צדקת הצדיק/קנב
כפי התרחקות האדם מן הרע, והיינו מכל חמודות העוה"ז ותשוקות דלגרמיה, כך הוא מתקרב לה' יתברך ומשיג אורו יתברך, וכמו שכתוב: "השיבנו והאר פניך"; וכן להיפך - כפי השגתו מה' יתברך, כך מתרחק מעניני עוה"ז, כמ"ש: "אנכי" ו"לא יהיה לך". ועל זה אמרינן: "אם אין יראה, אין חכמה; אם אין חכמה, אין יראה", חכמה הוא השגת השם יתברך - ויראה הוא מן החטא, והא בלא הא לא סגי. ויראה נקרא אוצר וכלי קיבול, שהלב מתפנה מכל מיני תשוקות וחמדות וממילא הוא כלי פנוי לקבל דברי־תורה, וכמשז"ל יצא דבר של ליצנות נכנס דבר של תורה, יצא דבר של תורה נכנס של ליצנות. כי כשהלב פנוי מד"ת ממילא הוא מוכן לקבל כל מיני תאות, כי א"א שיהי' פנוי לגמרי. ולכך הם שניהם ביחד ואין הא' קודם לחבירו רק ברגע כמימרי', אבל תיכף תכוף לו מדרגה האחרת. והמפנה לבו להש"י תיכף השם יתברך משרה אורו שם, כי היראה היא מה שהש"י שואל מבני אדם, כמ"ש ועתה מה וגו'. והחכמה מה שהש"י משפיע, כמ"ש יהיב חכמתא וגו'. ונא' כי ה' יתן חכמה וגו'. ואתעדל"ת צריך להיות מקודם, ועז"א (שהש"ר ה) פתחו לי כחודה של מחט, כי די בכ"ש יראה ואז יושפע בלבו נגדו כך חכמה. וממילא על־ידי החכמה תביא לו עוד יראה, ואז תבוא עוד חכמה, וחוזר חלילה עד שיהי' פתחים שיהי' כו'. ואמרו קמאי ובלבד שיהי' נקב מפולש מעבר לעבר. ור"ל שיהי' ממעמקי לבו התעוררות גמור דעזיבת החטא, ולעזוב כל עניני עוה"ז אפי' רגע א' די: