צדקת הצדיק/רמ
התורה תבלין ליצר כמשז"ל (קדושין ל:[1]). ואפי' מי שאין לבו נקי לגמרי בהריגת היצר מכל וכל. אם הוא ממולא בד"ת כל צרכו, הרי היצר מתתבל להיות דבר הראוי. ולכן אמרו (פסחים מט:) ת"ח מותר לאכול בשר ולא ע"ה. וידוע מטעם האריז"ל מצד הנפשות המגולגלות. והיינו כי ענין הגלגול בבע"ח, שיש נפש שנשתקעה כ"כ במעשה בהמה בחיי' עד שמלובשת בנפש הבהמית שלה אחר המות בהלבשה גמורה, בלי שום יתרון לאדם על הבהמה שהוא מצד הדעת והחכמה, וזה נעדר מחכמה לגמרי. הגם דבכל א' מישראל יש חכמת ה' וד"ת גם כן. הוא בהעלם עצום אצלן והם מתגלגלות בבהמות, פי' שנכנס בקרבן ממש, כמו שהיו זוממות והולכות מקודם באויר העולם, כך יוכל להתמסך ולהתערב ממש עם נפש הבהמית דבהמה. ובאדם יש גלגול ועיבור, פי' שורש הנפש מתולדתו, שיוכל להיות שהוא כח שכבר הי' בעולם כנודע. וכח נוסף על־ידי מעשיו איזה דבר טוב. וזה לא שייך בבהמה שאין לה השתדלות, ומי שמתחבר בקרבה אין לו טעם מה שיכנס עכשיו ולא מקודם ומיד בעת הלידה, ולכן נקרא גלגול ואין בה סוד העיבור. ובודאי יש חלוקות בכחות הבהמית, פי' בכח נפש בהמיותן, ובוראן יודען כי א"א לאדם להשיג הבדלן, מאחר שאין להם דעת שהוא המבדיל, כמשז"ל (ירושלמי פ"ה דברכות סו' ה' ב) אם אין דיעה הבדלה מנין. אבל מכל מקום באמת ודאי יש איזה הבדל מועט, וכמו שניכר פעמים הפרש גם כן בטעם הבשר. וכן חלוקת נפש הבהמית דבני אדם, ולכן נכנסת בבהמה ששייך לה כפי השתוות שקוע כחה במעשה בהמה. ושמעתי כי מכל מעללי אדם, פי' פעולותיו שלא במתכוין, אם לטובה נוצר בעל חי טהור, ולרע בע"ח טמא, והיינו כי האדם כולל הבריאה והכל מכחו, וכל כח הבע"ח הם מכחו, ומאחר דאתו מכח גברא, ודאי כל א' הוא כח נפרד. וכפי אותם הכחות של האדם שנוצרו מחמתו כך הוא גלגול הנפש ששקוע באותו כח ברע. ובבע"ח טהורים מאחר שיצירתם מצד הטוב דאתי ממילא לאדם שלא במתכוין, ומסתמא הם נזדמנים לאכילה לאותו אדם עצמו, או לבן גילו שיש לו גם כן אותו כח הטוב. ממילא אותו כח עצמו יוכל להחליץ הנשמה ההיא השקועה באותו כח ברע. והיינו כי כל אכילה מוליד מחשבות זרות והרהורים גם כן, כד"ש (ברכות לב.) מלי כריסיה זני בישי. והוא מצד כח הרע שנתגלגל בו, וכאשר הוא מחליץ הטוב הוא מתקנו. וע"ה אסור כי יוכל להיות נשקע ולהיות מוצא מין את מינו וניעור. אבל ת"ח אע"פ שאינו מנוקה בחדרי לבו, מכל מקום כבר יש לו יתרון על הבהמה מצד חכמתו. ולכן על־ידי מחשבתו בד"ת הוא מוציא כח אותה נפש מהתלבשותה בנפש בהמיית וכח בהמה. וכן בפועל הרי מתהפך בשר הבהמה להזין גופו ולהיות נעשה בשר אדם, כך בכח מתהפך כח בהמי לכח אדם. וזה טעם מ"ש בזוהר בחכמה אתברירו. והת"ח יכול לברר ולתקן נפשות אע"פ שהוא אין מנוקה לגמרי מאותן דברים. רק אם נפשו משוקעת בד"ת, על־ידי הד"ת הוא מעלה ומתקן כל מיני מחשבות זרות. אבל ע"ה מותר רק בצומח, כי הבע"ח יש לו יצ"ר כמ"ש בברכות (סא.[2]). משא"כ צומח - הנפשות המתלבשות בהם הם שאין מתלבשים במחשבות ורצונות דרע שלהם, רק בלבוש החיצון דמעשים רעים, שהמעשה הגופנית נעשה גם כן לבוש דנפש רעה להלביש ניצוץ נפש הקדושה, ואינון מזיקי עלמא כנודע ואכ"מ. והן הם המתלבשים בצומחים גם כן על־ידי האויר, ואין בכחם לפעול באדם הרהורים בלב ומוח רק בכחות הפעולה, ובזה ריקנין שבישראל גם כן מליאות מצות כרימון (כמש"ש נז.) במעשה. וע"י מצות מעשיות שעושה בכח האכילה ההוא אחר־כך הם נתקנים:
- ^ ת"ר ושמתם (דברים יא, יח). סם תם - נמשלה תורה כסם חיים, משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו, ואמר לו בני כל זמן שהרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי, כך הקב"ה אמר להם לישראל בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר הלא אם תטיב שאת (בראשית ד, ז). ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנא' לפתח חטאת רובץ. ולא עוד אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר ואליך תשוקתו. ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר ואתה תמשל בו.
- ^ מתקיף לה רב נחמן בר יצחק אלא מעתה בהמה דלא כתיב בה וייצר, לית לה יצרא? והא קא חזינן דמזקא ונשכא ובעטא!