלת השמש וכחות הגלגלים והכוכבים וכיצד הם פועלים פעולות בשפלים, לפי שעם ההשגה הזאת מתפרסם מעלת אדון הכל ורוממותו, וכן אמר דוד (תהלים יט) השמים מספרים כבוד אל ומעשה ידיו מגיד הרקיע, ומזה אמרו רז"ל כל היודע לחשוב בתקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר (ישעיה ה) ואת פועל ה' לא יביטו וגו'. וכתיב (תהלים פב) לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו. וע"כ אמר בנח את האלהים התהלך נח, כי השיג מהלך השמש וכחותיו העצומים וידע כחות הכוכבים והמזלות ולא נטה לבו אחריהם כי ידע בחכמתו כי יש סבה עליונה על כלן ונדבק בה, וזה בהפך מאנשי דורו שהיו עובדי השמש והיו שקועים בעבודת הכוכבים והמזלות ועושים אותם אלהות, וז"ש בהן ותשחת הארץ כי נטיית הדעת אחר ע"ז נקרא השחתה, כענין שכתוב (שמות לב) כי שחת עמך. ומזה קרא הכתוב לירבעם העובד ע"ז איש משחית. ובאר כי ההשחתה היתה לפני האלהים, וכענין שכתוב בע"ז (שם כ) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. והמעלה הזאת מצאנוה לחנוך ראשונה, והוא הראשון הקודם בה, שכתוב בו ויתהלך חנוך את האלהים, כי נסתכל בדורו של אנוש שהיו עובדי השמש והכוכבים והמזלות ועמד הוא על החכמה ההיא על השלמות וידע והשיג כי יש סבה ראשונה עליונה על הכל, ומתוך שני חייו שהיו שס"ה כמנין ימות החמה נרמז לנו בכתוב שהשיג בחכמתו מהלך השמש ונדבק בסבה העליונה יתברך. גם באברהם הזכיר בו הכתוב התהלך לפני והיה תמים, ממה שידוע שהוא התוכח עם האומות הרבה בענין האמונה ומשפטיה וחקיה, שהיה חולק תמיד עם אנשי כותא עיר מולדתו שהיו כלם עובדי השמש והיו אומרים עליו כי הוא אלוה והיו מביאין לדבריהם ראיות גדולות, וכראותם לעין כחו הגדול והעצום בשפלים, ואברהם היה מודה להם בזה כלומר בעוצם כחו הגדול, אך כגרזן ביד האומן, וע"כ מסר נפשו לכבשן האש, וזהו אשר הוצאתיך מאור כשדים.
בדורותיו היה ראוי לומר בדורו, אלא כשבא המבול היה בן שש מאות שנה וכבר עברו עליו דורות הרבה, והגיד לך הכתוב כי כל הדורות ההם השחיתו ולא היה בכולן ראוי להנצל זולתו.
וע"ד הפשט מה שהזכיר הכתוב נח ג' פעמים כנגד ג' מעלות שהזכיר, צדיק תמים והתהלך נח, להורות כי היה שלם בשלשתן.
וע"ד המדרש לפי שראה ג' עולמות ראה העולם מיושב וחרב ומיושב.
את שם את חם ואת יפת. היה יפת גדול מאחיו שכן הוא אומר אחי יפת הגדול, וחם הקטן שנאמר וידע את אשר עשה לו בנו הקטן אבל הקדים שם למעלתו, והזכיר אחריו חם כי כן נולדו, וע"כ הוצרך להזכיר יפת באחרונה.
וירא אלהים את הארץ. יזכיר עתה
אלהים להזכיר בהם מדת הדין כי היא מתוחה כנגדם לחטאם הגדול.
ואמר והנה נשחתה, ומה היא ההשחתה כי השחית כל בשר את דרכו, קרא לכולם בשם בשר כי כלם היו משחיתים את הזרע, וכענין שכתוב (ישעיה כז) שוחטי הילדים ודרשו רז"ל אל תקרי שוחטי אלא סוחטי. ולפי שהן קלקלו זרע האדם שהוא נוצר למ' יום, לפיכך היה ענשם מדה כנגד מדה להשחת במי המבול שירדו עליהם ארבעים יום. ארבע עברות אלו היו בהן, ע"ז גלוי עריות שפיכות דמים וחמס. וטעם הארבעים כל אחד ואחד כנגד שהיו עובדין השמש ל' יום וכח השמש פועל בו חמשה ימים קודם בואו בטלה, וחמשה ימים אחר שנתרחק מטלה, והרי מ' יום שהשמש וכחותיו עומדים בטלה מ' יום, וכן בכל מזל ומזל מ' יום, זהו כנגד ע"ז ג"ע ושפיכות דמים. והחמס לפי שבעליו עוברין על משפטי התורה שנתנה למ' יום. ולא היה חטא ההשחתה הזאת בבני האדם בלבד כי אם בכל שאר ב"ח. וכן דרשו רז"ל ברותחין קלקלו וברותחין נדונו, כי היו מי המבול רותחין. כתיב הכא וישכו המים וכתיב התם (אסתר ז) וחמת המלך שככה. ומה שהזכיר ותשחת הארץ לפני האלהים זו השחתת עבודה זרה, ורמז לך הכתוב כי היו רעים וחטאים בעברות שבין אדם למקום כגון השחתת עבודה זרה והשחתת הזרע, ובעברות שבין אדם לחברו ג"כ כגון גזל, שכ"א ואחד היו גוזלין וחומסין זה מזה, שנאמר ותמלא הארץ חמס. וממה שהזכיר פעם שנית כי מלאה הארץ חמס מפניהם והזכיר על זה קץ כל בשר בא לפני, באר לך הכתוב שלא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. וכן אמר ישעיה ע"ה (ישעיה נד) רחקי מעושק כי לא תיראי וממחת כי לא תקרב אליך. והזכיר למעלה (שם) כי מי נח זאת לי, כי יזהיר על עון הגדול אשר עליו נתקרבה מחתת דור המבול. והטעם לפי שהגזל מן המצות המושכלות שאלולי לא נתנה תורה היה אדם מוציא אותם בשכלו, ומושכל ראשון הוא שאין לו לאדם כלום בממונו של חברו.
ודע כי ענין המבול ראיה ברורה על ענין חדוש העולם ועל ההשגחה, בראותנו שהקב"ה מעניש ומכלה את הרשעים מן העולם ומשאיר שארית מן הצדיקים כגון נח ובניו, זה לאות כי העולם מחודש וכי ההשגחה שופעת בשפלים, כי בודאי כשם שהיה אדם הראשון אב וראש לכל הנבראים אחריו, כן היה נח אב וראש לכל הנבראים אחרי המבול, וכשם שהיו לאדם הראשון שלשה בנים, קין הבל שת, ולו היו השנים עקר והאחד נתקלל, כן תמצא בנח שלשה בנים, שם חם ויפת, ולו היו השנים עקר והאחד נתקלל, וכשם שתמצא בבני אדם הראשון השלישי שת שממנו נשתכלל העולם והוא היה עקר הבנים, כן בבני נח תמצא השלישי עקר הבנים, והוא שם, שאין שום אומה זוכה לתחית המתים כי אם בני שם.
עשה לך תבת עצי גופר. גופר הוא עץ הנקרא קדרו"ס וקל הוא על פני המים, ותרגם אונקלוס אעין דקדרוס, והוא מין ארז, וצוה הקב"ה לנח שיעשה לו תיבה מן העץ הזה הידוע ושיכניס לתוכה מכל מיני בעלי חיים, מן בהמות טהורות ועופות טהורים שבעה לצורך קרבן, ומן הבהמות הטמאות והעופות הטמאים שנים מכל זכר ונקבה כדי שיתקיים המין, הודיע אותו כי הוא יתברך עתיד להביא מבול לעולם לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים.
וכאן הבן שואל כיון שהיה נח צדיק תמים כמו שהעיד עליו הכתוב והוא המוצא חן בעיני הש"י, למה לא היה מתפלל על בני דורו ויחזירם למוטב, כמו שמצינו באברהם אבינו כי מיד שהודיעו הקב"ה פורענות של סדום שהיו רשעים גמורים התפלל עליהם כמה פעמים לבלתי השחיתם, הוא שאמר (בראשית יח) הנה נא הואלתי לדבר אל אדני, ואמר עוד אל נא יחר לאדני. כן היה מנהג הראשונים והנביאים שהיו נגשים אל ה' להתפלל לפניו על בני דורם, וכן ראוי לכל פרנס הדור להתפלל על הדור. ותשובת הדבר כי מה שחדל נ הצדיק להתפלל בעדם לא במרד ולא במעל, אך מתוך שהיה יודע שקיום העולם בעשרה, וכענין שדרשו רז"ל בעשרה מאמרות נברא העולם, ואילו היה בבני הדור עשרה אנשים צדיקים לא היה מביא עליהם המבול כי היה העולם מתקיים בשבילם, אבל באי התיבה לא היו כי אם ח', נח ואשתו ושלשת בניו ושלשת נשי בניו, ולפי שלא נשלמו לעשרה לא היו ראוים שינצל הדור בשבילם, ודי שיציל נח שהיה עשירי את נפשו ונפשות ביתו. וזהו שתמצא בתפלתו של אברהם כיון שהזכיר י' ואמר לא אשחית בעבור העשרה, מיד אמר וילך ה', לפי שגלוי וידוע לפניו שלא היה שם עשרה, ואברהם לא היה רשאי להתחנן בתפלתו לבקש מלפניו על בני הדור בפחות מעשרה, ולפיכך נאבדו מן העולם. והוא הענין בעצמו בנח שלא היה רשאי להתפלל עליהם כיון שלא היו שם עשרה. ועוד כי בכאן נתן להם זמן ארוך שיחזרו בתשובה, והם ק"כ שנים, ויתברך שמו של הרחמן שלא ענש אא"כ הזהיר.
וזה אשר תעשה אותה. צוה ה' לעשותה כשעור הזה, ולרבוי המינין שיצטרך להביא בתוכה היתה קטנה עד מאד כי יצטרך להביא שם בהמות ועופות טמאים וטהורים, וחיות קטנות עם גדולות, שנים מכל, ויש חיות גדולות כפילים וראמים, ולפי הטבע חמשים תיבות כיוצא בה היו קטנות מהכיל את המינין האלו כלם, אבל היה הענין נס גדול בלי ספק ומחזיק מועט את המרובה.
ואולי תשאל בכאן כיון שהיה הדבר נס למה יצוה לעשות את התיבה מעץ הידוע, ובמדות ידועות באורך ורוחב וקומה, ולעשות ג' מדורים תחתיים שניים ושלישים, והקב"ה יכול להצילם מבלי תיבה ושילכו על פני המים או יכול להפריח באויר, כי כל יוכל ולא יבצר ממנו מאומה. והתשובה בזה כי דרך התורה לצוות על האדם שיעשה כל יכלתו בדרך הטבע ומה שיחסר הטבע בהן ישלים הנס. וע"ד זה תמצא בכל הנסים בתורה אם תסתכל בהם, כי אע"פ שהם נסים מפורסמים יש בהם טבע במקצת, וזהו כענין שתצוה התורה באנשי המלחמה שיצאו חלוצים לצבא. גם הכתוב שאמר (יהושע ח) שים לך אורב לעיר מאחריה. ומאחר שכל עניני מלחמותיהם של ישראל היו ע"י נסים גדולים מה יצטרכו למארב כמנהג האומות שמלחמותיהם נמשכות אחר הטבע, אלא בודאי היו ראוים להתנהג בדרך הטבע וה' ישלים מה שיחסר, ועל כן באה המצוה בתורה בתקון המערכות ודברים רבים כיוצא באלה. ועוד יש בזה טעם אחר הזכירו רז"ל כי מתוך מעשה התיבה שיטרח בה תמיד כל היום בארכה וברחבה יראו הבריות וידברו בזה ויחזרו ויתעוררו לחזור בתשובה מדרכם הרע, ואם לא ישובו הנה הם רשעים קטני אמנה ראוים שתחול עליהם מדת הדין.
והקימותי את בריתי אתך. הברית הזאת הוא שמתנה עמו עתה כי המה יאבדו והוא יעמוד וכלם ימחו במבול והוא ינצל, או ירמוז לברית הקשת.
וכתב הרמב"ן ז"ל וע"ד האמת הברית מעולם היא, והמלה נגזרת מן בראשית ברא אלהים, והנה בריתי כמו ברייתי, והמלה כמו סמוכה כי היא סמוכה לעולמים שהיו לפנינו וצוה שתקום ותהיה עם הצדיקים, וכן ואני הנני מקים את בריתי אתכם, (מלאכי ב) בריתי היתה אתו והמשכיל יבין עכ"ל. ובאורו הברית שהיא נאצלת מעולם הוא הרחמים וסמוכה לעולמים שהיא מנהג העולמים, תקום ותהיה עם הצדיק יסוד עולם, ועם זה תקבל שפע ותשפיע למטה, זהו שאמר אתכם.
ומכל החי. דרשו רז"ל לרבות השדים, וצוהו יתברך שיכניסם אל התיבה. ויתכן לפרש כי אי אפשר להם שישארו במקומם שהוא האויר בגלגלי היסודות, לפי שהגזרה היתה לשחת כל בשר אשר בו רוח חיים, וזה כולל כל בעלי נפש התנועה שעל הארץ, והוסיף לומר עוד מתחת השמים שגזרת המבול היתה אף על הבריות שהן מתחת גלגלי היסודות והם השדים, על כן הוצרך להכניס אל התיבה פן ימחו באויר אשר מתחת השמים.
ומה שאמר תביא אל התיבה אין להבין שהוא יביאם ממש שהרי כתוב אחריו יבאו אליך להחיות באר כי מעצמם יבאו, אבל הכונה כשאמר תביא אל התיבה שיעזור אותן בכניסתן וישתדל בהן שיחיו. והנה זה היה בצווי, אבל במעשה היכן מצינו שבאו השדים לתוך התיבה בכלל שאר המינין, הוא שכתוב וכל העוף למינהו כל צפור כל כנף. וכל העוף למינהו אלו עופות טמאים. כל צפור אלו עופות טהורים, כל כנף אלו השדים שהם טסין באויר, וסמך לו מיד ויבאו אל נח אל התיבה.
ויעש נח. זה מעשה התיבה,
כן עשה שהכניס שנים מכל המינים ומזונות לכולם, וכן דרשו רז"ל הכניס נח זמורות לפילין וזכוכית לנעמיות.