צדקת הצדיק/רמא
[רמא] המצות ומעשים טובים של האדם - ואצ"ל דברי־תורה, מביאים בלבו הרהורים טובים וההיפוך מעבירות, כמשז"ל מצוה גוררת מצוה ועבירה כו'. ופי' גרירה זו - כי מכל מצוה נברא מלאך. פי' כח רוחני, כמ"ש בזוהר (ח"ב ק רע"ב נט א) דלא אתאביד שום מעשה ודבור דאדם טוב ורע. ועי"ז המלאך טוב שהוא שלו שנולד מפעולתו, והוא שוכן אצלו ומקורב לו, הרי המלאך הוא רוחני כמו מחשבת האדם, ועל ידו נופל מחשבה בלבו לעשות מצות אחרות. וההבדל בין שע"י מלאך לע"י נפש אחר כנ"ל אות רל"ח. כי הנפש מצד שבה כח ההרגש כנ"ל אות רכ"א. כאשר היא מכנסת הרהור בלב הוא עם כח ההרגשה. והגם שהוא דרך העברה בעלמא וכנ"ל אות רל"ט. היינו שאין מוליד קומה שלימה מצד עצמו לבד אם לא בהתחברותה לנפש האדם עצמו. אבל מכל מקום הוא מורגשת בכח הבינה דלב, כי נפש האדם נקרא מבין בבינה, משא"כ המלאך נקרא חכם בחכמה לבד, לפי שאין בו מעצמיות נפש האדם כלל רק נולד מכח פעולותיו. ומצוה בלא כונה וחשק כלל הוא מלאך מעולם העשיי', והוא מעורר הנפש לעשיי' שנית. ושעם החשק שבלב הוא מיצירה, ומעורר רוח שבלב לחשוק שנית ומעלה בלבו הרהורים ע"ז. ושעם הכונה ברמזי המצוה הראוי' שהוא במוח מעורר גם כן המחשבה ומועיל להנצל ממ"ז על־ידי רבוי המצות בכונה הראוי', ומתרבים המלאכים המזכירים למחשבתו, אל דמי לך. וע"י דברי־תורה בחשק הראוי מוליד נפשין, כי נפשות ישראל גנוזין בתורה, כי אוריי' וישראל חד. והיא למעלה ממדריגת מלאכים שלא ניתנה להם. והיא גוררת כח ההרגשה ובינה שבלב לטוב גם כן, כמו על־ידי עיבור נפש איזה צדיק גדול כפי גודל כח התורה שלמד וחידש וכפי מדריגת כונתו בה לשמה. והעיקר כפי החשק שלו שמיקר החיות שבד"ת הוא מצד החשק. וזהו בטובה דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה (כמ"ש קידושין מ.). אבל ברע אין מצרף למעשה, והמלאך רע הוא מן המעשה לבד. או אם הוא בחשק עצום שאז ודאי גם כח המלאך כן בחשק עצום, מכל מקום אינו אלא בעולם עשיי' מצד המעשה. רק דחלוק לג' קליפות רוח סערה כו'. כי הם ג' ראשי כחות דרע קנאה תאוה וכבוד, דקנאה הוא רוח סערה ממש בלב שסוער והומה. ותאוה הוא תוקף החשכות המשכיח לגמרי חשקות אמיתי, ומכניס רוח שטות בלב. ואש הוא העולה למעלה בבקשת ההתנשאות. וזה טעם אש זרה דנדב ואביהו, שאמרו אני ואתה ננהיג כו' (כמ"ש סנהדרין נב.). ואלו ג' כוללים כל עבירות שבתורה, שכולם להתרחק מאלו הג' ראשים. ובאומות מחשבה רע מצטרפת (כמ"ש ירוש' פאה פ' א סו' ה' א) כי הם שורשם ברע הלב והמוח, ולכך כאשר הרע בחשק שבלב מצטרף למעשה להיות מלאך רע כמוהו המוליד בו חשק שני בלב לרע. וכן לענין העונש דהוא יצ"ר הוא מה"מ (כמ"ש ב"ב טז.) דחרבם תבוא בלבם. וכי אם הוא בחכמתו לרע, כענין בלעם דידוע דהוא נגד משרע"ה, ועסק חכמתו לעומת חכמת דברי־תורה ומוליד נפשות דרע ודאו"ה, והיינו כח ההרגשה. ולכ"א בזוהר בלק (קצד ב) דלעמוד על חרשין דילי' הוא על־ידי הוצאת ז"ל יעו"ש. והיינו כי בהוז"ל הוא מוציא כח נפשי ממש ברע שבו כח ההרגש, ולא מלאך רע לבד כי מלובש בו כח נפשי. אבל בישראל דחטאיהם נמשלו בסנהד' (מד.) כהוצי הסובבים לאסא, דאינם משורש לבו ומוחו לכך אינו מצטרף לו כלל להגדיל כח המלאך רע, להיות נגד הלב שהרי לא עינה מלבו כלל: