קבא דקשייתא לד

<< · קבא דקשייתא · לד · >>

קושיא לד

קשיא לי על שיטת הר׳ שמעיה שבתוס׳ חולין ריש כיסוי הדם (פ״ד ע״א) ד״ה בעינן, דסובר דמפרכסת כחיה לא אמרינן, רק במקום שהשחיטה לא התירה לגמרי לאכילה, אבל היכא דהותרה לגמרי אף באכילה חשיב כמת, אם כן, מה קאמר הש״ס בקידושין (דף נ״ו ע״ב) דצריך קרא דלא יאכל כו׳ לשוחטו לאחר שנגמר דינו? והלא גם בשחטו אסור משום נבילה, מטעם אי עביד לא מהני, כיון דמבטל מצות סקילה בשחיטה זו, ובעשה גם כן אמרינן לא מהני כמבואר בש״ס תמורה (דף ה׳ ע״א) גבי תורם מן הרע על היפה. והכא לא שייך תירוץ המהרי״ט (ח״א סימן ס״ט) גבי שוחט בשבת, דהיכא דלא יתוקן האיסור אי נאמר לא מהני, לא אמרינן אי עביד לא מהני, דהרי כאן אם נאמר דלא מהני השחיטה – שוב יהיה יכול עוד לקיים בו מצות סקילה כל זמן שמפרכסת, אם כן שוב נאמר לא מהני והוי נבילה.

וגם להיפוך, קשיא לי על שיטת הרמב״ם פרק ה דערכין הלכה י״ג דחולק על רבינו שמעיה וסובר דתמיד מפרכסת כחיה, אם כן איך הוכיח הש״ס דגם בשחטו אסור? והלא מבואר בסוגיא דקידושין שם דפריך: ודילמא היכא דבדק צור ושחט בה דעבדה כעין סקילה, דאז הסקילה אוסרת, רק דמשני דגם בצור לא מיקרי סקילה, רק שחיטה, כמו שכתב רש״י שם. אם כן לשיטת הרמב״ם שפיר יש לומר, דרחמנא אמרה "ולא יאכל את בשרו" היכא דשחטו מקודם ואחר כך נסקל ונתקיים בו מצות סקילה, כיון דלהרמב״ם תמיד מפרכסת כחיה אף בשחיטה כשרה, אבל בשחטו ולא סקלו אחר כך לעולם נימא דמותר באכילה. וצע״ג.