קבא דקשייתא מו

<< · קבא דקשייתא · מו · >>

קושיא מו

קשיא לי על שיטת הרא״ה שהביא הר״ן פרק נערה שנתפתתה (דף נ״ג) ד״ה מוחלת, דמחילה בעל כרחו מהני. אם כן למה הוצרך הלל לתקן פרוזבול (גיטין ל״ד ע"ב)? והרי בידו בערב ר״ה של מוצאי שמיטה להרויח לו זמן עד אחר ר״ה, דאז אינו משמט, כמו מלוה את חבירו לעשר שנים (מכות ג' ע״ב)^[1].

ואף דהלוה לא יהיה מרוצה במחילתו, הרי מחילה מהני בעל כרחו. וצ״ע. ועיין ב״י חו״מ סימן ס״ז מה שהביא שם בבדק הבית בשם הריטב״א, עיי״ש*):

השמטה

*) ולפלא לי על השער משפט סוף סימן כ״ב, דפשיטא ליה דמחילה בעל כרחו לא מהני, איך נעלמו ממנו דברי הרא״ה ז״ל. וגם להאבני מלואים סימן ל׳ סק״א פשיטא ליה מצד הסברא דמהני, כיון דמחילה הוי רק סילוק, כמו שכתבו התוס׳ בקידושין (דף י״ט ע״א ד״ה אומר) והריטב״א שם, דמהני מחילה אף לקטן. ומטעם זה מהניא מחילה אפילו שלא בפני הנמחל, כמו שכתב הבית מאיר אבן העזר סימן ל״ח. ונהי דשם מספקא ליה, מכל מקום בריש סימן ק״ו הוכיח דכן עיקר. וגם המחנה אפרים סוף הלכות זכייה והפקר כתב דמחילה בעל כרחו מהני משום דמחילה הוי רק סילוק גרידא. [אך מה שסיים שם דלפי זה לא מהני במחילה חזרה תוך כדי דיבור, איני יודע מה שייך זה לזה, ולדעתי פשוט דמהני חזרה תוך כדי דיבור]:

אך יש לחקור חקירה גדולה, אם מועיל מחילה למת כמו דמהני מחילה לקטן, דכיון דהוי רק סילוק גרידא. או דאינו דומה לקטן, דיש עליו חיוב על כל פנים, שייך מחילה, מה שאין כן במת. ובאבני מלואים סימן ל״ח ס״ק י' הביא ראיה מכתובות (דף פ״ה ע״ב-פ״ו ע״א) דמהני מחילה למת, עיי״ש. וכוונתו על כרחך על פי שיטת הרא״ש שם, דהש״ס מיירי שהאב כבר מת, ועצתו של רב נחמן היה שתמחל לנפשה. וכן קיימא לן בשולחן ערוך אבן העזר סימן ק״ה סעיף ו. ולפי זה, אם מחל להמת ולא להיורש, שוב לא יוכל לגבות מהיורש, אע״פ שהמוריש הניח נכסים. אמנם הדבר קשה מאד לקבל, מה שייך מחילה למי שאינו חייב? והלא "במתים חפשי" (שבת קנ״א ע״ב ועוד), וכיון שמת, נסתלק השעבוד ממנו. וכמו שכתב הר״ן ז״ל בהכותב (דף פ״ה) ד״ה המוחל, דמה דלא אמרינן במת סברת ר״ת, דכל שנפקע שעבוד הגוף פקע ממילא גם השעבוד נכסי, הוא מטעם דעיקר ערבותן של הנכסים הוא אם ימות הלוה, ורבינו תם לא קאמר אלא כשנפקע שעבוד הגוף ע״י המלוה, עיי״ש. הרי דתופס בפשיטות דאם מת, נסתלק השעבוד ממנו. אם כן איך שייך מחילה למי שאינו חייב כלל?

אבל לענ״ד נראה דאיכא שעבוד הגוף אף כשמת הלוה. וראיה, דאי לא תימא הכי, איך מועיל מחילה במוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחל ליורשי הלוה (טור אבן העזר סימן ק״ה)? ומה ימחול, כיון דליכא שעבוד הגוף, והשעבוד נכסי כבר מכר להלוקח? ועוד ראיה, דאי נימא דליכא שעבוד הגוף אם מת הלוה, איך שייך איסור רבית ביורשים, כמבואר בערכין (דף כ״ב ע״א) גבי רבית אוכלת בהן? והלא כל דליכא שעבוד הגוף, נראה פשוט דליכא איסור רבית^*). ועוד מוכח כן להדיא מהסוברין דבעל חוב גובה בראוי, עיין ש״ך סימן ק״ד ס״ק כ׳׳א. והשתא אי נימא דאחר מיתת הלוה ליכא שעבוד הגוף, איך שייך לגבות מנכסים שנפלו לו להלוה אחר מותו? הרי מעולם לא חל שעבוד על נכסים הללו. ואין לומר דהלוה שעבד מחיים הנכסים שיפלו לו אחר מותו, ושעבוד חל על דבר שלא בא לעולם. דזה אינו, דוודאי אין בכח הלוה לשעבד נכסים שאינן שלו, כיון דלאחר מותו הנכסים של היורשים הן. עיין ב׳׳ק (דף ק״ד ע״ב) גבי התקבלתי דר׳ אבא. ועל כרחך דממילא חל שעבוד על הנכסים, יען שהלוה יורש אותם בקבר. ואם כן מוכח על כרחך דאיכא שעבוד הגוף גם אחר מיתת הלוה. והטעם, דכמו דגלי רחמנא לעניין נחלה, דממשמשת עד יעקב אבינו (ב׳׳ב קט״ו ב'), הרי דיש כח למת לנחול כדי להנחיל. והכי נמי כיון שהניח נכסים, נשאר השעבוד הגוף כדי שיחול עליהם [שעבוד] נכסי. ולכך נראה לי ברור, דגם ביורשים לא מהני יאוש בחוב, אע״פ דמעולם לא חל עליהם חיוב פרעון, אפילו הכי לא מהני, משום דאיכא שעבוד הגוף של המוריש. וכיון שכן, שפיר מהני המחילה במחל להלוה המת, והיורשים פטורים. הנלענ״ד כתבתי:

*) הגה״ה: ואני חוכך מאוד אם מותר להלוקח ליתן מעות להמלוה שימתין מלגבות מן הנכסים שקנה. ואף דערב אסור ליתן, הייינו מחמת שיש גם עליו שעבוד הגוף, מה שאין כן בלוקח, כמבואר בריטב״א שהובא בשיטה מקובצת ב״מ (דף י״ד). אך צריך עיון, דאם כן משכחת רבית אוכלת בהן ביורשי הלוקח. ואני צריך עוד לעיין בזה:

הערות

1. ועיין שולחן ערוך חושן משפט עג ב בסמ"ע ובש"ך.