צדקת הצדיק/קיב
תאות היצר של האדם הוא מתוקף התאוה של אביו ואמו בעת הריונו, וכמ"ש דוד המלך ע"ה במזמור "כאשר בא" וגו', "הן בעוון חוללתי" וגו' (תהלים נא ב–ז). וכמ"ש במדרש הנעלם (זוהר) וירא (קיב.) שהמקדש עצמו בשע"ת לא מסתפו בניו מיצה"ר[1].
ולכך בת כהן שזינתה "את אביה היא מחללת", ואפילו הוא בגן־עדן – דנין אותו על דבר זה.
ולכך נראה ליוסף דיוקנו של אביו, שלא יחטא. וכשהאב קבל עונשו ונתקן שם, אז הבן מתעורר בתשובה בעולם הזה, וכן להיפך: על־ידי תשובת הבן ותיקונו ליצרא דעבירה מניחים לאביו ואמו בגן־עדן. ולכך בעת המילה, שהוא תיקון הברית והתאוה, אומרים (משלי כג כה): "ישמח אביך ואמך" וגו'. וזה בכלל האב זוכה לבנו בחכמה, כי "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות" (סוטה ג, א):
- ^ רב יוסף כד הוה נחית לבבל חמא אנון רווקיא דהוו עיילי ונפקי ביני נשי שפירין ולא חטאן, אמר לון לא מסתפו אלין מיצר הרע? אמרו ליה לא מקונדיטון בישא קאתינא, מקדושתא דקדישא אתגזרנא, דאמר רב יהודה אמר רב צריך אדם לקדש עצמו בשעת תשמיש, ונפקי מניה בני קדישי בני מעלי דלא מסתפו מיצר הרע, שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים (ויקרא כ).