קיצור שולחן ערוך קפא

<< | קיצור שולחן ערוך · סימן קפא | במהדורה המנוקדת | >>

הלכות טוען ונטען ועדות
ובו כ"ב סעיפים:

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב

(א)

• כשנפל בין שני בני אדם איזה סכסוך, ראוי להם להתפשר בטוב ושיותר כל אחד נגד חברו, כדי להתרחק מזילותא דבי דינא בכל מה דאפשר

(ב)

• אם אי אפשר להם להתפשר בטוב, ומכרחים לבוא במשפט, יבואו לפני בית-דין ישראל. ואסור לדון בפני דיני גוים ובערכאות שלהם, אפלו בדין שדנים כדיני ישראל. ואפלו נתרצו שני בעלי דינים לדון בפניהם, אסור. ואפלו נתקשרו בקנין על זה או שכתבו כן בשטר, אינו כלום. וכל הבא לדון בפניהם, הרי זה רשע, וכאלו חרף וגדף והרים יד בתורת משה רבנו עליו השלום. ואפלו בדבר המתר למעבד דינא לנפשה, כאשר יתבאר אם ירצה השם בסעיף ט, מכל מקום אסור לעשותו על ידי גוים. ואפלו אינו דן לפני הגוים, אלא שכופהו על ידי גוי שיעמד עמו לדין ישראל, ראוי למתחו על העמוד.

(ג)

• היתה ידם תקיפה ובעל דינו גבר אלם, יתבענו לדיני ישראל תחלה. אם לא רצה לבוא, נוטל רשות מבית-דין ומציל בדינהם.

(ד)

• מי שתובעים אותו ממון שהוא מחזק בו, אסור לו לבקש צדדים להשמט, כדי שיתרצה הלה לעשות עמו פשרה וימחול לו על השאר. ואם עבר ועשה כן, אינו יוצא ידי שמים, עד שיתן לו את שלו.

(ה)

• אסור לבעל-דין לספר ענין המשפט לפני הדין שלא בפני בעל-הדין חברו. ולא יקדים את עצמו לבוא לפני הדין קדם לחברו, שלא יהא נחשד שמקדים כדי לסדר טענותיו שלא בפני חברו - ספר מאירת עינים

(ו)

• כשם שהדין הלוקח שחד אפלו לזכות את הזכאי עובר בלא תעשה, כך הנותן את השחד עובר בלא תעשה דלפני עור לא תתן מכשל.

(ז)

• אסור לטען שקר בכל ענין. ואפלו אם יודע בעצמו שהוא זכאי, ואם יטען האמת יתחיב בדין, מכל מקום לא יטען שקר. הכי איתא בגמרא, תנו רבנן, מנין לנושה בחברו - פרוש שהלוה לחברו מנה, שלא יאמר אטעננו במאתים כדי שיודה לי במנה ויתחיב לי שבועה ואגלגל עליו שבועה ממקום אחר--תלמוד לומר, מדבר שקר תרחק. מנין לנושה בחברו מנה וטענו מאתים. שלא יאמר הלוה, אכפרנו בבית-דין ואודה לו חוץ לבית-הדין כדי שלא אתחיב לו שבועה ולא יגלגל עלי שבועה ממקום אחר--תלמוד לומר, מדבר שקר תרחק. מנין לשלשה שנושין מנה באחד, שלא יהא אחד בעל-דין ושנים עדים כדי שיוציאו המנה ויחלקו--תלמוד לומר, מדבר שקר תרחק.

(ח)

• לפעמים בעלי-הדין בוררים להם אנשים שיעשו פשרה ביניהם, אם בצרוף בית-הדין או שלא בבית-דין. ודבר זה, הגון הוא, שכל אחד הוא מצדד בזכותו של זה אשר בחרו ויצא הפשר כראוי. ודוקא לצדד בדרך הישר. אבל חלילה-לו לעות את הפשר. שכשם שמזהרין שלא להטות את הדין, כך מזהרין שלא להטות את הפשר.

(ט)

• יכול אדם לעשות דין לעצמו. אם רואה חפץ שלו ביד אחר שגזלו, יכול לקחתו מידו. ואם האחר עומד כנגדו, יכול להכותו עד שיניחנו, אם לא יוכל להציל בענין אחר, אפלו הוא דבר שאין בו הפסד, אם ימתין עד שיעמידנו בדין. ואם יש עדים הרואים שהוא תופס את החפץ מיד האחר, אינו יכול לתפסו על ידי הכאה, אלא אם כן יכול לברר אחר כך שנטל את שלו. כי אם לא יברר, לא מהני לה תפיסתו, כיון שהיו עדים בדבר. אבל אם אין עדים, דאז מהני תפיסתו, יכול לעשות כן, אף-על-פי שלא יוכל לברר.

(י)

• בני העיר שמעמידין להם בית-דין, צריכין לידע שיש בכל אחד מהם שבעה דברים אלו, חכמה בתורה, ענוה, יראה, שנאת ממון אפלו שלהם, אהבת האמת, אהבת הבריות להם, בעלי שם טוב במעשיהם. וכל המעמיד דין שאינו הגון, עובר בלא תעשה, שנאמר, לא תכירו פנים במשפט, כלומר, לא תכירו פני האיש לומר, פלוני עשיר הוא, קרובי הוא, אושיבנו בדין. וכל דין שנתמנה בשביל כסף וזהב, אסור לעמד לפניו או לכבדו בשאר כבוד, ועליו דרשו רבותינו זכרונם לברכה, אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם.

(יא)

• עירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דינים, ממנים הטובים והחכמים שבהם לדעת אנשי העיר, והם ידונו אף-על-פי שאינם ראויים לדינים, כדי שלא ילכו לפני ערכאות של גוים. וכיון שקבלום עליהם בני העיר, אין אחר יכול לפסלן. וכל מעשיהם יהיו לשם-שמים

(יב)

• כל מי שיודע עדות לחברו וראוי להעידו ויש לחברו תועלת בעדותו והוא תובעו שיעיד לו בפני בית-דין--חיב להעיד לו, בין שיש עוד עד אחר עמו, בין שהוא לבדו. ואם כבש עדותו, חיב בדיני שמים. ואסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע, אף-על-פי שאמר לו אדם שיודע בו שאינו משקר. ואפלו אמר לו בעל-הדין, בוא ועמד עם עד אחד שיש לי, ולא תעיד, רק שיפחד בעל חובי ויסבור שיש לי שני עדים, ויודה לי - לא ישמע לו, שנאמר, מדבר שקר תרחק.

(יג)

• הא דעד אחד מעיד, זהו דוקא בדבר שבממון, דמהני גם עד אחד לענין שבועה. וכן בדבר אסור, אם עדין לא נעשה האסור, יעיד כדי לאפרושי מאסורא. אבל אם כבר נעשה האסור, לא יעיד עד אחד. דכיון דעד אחד אינו נאמן, אינו אלא כמוציא שם רע על חברו.

(יד)

• הנוטל שכר להעיד, עדותו בטלה. ודוקא כשכבר ראה המעשה, דמחיב להעיד בחנם. אבל לילך לראות את הענין שיהיה אחר כך עד בדבר, מתר לו לקח שכר, אבל רק שכר הראוי לפי הטרחא שלו ולא יותר. וכן אם יש לו טרחא ללכת לפני בית-הדין, יכול לטול שכר טרחא כפי הראוי בעד טרחא זו, ולא יותר.

(טו)

• כל עדות שיש לאדם הנאה בה, ואיזה צד נגיעה אפלו בדרך רחוקה, פסול להעיד.

(טז)

• כתיב, ואשר לא-טוב עשה בתוך עמיו, ודרשינן, זה הבא בהרשאה ומתעבר על-ריב לא-לו. ודוקא כששני בעלי-הדין המה בעיר, אלא כגון שהלוה הוא אלם ובעל טענות, וירא המלוה לטען עמו ומרשה לאחר, זהו מתעבר על ריב לא לו. אבל אם הנתבע הוא בעיר אחרת, והתובע אינו יכול להטריח את עצמו ומרשה לאחר, זה המרשה--מצוה קעביד להציל עשוק מיד עושקו. ויש אומרים, דהבא בהרשאה כדי להנות מן השכר ולא בשביל אלמות, מתר.

(יז)

• לעולם ירחיק אדם את עצמו אפלו משבועת אמת בכל מה דאפשר.

(יח)

• מי שחברו נתחיב לו שבועה, ורואה בו שהוא רוצה לשבע לשקר, חס-ושלום--יתפשר עמו כפי האפשרי ולא יניחנו לשבע לשקר, שנאמר, שבועת ה' תהיה בין שניהם, ודרשינן, מלמד שהשבועה חלה על שניהם.

(יט)

• ישראל היודע עדות לגוי לו דין עם ישראל בערכאותיהם, אם יגרם בעדותו לחיב את הישראל יותר ממה שהיה חיב בדיני ישראל, אסור להעיד לו. ואם לאו, מתר להעיד לו. ואם מתחלה יחדו הגוי להישראל שיהיה לו עד, הואיל ויהיה חלול השם אם לא יעיד לו, יעיד לו בכל ענין.

(כ)

• כל זמן שהאדם זוכר, יכול להעיד לעולם, ואינו חושש שמא מתוך שנתישן הדבר הרבה אינו זוכרו על בריו. ואפלו אינו נזכר לעדות אלא מתוך הכתב, שכשמסרוהו לו, כתבו בפנקסו לזכרון דברים ושכח את הדבר ואינו נזכר אלא מתוך הכתב--יכול להעיד. ודוקא שכאשר ראה את הכתב נזכר בדבר. וכן אם נזכר בדבר על ידי אחר שהזכרו לו, יכול להעיד, ואפלו היה המזכיר העד השני. אבל אם בעל הדין בעצמו מזכירו ונזכר, לא יעיד. אך יכול בעל הדין למסר את הדברים לאחר והוא יזכירו, דהוי לה נזכר על ידי אחר.

(כא)

• עד שהוא קרוב לאחד מבעלי הדין, או לאחד מהדינים, או שהעדים קרובים זה לזה, ואפלו קרבה על ידי נשותיהם--לפעמים פסולים להעיד. ואפלו קרובים רק לערב ולא ללוה, גם כן פסולים להעיד ללוה. וזה שפסלה התורה עדות הקרובים, לא מפני שחזקתם אוהבים זה את זה, שהרי פסולים להעיד, בין לזכותו בין לחובתו, אלא גזרת הכתוב היא. ואפלו משה ואהרן, לא היו כשרים להעיד זה לזה. לכן כל עד שיש לו איזה קרבה לאחד מן הנזכרים או שהיה קרוב ונתרחק והדינים אינם יודעים, צריך להודיע להם, והם יגידו לו על פי התורה אם יש בקרבה זו כדי לפסלו או לא.

(כב)

• שני עדים, שאחד יודע בחברו שהוא רשע ופסול לעדות מן התורה ואין הדינים מכירים ברשעו, אסור לו להעיד עמו, אף-על-פי שהיא עדות אמת, שנאמר, אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס. וגזרת הכתוב היא, שכל העדות בטלה, אפלו הם רבים, אם אחד ביניהם פסול. ואיזהו רשע שפסול לעדות מן התורה. כל שעבר על דבר שפשט בישראל שהוא עברה, והוא דבר שבלא-תעשה מן התורה, ועבר בזדון ולא עשה תשובה. אבל אם יש לתלות שעשה בשגגה או בטעות, שלא ידע את האסור, לא נפסל לעדות.