צדקת הצדיק/קמא
ההעלם שמגיע לאדם הוא נראה לכאורה ראי' שגם החשק והחיות שהי' לו מקודם הי' שקר, כי שפת אמת תכון לאדם[1]. אבל באמת אדרבא על־ידי־זה הקב"ה בונה שתכון לעד החשק, כאשר משיג בהעלם שהוא בהסתר פנים מהש"י ומתחנן מהש"י שיאיר לו, הרי כבר אינו בהעלם, שע"ז נא' תכלית הידיעה שלא נדע. ודבר זה נקרא ענוה, והוא מדרגה היותר גדולה כנודע, ונא' וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ (תהלים לז, יא). פי' ירושה אין לה הפסק (ב"ב קכט:). וכמ"ש במרע"ה שהי' ענו מכל האדם, לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה (דברים לד, ז). שלא הי' לו למעלותיו שום הפסק, ודייקא על־ידי־זה נעשה שתיכון לעד. ונא' מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ אֶפְרַיִם מָה אֶעֱשֶׂה לְּךָ יְהוּדָה וְחַסְדְּכֶם כַּעֲנַן בֹּקֶר וְכַטַּל מַשְׁכִּים הֹלֵךְ (הושע ו, ד). שפוסק מיד החשק, עַל כֵּן חָצַבְתִּי בַּנְּבִיאִים הֲרַגְתִּים בְּאִמְרֵי פִי וּמִשְׁפָּטֶיךָ אוֹר יֵצֵא (הושע ו, ה). פי' כי ממחשבות ורצונות הטובות שבישראל נבנה קומת הנביא וחכם הדור, ולכן א' (ערכין יז.) פרנס לפי הדור. וא' איזה דור חביב כו' דור המדבר. והי' אז פרנס משרע"ה, שנא' וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים (דברים לד, י). וכאשר חסדם כענן בוקר, אז מגיע המשפט חצבתי וגו'. ואמרו ז"ל (תענית ה:) במעשיהם לא נא' אלא באמרי פי. היינו שלא נחשוב א"כ שהתחלת החסד הי' שקר וכך הפרנס וא"כ זהו במעשיהם. לזה אמר דהאמת אינו כן רק באמרי פי, שגם זה מהש"י, שרצה שיהי' העלם ועי"ז ומשפטיך אור יצא, שיהי' האור במשפט שכולם יודו ויענו אמן בע"כ, כי מגיע לכם במשפט אורה וטובה:
- ^ שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר (משלי יב, יט)