צדקת הצדיק/קכג
[קכג] ועל־ידי לימוד תורה ביגיעה נתקן עון דהוצאת זרע לבטלה, כי אמרו ז"ל בנדה (יג.) דחייב מיתה. ובודאי כל דברי חכמים לרחם על הבריות ולהמשיך טובה וחיים לעולם. וכונתם במקום שאמרו חיוב עונש על האדם, היינו שבעונש זה מתכפר, כמ"ש בסנהדרין (מז:) בחייבי מיתת בית־דין דמיתתם כפרתם. כי ראו שקשה למצוא כפרה, [וכמו בעון זה, רחמנא ליצלן] ומצאו לו מקרא מן התורה שמחייב עונש כך. וממילא ע"כ שבעונש זה מתכפר, כי אם לא כן למה יענש? כנודע שהעונש הוא כדי להתכפר.
ולכך פעמים נגזר על האדם בשביל הוצאת זרע לבטלה שלא יהיה לו בנים וכיוצא, שהוא מ־ד' דברים שנקרא "מיתה" בפ"ק דע"ז (ה.). ועל־ידי דברי־תורה, שממית עצמו על דברי־תורה, שזה נקרא גם כן "מיתה" כדרשת רז"ל (ברכות סג:) על פסוק "אדם כי ימות באוהל", ואז נתכפר לו בזה גם כן דוגמת מיתה, [ולכן אמרינן (תמיד לב.): מה יעשה אדם ויחיה? ימית עצמו,
ודברי־תורה נקרא "עץ־החיים", כמשז"ל (ריש סא"ר), ומיתה נקרא "דרך־ארץ", כמ"ש: "אנכי הולך בדרך כל הארץ"; ולכך מיתה הוא דרך להגיע לחיי־עולם, שדרך־ארץ הוא דרך עץ־החיים, כמש"ל אות קכ"א. וכן מי שממית עצמו על דברי־תורה, זהו הדרך לעץ־החיים, דהיינו: דברי־תורה, ומתקן בזה מה שפגם בדרך־ארץ. [ואמרו ז"ל: טוב תורה עם דרך־ארץ. ובברכות (לה:): הנהג בהן מנהג ד"א כו', ואם לאו אין מתקיים. אך העצה על זה להמית עצמו על דברי־תורה. ומשה רבינו ע"ה לא נהג בדרך־ארץ בפרישות מן האשה, שגם כן נקרא "דרך־ארץ", ולכך דברו עליו לשון־הרע על זה, שחשבוהו למבטל מצוה, כיון דאשתו לא מחלה; ובודאי כיון שנכתב בתורה, יש ממש בדבורם גם כן. אלא שמכל מקום נענשו, ונאמר: "אשר נואלנו ואשר חטאנו", דהקב"ה הסכים על־ידו (כמ"ש שבת פז.), והוא כעין עבירה לשמה דהיא גדולה גם כן. וחשיב שם ג' דברים, ודימה זה לשבירת לוחות דהוא גם כן עבירה לשמה. ולפעמים על־ידי־זה יוכל גם־כן לתקן, וכמ"ש: ראה חיים עם אשה, ואכ"מ]: