צדקת הצדיק/רנא
[רנא] על־ידי החשק הוא כלי קבול להשראת שכינת השם יתברך בקרב לבו. וזהו תרומת המשכן מאת כל איש אשר ידבנו לבו, דנדיבות הלב דבנ"י על־ידי־זה הוא בנין המשכן דשכינת השם יתברך בתחתונים, ובזה הוא כל חד לפום מה דמשער בלבי', שאינו דומה הרגשת א' משכן השם יתברך בלבו לחבירו. כי כפי נדיבת לבבו בתגבורת חשקו להשיג כך הוא שכינת השם יתברך. ויש עוד תרומת האדנים ודקרבנות שנא' בה העשיר לא ירבה וגו'. שבין העשיר בדעת ובהרגשת הלב ותגבורת החשק, ובין העני שוים בחלקים, כי הוא לכפר על נפשותיכם כמפורש בכתוב, וכמשז"ל בירושלמי דשקלים (פ"ב ה"ד) דלכפר אעגל. פי' לקנח לכלוך דחשקות רעות מן הלב. וכן בקרבנות ציבור אז"ל (מ"ר פנחס) תמיד של שחר מכפר כו'. ובענין הרחקה מן הרע כל ישראל שוים, שכולם יוכלו לינקות מן הרע בתכלית, רק חילוק המדריגות הוא בהשגת הטוב. וגם דמצד הנקיון מהרע באמת מגיעים למדריגה דשוה ומשוה קטן וגדול. כידוע דיש עיגולים ויושר, וחילוק המדרגות מעלה מטה הוא מצד היושר משא"כ בעגול הכל שוה. וידוע דהרע עומד בין עיגולים ליושר, ולעתיד כשיבוער הרע אז תשמח בתולה במחול, שהוא המחול לצדיקים מצד העיגולים, שיהי' נגלה אז דהכל שוים. ולפי שבעוה"ז אנכי קודם לא יהי' לך, דעדיין לא נתנקו מרע לגמרי, ועכ"ז משיגים קדושת השם יתברך ולכך הוא חלוק לשיעורים. ומאחר דנקיון הרע כח זה שוה באמת בכל. אחר שיגמרו פעולת אותו כח כראוי בשלימות אז יהי' השגת אנכי הבא אחר לא יהי' לך גם כן בהשתוות. וזהו השוה בעצמו הוא מצד כח דלא יהי' לך ומשוה מצד אנכי. וזהו בכחות דבנ"י וגם בהשפעת השם יתברך הוא שוה באמת מצידו מוכן להשפיע לכל א' בשוה. וזה ענין במן גם כן לא העדיף המרבה וגו'. מצד נתינת השם יתברך הי' שוה. רק החילוק הי' בהרגשת הטעמים, שכל א' הי' טועם כפי מה שרוצה, כמשאז"ל (יומא עה.) בזה ודאי הי' חילוק כל א' איזה טעם הי' מרגיש, דבהרגשת הטעם אין השתוות. וכן נתינת התושב"כ ומצות שוה לכל, רק הרגשת הטעמים ורזי תורה יש חילוקים, והוא הנקרא תושבע"פ, שע"ז נא' לעתיד ולא ילמדו עוד וגו'. כי הוא גם כן משוה את המקבלים כמו שהוא שוה מצד עצמו. וזה ענין תרומת אדנים, כי תושב"כ הוא העמידה לתושבע"פ, דלכן פתיחת הש"ס תנא אקרא קאי. פי' שהיסוד הוא המקרא, וע"ז הוא עמידת המשנה, וזהו אדנים למשכן גם כן, הוא היסוד משפע השם יתברך מצד ההשתוות כשאינו מתחלק עדיין להשגת לבות בנ"י. וגם זה הוא מצד הכנת בנ"י בכלל בשוה באמירת נעשה ונשמע, בזה העשיר לא ירבה וגו', שע"ז נבנה גוף המשכן דשכינת השם יתברך בפרטי לבבות דבנ"י. וגם היסוד הוא על־ידי הסור מרע, כמשאז"ל (שהש"ר א' פ' ג) יצא טיפה של ליצנות נכנס טיפה של תורה. וע"ז הוא יציאת מצרים וימי הספירה קודם מ"ת, הגם דאינו נקיון גמור שלא ישאר כלל רושם פסולת, שזהו דבור לא יהי' לך, שבעת הדבור דהש"י הי' בטול כח הרע באמת באותו רגע. כי דבור השם יתברך עצמו פועל בכל העולמות, ובדבר וגו' נעשו. גם בגמר מעשה דעולם העשי'. וזה יהי' כן לעתיד בגמר מעשה דעוה"ז. רק מכל מקום להכנה לאנכי צריך גם כן השתדלות בכח אדם בסור מרע שהוא הכנה לעשה טוב: