צדקת הצדיק/רסג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · צדקת הצדיק · רסג· >>

[רסג] המחשבה דבור ומעשה דתורה ומצות הם לבושי כבוד לאדם, כמ"ש (שבת קיג.) "דמאני ‏מכבדותא". "ובמתאי שמאי" (שם קמה:). היינו במקום שורש הנפש הכבוד הוא כפי עצם מעלת הנפש. "‏ובלא מתאי" היינו בעוה"ז וכן בג"ע "תותבאי", הכבוד כפי הלבושים דמחשבה דבור ומעשה בתורה ‏ומצות שמסגל. ועיקר הכבוד מדברי תורה, כמשאז"ל (שמו"ר פר' לח) מיעבץ. כי גם בעוה"ז לבוש ‏הת"ח משונה, כמ"ש בפסחים (קיא:) "סודרי' דמר כי צורבא מרבנן". ובשבת (עז:) "סודרא - סוד ה' ‏ליריאיו". פי' דזהו המלבוש של תורה מורה על הסוד והפנימיות כנ"ל אות רס"ב. דבדברי תורה יש ‏ג"כ הרגשת הסוד שהוא ה', ר"ל אמיתות הש"י והדבקות בו הוא העונג שמעין עוה"ב. ואינו דומה ‏לגמילות חסדים ושארי, דעונג דשם הוא עונג דעוה"ז וכנ"ל שם, והוא ליריאיו כמ"ש בשבת (לא.) ‏"אפ"ה אי יראת ה' היא אוצרו כו'". דהרגשת העונג מדברי תורה מצד החכמה והשכל, כמו שמרגיש ‏מכל דבר חכמה חיצונית דעוה"ז, זהו שלא לשמה. הגם דמ"מ מקרי מצוה ומזין לנפש מצד העונג, ‏מ"מ זה עונג דעוה"ז דוגמת עונג דגמילות חסדים, ואין לו שייכות לעונג דעוה"ב מזיו השכינה כלל. ‏רק כאשר העונג מצד שהיא תורת ה' ושדבוק על ידה בהש"י, וזהו רק ליריאיו. פי' ירא הוא החסר, ‏כנודע דהיראה מצד החסרון - והתורה משלמת. וזהו יראת ה' אוצרו, שהיא אוצר וכלי קיבול שהוא ‏מקבל התורה, הוא רק באוצר היראה, פי' להשלים חסרונו וליישרו, אז הש"י הוא בסודו. וע"ז הוא ‏הסודרא חלוקא דרבנן הנעשה ממחשבות ודבורים דדברי תורה שמורה על הפנימיות, כטעם והלבש ‏אותך מחלצות. שראיתי מכת"י פי' מלבוש המחליץ ומסיר הלבוש, שמראה ומגלה הפנימיות וחליצת ‏הלבוש. וזהו היתרון של לבושי מחשבה דבור ומעשה דתורה על לבושים דמצות, שהם ג"כ לבושי ‏כבוד רק אינם מחלצות, ר"ל שיהי' מראה ג"כ הפנימיות דעוה"ב. וזה טעם שאז"ל (ב"ב י:) ואנן היכי ‏איתינין התם כו'. פי' אנן בני תורה, דכבוד שמחמת ד"ת הוא כמו כאן כן בעוה"ב. כי הלבושי כבוד ‏הנמשך מזה מגלה הפנימיות שבו, משא"כ הכבוד שמחמת מעשה המצות שאין מגלה הפנימיות, בזה ‏יוכל להיות עליונים למטה כו', כמ"ש תוס' שם. דהוא בשמואל ור"י מצד דין שדחה שהוא מצד ‏המעשה, הי' ר"י גדול ולא כבעוה"ז, ועוה"ז הוא עולם העשי' שהמעשה ניגלית. ובאמת הוא בהיפך ‏שהמעשה באמת נעלם מצד פנימיותה אין נגלה, ונעו מעגלותי' וגו'. ואין ניכר בעוה"ז האמת מי ‏מעשיו גדולים לעוה"ב לענין שילום שכר, דהיינו קבלת העונג שיש בה. ודברי תורה שאינו במעשה ‏גולמית דעולם עשיי' זה ניכר יותר בעוה"ז, כי לבושי כבוד שלו נקרא מחלצות. ושם בכתוב נאמר זה ‏ביהושע כהן גדול על בגדי כה"ג, כי ענין בגדי כהונה דכהנים, רבה בהן הכתוב מצות יתירות דעיקר ‏עבודתן לכפר על בני ישראל מעונותם. וזה טעם אהרן שושבינא דמטרוניתא. ובזה הנפש מתלבשת ‏במחשבה דבור ומעשה בעת עבודתם במקדש. וכפי לבושין דמחשבה דבור ומעשה כך הם בגדי ‏כהן גדול, דלכן אמרו ז"ל (זבחים פח:) שג"כ מכפרים. כי בגדים שציותה התורה, ודאי הם רומזים ‏ונעשים מכח מחשבה דבור ומעשה המלביש נשמתם, והרי כל מחשבה דבור ומעשה שלהם הוא רק ‏לכפר. ומצנפת שעל הראש נעשה ממחשבה דבמוח ומכפר על גסות הרוח שזהו מהמוח, כנודע ‏דכבוד נגד מוח, כמ"ש במק"א על קנאה תאוה וכבוד שהם נגד מוח לב כבד. ואבנט על הרהור הלב ‏מצד הדבור, כי הלשון שליח הלב ונמשך מן הרצון שבלב. ומכנסים על המעשה, וסוף המעשה הוא ‏בג"ע וזהו עיקר עבירות, דלכן קורין ביוה"כ פ' עריות, כמשאז"ל (מגילה לא. ופירש"י). וגם עד"ה נודע ‏דבצורת הקומה נקרא סוף, יציאת המעשה לפועל ביסוד. וכתונת על שפיכות דמים הוא המכסה כל ‏הגוף, זהו נגד כח הפועל שבנפעל. כי המחשבה דבור ומעשה לבושים לעצם החיות, ומ"מ יש ‏במחשבה דבור ומעשה עצמם מצידם כח הפועל, ר"ל כח המחשב והמדבר והעושה, דהיינו עצם ‏החיות יש כח נפרד ממנו בהלבושים. וכח נפשי זה הכללי המלביש לנפש הוא מכפר על שפיכות ‏דמים, ר"ל נטילת נפש אדם, שזה לא מצינו לו כפרה במזיד. רק בכתונת ר"ל מצד כח עצם נפשי ‏דכהנים לכפר על בני ישראל, הוא עד"ש (ברכות מד:) נפש משיב את הנפש, וכל אלו מצד מצות ‏לבדה. והכהן הגדול שנכנס לקדשי קדשים, דהש"י מגלה לו סתריו וסוד ה', דלכן אמרו (יומא יח.) ‏דצריך שיהי' גדול בחכמה הוא הלובש מחלצות כנ"ל. והם ד' בגדים הנוספים שהם לעומת ד' ‏הנזכר. רק שהם מחלצות וסודרא דרבנן. ציץ בראש נגד המצנפת, לבוש מחלצות דמחשבה בסוד ‏ה'. מכפר על עזי פנים, שהוא עשיי' ביד רמה ובפרהסיא ולא בסתר. וזה מחליץ ומגלה הסתר ‏דכנס"י בכלל הוא רק להש"י, שזהו שורש כפרת כל העבירות, דהיינו דבאמת רצונינו לעשות רצוניך. ‏ומצד גלוי עומק הסתר הוא כפרת התגלות היותר עצום דרע. כי כפי התגלות הרע ביותר כך הטוב ‏נעלם ביותר. וע"י עזי פנים ויד רמה הרי הטוב בתכלית ההעלם, ולבוש המחשבה הוא היותר נעלם. ‏דדבור ומעשה גלוי ומחלצות דמחשבה הוא גלוי היותר נעלם. וחשן נגד הלב כאבנט מכפר על ‏הדינין, הוא כטעם מאז"ל (מגילה טו.) לרוח משפט - זה הדן את יצרו. וזה כל ענין דינין ומשפטים ‏שבדברי תורה כנ"ל אות רל"ז. ומחלצות דדבור לגלות הסוד שבלב, דשם משכן ב' היצרים מכפר ‏ע"ז. וזה טעם שמות בני ישראל גו' לזכרון. כי באמת יצר לב וגו'. ואלמלא הקב"ה עוזרו כו' (כמ"ש ‏סוכה נב:). וצריך לזכרון להזכיר הש"י על העזר שהוא מצידו, ומצד שמות בני ישראל כנ"ל אות קפ"ד. ‏שזהו כללות התורה - והתורה תבלין. וגם מצד שמותם, ר"ל שרשם בחלק ה' עמו, הוא עזר הקב"ה. ‏ולכך צריך מחלצות לגלות שורש הנעלם דשמות בני ישראל, דהיינו שורש נפשם. ואפוד על ע"ז ‏שהוא שורש כל מעשים רעים הכלולים בלא יהי' לך, ועבודה היינו מעשה ועובדא, ובע"ז הקב"ה ‏מצרף מחשבה רעה למעשה. כמשאז"ל (קידושין מ.). והיינו דמה דמחשבה רעה אינה מצטרפת, ‏היינו דבאמת הנסתרות לה' אלהינו וחלק ה' עמו, וכמ"ש בברכות (יז.) גלוי וידוע כו' ומי מעכב כו'. ‏אך בע"ז דכופר ח"ו בה' ממילא גם מחשבה רעה מצטרף, וא"א לכפר רק ע"י מחלצות, דהיינו גלוי ‏הסוד דאע"פ שחטא ישראל הוא (כמ"ש סנהדרין מד.) דא"א לנתק השורש כלל הגם שכופר בשורש, ‏מ"מ עומק פנימיותו הנעלם גם ממנו הוא להש"י. וזהו מצד מחלצות דמעשה, כי ע"ז עיקרה העלם ‏מצד המעשה בעולם העשי'. ומעשה הוא גשמיות ביותר עד דבדברי תורה כמעט לא שייך מעשה ‏כלל, זולת מעשה הכתב דהותר בדורות אחרונים משום עת לעשות וגו'. כנודע פי' ש'עת' להכניס ‏דברי תורה ג"כ במצות המעשה, לתקן מדרגות היותר תחתונות של עולם העשי', משום דהפרו ‏תורתיך. וע"י מחלצות דמעשה, שהוא התגלות דגם בסוף מעשה הכל מהש"י באמת לאמיתן ואין ‏ניתק בשום ענין. זהו תיקון מדריגות היותר גרועות במעשה העבירות. ומעיל שהוא מכסה כל הגוף ‏נגד הכתונת, הוא על עצמיות כח הפועל שבנפעל, ומגלה הסוד ה' שבעצם כח הנפש דחלק אלוה, זהו ‏על לשון הרע שהוא נגד שפיכות דמים, כמ"ש חץ שחוט וגו'. רק דזה כבר כרתן דוד ברוה"ק. כמ"ש ‏בערכין (טו:) וצריך לדורשי רשומות דפ' חלק (קה.) שגם להן יש חלק לעוה"ב. ולכשיבוא דוד המלך ‏ע"ה עלי כו' ע"ש. ופי' רשומות - הוא הרשימו דנפש עצמה הנגלה מכח הפועל שבנפעל, ודורשי - הם ‏העומדים על גילוי ומחלצות סוד ה', שבו הם מבינים מכח גלוי עמקות שורש הנפש הישראלית ‏ודבוקה באלהים חיים, שאין לה שום ניתוק כלל, בסוף הכל כשיעדרו כל מיני לבושים דבחירה, שהם ‏הכל לבושי עוה"ז מצד עצמיות הנפש דחלק אלוה ממעל, שבכל נפש פרטית מישראל היא מקושרת ‏לגמרי בהש"י. וזהו כפרה על כריתת השורש ח"ו ג"כ. והנה ע"י דברי תורה אדם זוכה ג"כ ללבושי ‏מחלצות, ע"י מחשבה דבור ומעשה בדברי תורה, ולכך גם אהלים מעלים מכל טומאה כו' (כמ"ש ‏ברכות טז.). וגם על לשון הרע אז"ל תקנתי' יעסוק בתורה (כמ"ש ערכין שם). ובדברי תורה זוכה ג"כ ‏לכל בגדי כהן גדול, לבושים לכפר על נפשו מכל מיני רע לגמרי כנ"ל: ‏