צדקת הצדיק/רמז
[רמז] כאשר השם יתברך מאיר פניו לאדם, היינו שמאיר בלבו אמיתות השם יתברך איך הוא באמת מלא כל הארץ כבודו ואפס זולתו כלל. זה הוא כבר נושע בישועה שלימה, וכמ"ש האר פניך ונושעה. כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החשך, וכאשר נכנס אור בבית הרי החשך מסתלק ממנו. ובשוח"ט מז' פ' אנו אין לנו אלא הארת פניך. והיינו כי בבהמ"ק נא' יראה וגו' פני האדון. היינו ראיית פנים ממש. והגם דבמשרע"ה נא' ופני לא יראו. לפי שהי' בחו"ל, וכמו ששמעתי דלכן ברכת הזן שתיקן משרע"ה, כמ"ש בברכות (מח:) כולה מדברת בלשון נסתר ולא בנוכח להש"י, לפי שהדר בח"ל דומה כמי שאין לו אלוה (כמ"ש כתובות קי:) ואין מכיר הנוכח. ומשרע"ה לא נכנס לארץ, ואין זה פגם למשרע"ה ח"ו [וע' כן בזוהר] כידוע מג' מדריגות אנ"י את"ה הו"א - דהו"א מדריגה יותר גדולה, שמשיג מקום יותר גדול דלא שייך לומר עליו נוכח, כי הוא טמיר ונעלם, ומשרע"ה בעלא דמטרוניתא השיג מדריגה גדולה ולכן לא נכנס לא"י, דהי' מדריגתו למעלה מזה. ואנו משחרב בהמ"ק אין לנו אלא מדרגה תחתונה דהארת פנים, פי' זיו של הפנים והוא השכינה שגלתה עמהם, דרגא דאנ"י פי' שהוא דר בקרב לבו. דהיינו שההשגה עצמו הוא הדבר המושג, כי הוא משיג דלית אתר פנוי מיני' ומלא כל הארץ כבודו. הכבוד הוא הזיו, והיינו ההכרה הבולטת מצד אדנותו ומדת מלכותו שבכל משלה. כמו המלך מי שלא ראוהו מכירו ממדת מלכותו, כך הכרת האדם מצד כל הבריאה, כמו אברהם אע"ה ראה בירה דולקת כו' (ב"ר ר"פ לך). אז"ל (ברכות ז:) לא הי' אדם שקראו אדון עד שבא א"א כו'. ושם האדנות מורה על הכבוד והזיו כנודע. וכן שמעתי על הציץ עליו בעל הבירה כו'. לשון עליו ר"ל שא"ל שאתה בעצמך גם כן מכלל בעל הבירה, כי הלא כל העולם רואים זה ואין לבבם רועש כלל להשיג שיש בעל הבירה ולבקשו, וזה שאתה מבקש גם זה הוא מצידי, ובלבך מקום שכינתי וזה טעם אנ"י. אבל ראיית המלך עצמו הוא השגת את"ה, דזהו תפלה כעומד לפני המלך שהוא במקום קרבנות דבהמ"ק, ולכן אז"ל (ברכות ל.) דיכוין לבו כנגד בית ק"ק. ששם הוא ראיית פנים ממש. וזהו למאן דנצח בקרבא על־ידי החרב פיפיות דק"ש, שהוא יחוד הגמור עכשיו כעד שלא נברא העולם, ועי"ז מתבטל כל דבר רע ומ"ז, ואז מכיר הנוכח שלא מצד הבריאה והנבראים. והתורה הוא השגת הו"א דמשיג אתר יותר נעלם שאין תפיסת אדם בהשגתו שולטת כלל, זהו על־ידי התורה שהיא השגת משרע"ה, והיא השגת הכה"ג בבית ק"ק ביוה"כ, שהיא בסוד הבינה כנודע. ונא' שלח אורך וגו' ואבואה אל מזבח וגו'. שהאור והשגת הזיו דכבודו מצד הנבראים, הוא השער לה' צדיקים יבאו בו על ידו למדרגה עליונה. וזה טעם הפייטן שיסד לפ' שקלים, אור פניך כו'. כי הקרבנות תכלית הקירוב והשקלים הוא הכנה לקרבנות, והשמעה על השקלים הוא הכנה לשקלים. ועכשיו אין לנו שקלים ולא קרבנות רק ההשמעה על השקלים נשאר מתקנת חכמים [משום מהרה יבנה בהמ"ק ויצטרכו לשקלים קודם ניסן] וזה כטעם אנו אין לנו אלא הארת פנים, שהוא הכניסה ראשונה והכנה ראשונה להתקרבות גמורה. ובודאי הכרזת שקלים מוליד הרגשת אור פנימי והתעוררות לזה בלב, לדעת את ה' וליהנות מזיוו: