צדקת הצדיק/רסב
[רסב] עצם הנפש הוא כח החיות, ומחשבה דבור ומעשה הם לבושי הנפש, שעצם החיות מתלבש בהם במעשה הפרטית שעושה, וכן בדבור ומחשבה וכידוע. וכל מצות התורה הם כלולים בג' אלו מחשבה דבור ומעשה, ולכך הם מלבושים לנפש. וכן ההיפך בעבירות. וזה טעם שהמשילו רז"ל (סנהדרין מד.) הרשעים לאסא דקאי ביני הוצי, דאינו אלא לבוש מלבושים צואים ורעים, אבל עצם הנפש הוא חלק אלוה. ומזון הנפש הוא התענוג, כידוע שההנאה והעונג שהנפש מרגשת מאיזה דבר בזה ניתוסף חיות. ועוה"ב הוא עולם התענוג דנהנין מזיו השכינה, כמשאז"ל (ברכות יז.) וכן בשבת שהוא מעין עוה"ב נא' והתענג על ה' (כמ"ש שבת קיח:). אבל בעוה"ז שכר מצוה בהאי עלמא ליכא (כמ"ש קידושין לט:). שאין אדם מרגיש עונג בנפש מן המצוה, רק לאדם שטוב מטעימין כו', כמ"ש (שם מא.). רק התורה מזה האדם מקבל עונג עצום בנפש, והיא נקרא לחם ויין ומים בכתוב, כי היא מזין ממש. וז"ש בריש פאה, ותלמוד תורה נגד כולם. כי תענוג זה הוא רק פירות בעוה"ז, ואין לו התדמות כלל לעצם התענוג דזיו השכינה דעוה"ב. רק הפירות של תענוג האמיתי הוא העונג דדברי תורה והשגת אלהות. ובכלל זה גם כן רמיזות המצות בעוה"ז. וזהו נגד כולם. ומ"מ גם גמילות חסדים ושארי דחשיב שם, מה שמהנה לחבירו בזה יש גם כן הרגשת עונג לאדם, שמתענג בעינוג והנאת חבירו, ובמה שהוא מהנה לחבירו או לאב ואם. ועונג זה מצוה והוא פירות דעוה"ז, מעצם התענוג העתיד. והגם דאין לו התדמות כלל לפירות דתלמוד תורה שהוא עונג רוחניי מצד דביקות בהש"י ובתורתו, דלכך הוא נגד כולם. מכל מקום גם עונג זה לע"ה יש בו מזון לנפש, והוא מכלל הפירות דעונג אמיתי. ובפשטי' גם כן נשפע עי"כ פירות ברכה דעוה"ז, כי מצד השפעת עונג לנפש נשפע ממילא גם כן עונג לגוף. ולא קשה מה שבכל התורה מפורש כ"פ שכר דמצות, ונתתי וגו' בהאי עלמא, כי זהו בכלל ודאי כל ישראל יש להם שמחה ועונג כשמקיימים מצות ה', שעושים רצון השם יתברך מזה יש להם עונג והנאה מאוד. וזה כטעם שמחו בה'. ישמח לב מבקשי ה'. דהשמחה בהש"י ולא מעצם פרטות המצוה כלל. והנאה זו היא כללית מכל המצות בשוה, כי אין לו נפקא מינה בין לולב לסוכה ולמצה וכדומה, הכל ההנאה שוה שמקיים רצון השם יתברך. וזהו מזון כללי לנפש מצד מעשה המצות ופירות בעוה"ז, ואינו שכר מצוה פרטית כלל רק כללי לשמיעת המצות כולם. וזהו השכר מצוה בהאי עלמא הנז' בתורה כ"פ, מצד שמיעת המצות ואהבתו ועבודתו העונג שמזה בכלל. אבל באמת כל מצוה פרטית היא עונג פרטי, והגם שע"י הבנת סודות המצות יוכל לדעת סוד כל מצוה פרטית בפני עצמו. העונג מזה הוא מצד ידיעת הסוד והוא בכלל דברי־תורה, ובדברי תורה ודאי יש עונג פרטי מעצם אותו חידוש דאוריי', ובכל חדוש פרטי עונג פרטי. וכן גמילות חסדים וכיבוד אב ואם ושארי העונג, הוא בפרט מצד עשיית אותה מצוה פרטית באותה שעה. והתענוג שיש לאדם בעוה"ז מן העבירות, הרי הנפש ניזונית מדבר האסור, דינה ככל דבר שנבלע בו איסור. וע"ז הוא האש דגיהנם ללבן ולהפליט כל מה שנבלע בה על־ידי אותו עונג. וכן יסורין דעוה"ז הנוגעים עד עצם חיותו, שהצער מגרע חיות מנפש כפי מה שניתוסף על־ידי העונג דרע, וזהו פליטתו והגעלתו. וזהו תשובת המשקל שיסדו הקדמונים לבעלי תשובה כנודע, דלגוף המחשבה דבור ומעשה די החרטה לבד, שפושט בגדים הצואים ולובש מחלצות דתורה ומצות. ואם הי' בקרירות בלא הרגשת עונג כלל רק מצד פריקת עול והעדר זהירות, אז באמת די בהדחה במים, דהיינו הכנסת חיות נפשו לעול דתורה ומצות מעתה ועי"ז נידוחה ממילא מצואת האיסור הטוח על פני'. ואמרו ז"ל (ברכות טז.) דדברי תורה מעלים גם כן האדם מטומאה, מקיש אהלים כו'. היינו דהלא כה דברי כאש. והוא גם כן בכחו ללבן הנפש ולהוציא ממנה חלאתה הבלוע, כדרך שנא' מיץ חלב יוציא וגו'. וא' שילהי ברכות, שמקיא חלב שינק משדי אמו על דברי תורה. כי על יגיעה בדברי תורה יוכל להקיא כל מיני עינוגי עוה"ז. וזה טעם אדם כי ימות באוהל. שממית כו' (כמ"ש שם) היינו שמשים כל חיותו בזה, על־ידי־זה נפלט גם כן כל עונג רע שהזין לנפש, ואפי' כל מיני עינוגי הרשות דהיתר. שע"ז תקנו חכמים ברכת הנהנין על כל הנאת דאכילה וראי' ושמיעה וכיוצא, שע"י הברכה יהי' נזכר לדעת לקבל עונג זה מהש"י ולא עונג גופני, שזהו התכללות קליפת נוגה בקדושה, כנודע דק"נ פעמים נכללת בקדושה. מכל מקום כמעט א"א לאדם לימלט מהנאת רשות בעוה"ז, שהוא כרוך בעקביו על־ידי עטיו של נחש. שע"ז אז"ל (מ"ר ר"פ תזריע) בעוון מלא. אפי' חסיד שבחסידים כו'. שלכן לא תיקנו ברכה על הזיווג, שבזה כמעט א"א לינצל מהרגשת עונג גופני. וזה טעם מיתה בעטיו של נחש, שע"ז נגזרה המיתה וחבוט הקבר, כנודע שהוא על כל עינוגי הרשות. הגם דיש כד"ש (נדרים כ:) בר"א דומה למי שכפאו כו'. וכ"א (יבמות קג סע"א) ביעל דלא מתהני מעבירה, דכל טובתן כו'. ובודאי מי שבכוחו כך שלא ליהנות ממה שבו הטלת זוהמא, יוכל גם כן שלא ליהנות לעולם הנאה שהוא מעטיו של נחש, וכאז"ל (כתובות קד.) ברבי שאמר דלא נהנה מעוה"ז באצבע קטנה. ובודאי נשתמש בכל צרכי עוה"ז, וכקו' תוס' (ע"ז יא.) מלא פסקו צנון וחזרת. רק לא הרגיש עונג גופני הנמשך מעטיו של נחש. מכל מקום הרי עטיו של נחש כרוך בכל א', ועל רבי נודע מטעם המקובלים דבאמת לא מת, נראה דהוא הי' נקי באמת לגמרי כל ימיו. וזה א"א רק על־ידי דברי תורה שמקיא חלב אמו גם הנאה דקטנות. וזה טעם (מ"ש תמיד לב.) מה יעשה אדם ויחי' ימות עצמו על דברי־תורה. על־ידי־זה זוכה לחיים נצחיים כנ"ל: