צדקת הצדיק/רנב
[רנב] האדם צריך להכיר כי החשק ונדיבות לב שלו הוא גם כן מהש"י. כמ"ש (שהש"ר ה ב) הקב"ה לבן של ישראל. וכמו שאמר דוד המע"ה בנדבת בהמ"ק, כי ממך הכל ומידך וגו' ולך הכל. ועי"ז החשק ההוא נקבע בלב שיהי' כן תמיד. וכמו שביקש שם אחר־כך שמרה זאת לעולם וגו'. דמאחר שהכל ממך ואתה נצחי ואינך משתנה, תוכל לעשות כן יצר לבב עמך וחשקם לעולם. וזה טעם ויקחו לי תרומה. דפי' בזוהר תרומה קל"ד ב'. ק"מ ב'. דהוא יחוד עיין שם. פי' דתרומה הוא נדיבות הלב דבנ"י, והוא המכונה כנס"י. ולי תרומה. פי' שהקב"ה הוא עצמו התרומה והנדיבות, זהו יחוד דקוב"ה ושכינתי', פי' שמכיר שגם כל מעשה התחתונים הכל מהש"י. דבאמת ה' אחד יחיד ומיוחד בכל עלמין וגם בלבבות בנ"י רק הוא המעורר והפועל. ועי"ז ויקחו - שהם לוקחים זה בקנין, כלשון קיחה בכ"מ. דר"ל שיהי' זה שלהם ממש, דאותו נדיבות לבב יהי' שייך להם וברשותם כאדם העושה בשלו בכל עת שירצה, דלבו ברשותו לחשוק תמיד לכך. ובהתחלת הקנין מדבר בלשון נסתר, ויקחו - כי אין הנוכח דקוב"ה נגלה עדיין. רק אחר־כך א' תקחו וגם תרומתי, פי' שחשקו של השם יתברך גם כן בידם, עד"ש (מו"ק טז:) הקב"ה גוזר והצדיק מבטל. וכענין נצחוני בני (ב"מ נט:). שע"ז אמרו (ע"ז יט.) "בתחלה תורת ה' ולבסוף תורתו" דהוא בידו. ומה שהוא חושק השם יתברך חושק גם כן והכל בידו. וזה סוד יחודא עלאה ויחודא תתאה הנז' בזוהר, ויעו"ש קל"ד רע"ב. דזה שאמרו "כשם שאין בלבך אלא אחד כו'". דיחו"ע דלב יעקב ויחו"ת בלב בניו. פי' יחו"ע דגם כל מעשינו פעלת, וזהו התחלה והראשית, וע"ז א' שמע ישראל, דצריך לזה שמיעה וקבלה, אתה ישראל המשתדל בהשתדלות השגת אלהות, תדע דה' אחד וגם השתדלותך מהש"י. ואח"כ ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, הוא כטעם אמרם ז"ל (ברכות לה:) "דלאחר ברכה הארץ נתן לבני אדם". ולבסוף תורתו. והיחוד להיפך דגם השם יתברך הוא שלו, דלא זז מחבבה עד שקראה אמו (כמ"ש שמו"ר פ' נב). דאין בלבנו שאנו תולדות כל מיני חשקות בפרטי פרטות הנפשות כפי חלוקתן. וזהו מאת כל איש וגו'. דג"כ מדבר בלשון נסתר, ולמי אמר תקחו. ובזוהר הקשה זה גם כן, דלפי התחלת הלשון היל"ל כל איש כו' יקח, עיין שם תי' ולשונו קל"ה רע"א. כונתו מתוקף החשק של כל פרט כאשר הוא בתכלית התגברות החשק והוא בהעלם עדיין ונקרא תרומתי, דהוא משלי אני אומר תקחו בהכרת הנוכח, תוכלו ליקח בקנין, שהחשק שלי גם כן שלכם. וזה הקביעות בלב שנעשה באמת אחר־כך, אותן החשקות הנולדים אחר־כך אחר שלבו קבוע וקיימא לחשוק רק לרצון השם יתברך. החשקות הנולדים אחר־כך כל פרטיהם זה נקרא יחו"ת דבשכמל"ו, המוליד אחר־כך פ' ואהבת לכל פרט נפש. ואח"כ פ' והי' א"ש בלשון רבים, והוא מ"ש אחר־כך וזאת התרומה אשר תקחו מאתם. לשון רבים וע"ש בזוהר קל"ה א' התי'. ופי' כי זאת הוא שמורה באצבע, היינו כשיוצא לגמר המעשה, כי יחו"ע במוח ויחו"ת בלב, דהחשק בלב שחפץ מאוד לדעת את ה' ותורתו. והשפעת השם יתברך שוכן במוח, שמתבונן בו בחכמת ידיעת השם יתברך, וההכרה דהחשק שלו גם כן מהש"י הרי מייחד הכל להמוח. ואח"כ יחו"ת היינו דגם החכמה הוא תורתו, שהחשק שלו הוליד חכמה זו והכל מן הלב. ואז מתפשטים הכחות מן הלב לו' קצוות, שחלוק לפרטי המדות שונות והכל מיוחד ברצון השם יתברך, ורצונינו לעשות רצונו, ומדת מלכותו המתפשטת בנו היא הפועלת. וכשיוצא לגמר מעשה שהוא הנולד ממחשבה ורצון דמוח ולב, בזה אין חילוק בנפשות כלל, כידוע דגם פושעי ישראל מליאים מצות כרימון (כמ"ש סו' חגיגה). דחילוק מדריגות רק במוח ולב חכמה ורצון, אבל ההצלחה בגמר מעשה בזה אין מדריגות, וכל ישראל יש להם חלק לעוה"ב מצד גמר מעשה במצות ומעש"ט. וזהו פר' והי' א"ש בעול מצות, דהוא מעשה הוא בלשון רבים שוה לכל. ולא נאמר בו בכל מאודיכם, שזהו נגד גמר המעשה בנתינת הרכוש בפועל, זה שייך כאשר הוא עדיין במוח ולב ולא יצא לפועל במעשה, אז צריך שיהי' החשק ונדיבות הלב בכל מיני מעשה ועבודה שיהי' ושיצוה השם יתברך ויראה שהוא רצון השם יתברך הוא מוסכם לכך. אבל כשמוציא לפועל המעשה, ודאי המעשה יש לה גבול וא"א להיות תמיד, ואסור לבזבז כל ממונו באמת (כמ"ש כתובות נ.) ולמצות עד שליש במצוה (כמ"ש ב"ק ט:) הכל בגבול. לכך בפרשה ב' דקאי אמצות, ולעבדו בפועל הוא בגבול. כי במוח ולב הוא היחוד עלאה ותתאה, דמתייחד ברצון השם יתברך שהוא בלא גבול. וגם בעת המעשה הכונה דמוח ולב דהיינו בכל לבבך ובכל נפשך הוא בהתפשטות. אבל פעולת המעשה עצמה זהו הנגלות לנו ולבנינו, שהוא נעשה על־ידי גוף האדם שהוא בעל גבול, ולא שייך בכל דהיינו בלא גבול. ולכן נא' וזאת התרומה ולא תרומתי, כי בפועל המעשה נראה שהוא בידי אדם. ומ"מ הוא בהכרת הנוכח מצד הכונה הטובה, ונקבע בקנין הצלחת המעשה. מאתם מאת המתנדבים בלב טוב והכרת השם יתברך ביחוד, שנתברר על־ידי־זה כשיוצא אחר־כך לפועל נקבע בקנין גם כן הצלחת המעשה. וזהו לרבים שכל זרע ישראל בשוה יש להם הצלחת המעשה בקנין דמליאים מצות כרימון, ואע"פ שחטא ישראל הוא (סנהדרין מד.) והחטאים מסודרים ובאים מששת ימי בראשית (שבת פט:) דהיינו הצלחת המעשה כפי אמיתות רצון השם יתברך. לפי שיחו"ע ויחו"ת דלב יעקב ובניו קבוע בכל א' מישראל, דגמירי דלא כלה שבטא (כמ"ש ב"ב קטו רע"ב) דהיינו לב בניו ביחו"ת, וכ"א מישראל קבוע בו יחוד דשמע ישראל ובשכמל"ו, הגם דהוא אינו מרגיש זה בהתגלות מוחו ולבו כלל, הרי קיי"ל (ברכות יג.) הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא. דהיינו הגם שאינו מרגיש זה: