צדקת הצדיק/רמו
[רמו] שורש המחשבות זרות כולם הוא הגיאות, כידוע דמ"ז הוא מצד התוהו דמלכין קדמאין דמיתו, וצריך להעלות אותם ניצוצין. והשבירה הי' בשביל גיאות, ולכן הוא שורש גם כן לכל מיני רע כנ"ל אות ר"ו. וכבוד הוא קו אמצעי דרע, שהוא מבריח מקצה אל הקצה ועולה עד למוח, ולכך הוא עד ע"ז. דג"ע וש"ד הוא על־ידי קנאה ותאוה, וע"ז על־ידי גיאות כ"כ עד שעושה עצמו אלוה, וכן דרז"ל על כל חלוקת כבוד לאדם בברכות (יד.) על שאילת שלום חבירו קודם התפלה, במה חשבתו לזה לא לאלוה. וכן ידוע מהזוהר גלגולי עשו וישמעאל, שהם שורש דקנאה ותאוה. אך בגלגול ב' עשו עצמם לאלוה, שהגיעו לקו אמצעי דכבוד ועלו בו מקצה לקצה עד תכלית בקשת הכבוד וגיאות להיות אלוה. ואינו ע"ז ממש רק בשיתוף, כי באמת הם מן הרע דקצוות. וכן כל שורש המ"ז הוא להשכיח מהכרת אלהות, והוא התחלת לא יהי' לך, קודם לו אנכי הוא הידיעה באלוה. ומזה נלמוד על ההיפך כך הם גם כן המדרגות. ולכן משרע"ה שהי' בתכלית הענוה הי' נקי ממ"ז לגמרי כנ"ל אות ר"ד. ומ"מ כמו ששורש הרע והתחלת הנפילה על־ידי גיאות, כך גם כן התחלת הקדושה הוא על־ידי גיאות, שהרי זה הי' התחלת בריאת העולמות, ומעצמות אלהות נשפעה מחשבה זו. ובאמת א"א להגיע לשום מדריגה דקדושה רק על־ידי הגיאות, שיתגאה לבו לומר שגם בו ידבר ה'. וע"ז א' (סא"ר ר"פ כה) חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אברהם יצחק ויעקב. הגם שא"א להיות כן - מכל מקום לומר מחוייב ולחשוק לזה. ובודאי מי שהוא בתכלית השפלות איך יאמר זה ויסתפק במיעוט מעשים ותורה שבידו. וע"ז נא' ביהושפט ויגבה לבו בדרכי ה'. ונא' זה רק בו, כי עליו אז"ל (כתובות קג:) יראי ה' יכבד. שהי' מכבד ת"ח והי' משים הכבוד למקום הראוי ומכבד אחרים, והי' משתמש במדת הגיאות במקום הראוי. וגם בפחותים על־ידי הגיאות ימנע מכמה מיני עבירות שהם נגד כבודו, והרי זה טוב וכניסה לקדושה. אע"פ שהוא מונע בשביל הגיאות, הר"ז עד"ש (סוכה כז:) משבח אני את העצלנים כו'. ועצלות גם כן גרוע. וכן אותו גיאות הרי נעשה מרכבה לקדושה, והוא מלבושי גיאות דהש"י שנא' ה' מלך וגו'. וכן האדם הדבק במדותיו צריך להיות לבוש דגיאות ובפנימיות מכיר שפלותו, רק מכל מקום בלבוש יהי' כן, כד"ש ר' לר"ג בנו הנהג נשיאתך ברמים (כמ"ש כתובות שם). כי זה מועיל להשגת מדריגות כנ"ל. וכן בכל אדם מועיל להצלה מרע עכ"פ כאשר יהי' בלבוש דת"ח, ומשתמעין מילי' כצורבא מרבנן, על־ידי־זה לא יכול לעשות דברים המכוערים לת"ח. ומ"מ בזה הגיאות הטוב יש גם כן רע, כמו ד"מ חטאת נעורים המצוי בנערים גם כן, כאשר בוש להיות מצוי כו' כנודע. ופעמים מעורב בעון זה דהוצאת ז"ל גיאות הטובה, דבוש לעשות איסור גמור בערוה ונידה על־ידי־זה בא להוצאת ז"ל. ומזה הוא נפש העבד עברי, כי בסבא דמשפטים דריש פ' אמה העברי' על נשמות העשוקות, דהיינו על־ידי הוז"ל כנ"ל אות רמ"ה. ובודאי כפשטי' האמה הוא שורש נפש זו דז"ל שהאב הכניסה לקליפת נוגה. ולכן האב מוכר בתו והיא נוק', כמשאז"ל (נדה לא.) תלה הנקיבות בזכרים, דמזרע הזכר הם נקיבות. אבל העבד עברי שמוכר עצמו או ב"ד בגניבתו זה הוא מצד הגיאות שבזה שזהו דכורא, כמ"ש דגיאות וכבוד הוא דכורא לקנאה ותאוה שהוא העיקר בנוק', משא"כ גיאות וממשלה בזכרים. ובודאי עונש העבד עברי על־ידי תוקף הגיאות בא משפטו תוקף השפלות. ושורשו ודאי מגיאות והוא גם כן מן העשוקים, והיינו על־ידי הגיאות שבהוז"ל כשההוצאת ז"ל הי' על־ידי גיאות. ואם הוא לינצל מעבירה חמורה כנ"ל אז בשביעית יצא חפשי, כמ"ש בזוהר שם ק"ה ב' דנחית לעלמא דנוק'. פי' שבה העדר הגיאות, שהרי הוא ימשול בה, וכאשר נתנקה מגיאות אז יצא לחפשי. וצריך שיהי' בו קצת גיאות מכל מקום שלא להיות עבד. אבל אם אמר אהבתי כו'. שרוצה להיות עבד והוא שפלות רעה, ואין לו אפי' הטוב שבגיאות שלא להיות עבד. והיינו כי גיאות שלו הוא רק צביעות ושקר גמור. ובמקום שאין צריך ואינו רצון השם יתברך הוא בשפלות, והוא ממש בהיפך ירצע. ובזוהר שם דנכנס בדרגא דעבדין שלמטה מנוק', וע"ד הפשט הרציעה ונקב באוזן הי' סימן העבדים, והוא כאלו ח"ו חוץ למחנה ישראל. כי בישראל יש שורש טוב, וגם מי ששקוע ברע הוא מצד היצר ומשתמש גם כן בטוב שבו, רק שהצדיק גמור הוא משתמש בכל דבר רק לצד הטוב, ופושעי ישראל הוא הנמשך אחר יצרו. אבל מכל מקום לאחוז בב' הפכים רק לצד הרע זהו חוץ למחנה ישראל. וזה שאז"ל (קידושין כב:) אוזן ששמעה כו'. דקשה א"כ בכל עבירה שעובר ירצע, וגם זה העבד ירצע מיד בגניבתו או בתחילת המכרו. גם שמעתי מקשים אוזן מה חטאה ששמעה, הרי בשמיעה אין החטא. רק הכונה דהרי גם עבדים וגרים היו על הר סיני מזלייהו, כמשאז"ל (שבת קמו.) שהרי מחוייבים במצות. רק הי' הבדל בשמיעה, כמו שהיו אז באותו דור הערב רב היו חוץ לעמוד הענן, ולכך אלו סורן רע (כמ"ש ב"מ נט:) ופרוצים (כמש"ל אות ר"ל מכ"מ) כי השמיעה הי' דרך מסך, ולכך הרציעה שהוא סימן העבדות יהי' באוזן, לומר ששמיעתו בהר סיני היתה כעבדים ולא כבנ"י, ולכך נקלטה אצלו כאצל עבדים. ומ"מ ביובל יוצא לחירות, כי היובל הוא סוד עוה"ב כנודע, פי' שורש הנעלם דנפשו שאינו נגלה בזה העולם [שא' מס' מזה הוא הנשמה יתירה, שהוא א' מס' מעוה"ב] מנפשו זה א"א כלל להיות נפסק מאמיתות השם יתברך, ואפי' נפל למקום שנפל לא ניתק דיבוקו משם שאז חוזר לשם ישראל גמור. והגם דעבד עברי גמור אין נוהג בזמה"ז, שאין גר תושב נוהג, להיות החשק שבתאותו אז יוצא לפועל בנפשות חסידי או"ה, גם הני"ק אין יוצאים לפועל בעבד עברי ואמה כנ"ל אות רמ"ה. מכל מקום פועלים ומשרתים הם מעין עבד עברי, שהרי מטעם זה יכולים לחזור בחצי היום ובהם הם גם כן הבירורים דנפשות דהוצאת ז"ל בעבד ואמה. וכאשר הם מתוקנים קצת אז הם משרתים לאדם גדול עד שנקרא שימושה של תורה (ברכות ז:). ואם הוא מתקן בעצמו וקולט אותם ניצוצות לתוכו, אז זוכה להיות פרנס הדור, שזה נקרא גם כן עבדות בשילהי הוריות (י רע"ב). וזוכה גם כן לתפלה שנקרא בלשון רז"ל (ברכות לד:) עבד לפני המלך. וכן ברע"מ משפטים קט"ו ב' דרשו עבד עברי על תפלה. וזה טעם מאן דנצח בקרבא [על־ידי חרב פיפיות כנ"ל אות רמ"ה] יהבין כו' צלותא (תקו"ז סו' תי' יג וש"מ):