פרי עץ חיים שער ראש השנה (הקדמה - ו)

מתוך: פרי עץ חיים שער ראש השנה פרק א (עריכה)

מהחברים - ענין ארבע ראשי שנים כולם ברחל, ויום א' של ר"ה היא לאה, לכן היא דינא קשיא, כי היא בנה"י דבינה, הנקראת אלהים, דינין מתערין מינה. אך אשר יאהב ה' יוכיח אותו, וידין את דינו ביום ב' דר"ה, ואז דינא רפיא, כי פה הדינין נייחא ברישא וקשין בסיפא, כי מוחין שלה הם מנה"י דדכורא דז"א, ובלאה הוא להיפך ממש:

מ"כ במחזור מורי ז"ל כתוב מבחוץ, קודם תפילת אלול, וז"ל, בעשרת ימי תשובה יום צום, ישאל אדם חיים וכפרה, ויעמוד בשעת הוצאת ס"ת, ויקרא ג"פ י"ג מדות, ואח"כ יאמר, רבש"ע מלא כל משאלותי לטובה, ומחול כל עונותי, והפק רצוני, ותן שאלתי לי ולבני ביתי לטובה, ותן לי חיים טובים וארוכים, בכבוד ובמנוחה, ביראתך, בשלוה ובהשקט ובטחה, ופדני מכל צרה ויגון ומות, ומכל שעות רעות המתפשטות ויוצאות לעולם, והבוטח בה' חסד יסובבנהו אמן וכי"ר. ויאמר ואני תפילתי ג"פ, וכן שאלתו יאמר ג"פ, וכן במוסף ובמנחה, כדי שישלים ג"פ, ויושלם שאלתו ויקרא ג"פ. ומ"כ תיכף אחר הנ"ל, כתוב אלו שמות הכ"ד של ספרים, ואולי שצריך לכוין בהם לזוכרם תיכף אחר נוסח סידר התפילה הנ"ל. וזו נוסחה - י"פ ע"נ, י"ע בשורק, פ"נ בקמץ, עיין בשער שבועות, ובסידור כ"ד שמות של כ"ד ספרים:

העיד הרי"ס ששמע ממורי זלה"ה, שהיה אומר תמיד הסליחות שאנו אומרים בליל אשמורות ר"ח אלול עם הצבור מלה במלה. (צמ"ח, ויש לזה סמך בזוהר פרשת יתרו, ובעין יעקב) ואשר לא צדה, ר"ת של "אנה "לידו "ושמתי "לך, הוא אלול, לרמז כי חדש הזה נתנו הש"י לכפרה, לכל מי ששגג וחטא, ועשה שום עון בכל השנה, והוא קרוב לקוראיו בחדש הזה, שהוא ר"ת אלול. וכן ר"ת "אני "לדודי "ודודי "לי, ר"ת אלול. (צמח - גם "ליי "ויאמרו "לאמור "אשירה, ר"ת אלול למפרע, כי אז יצאו כל ניצוצין מהגלות):

ראוי להבין בכל אלו הימים, הראשונה למה היו ב' ימים דר"ה, ומה אלו הב' ראשים. ועוד מובא בספר הזוהר, כי יום הא' הויא דינא קשיא, והב' הוי דינא רפיא, ולמה כן. ועוד, למה היו עשרת ימי תשובה, ואלו ב' ימים ראשונים הם י"ט, והיום האחרון ג"כ י"ט, וצריך להתענות בו שהוא יוה"כ, והימים שבנתיים אנו אומרים תחנון וסליחות, ואחר זה בארבע ימים שבין יה"כ לסוכות, אין אנו אומרים תחנון, ולמה כן, כי מה הפרש בין אלו ימים, שבין ר"ה ליה"כ, ולמה אח"ז בא יום אחד שהוא י"ט הראשון של חג הסוכות, ואח"ז ו' ימים של ח"ה, ואינם י"ט ממש, וגם אינם חול כימים שבין יה"כ לסוכות. ואח"ז בא יום א' י"ט, שהוא שמיני עצרת:

אלא, להיות כי הדברים חוזרים בזמנם בכל השנה למציאת הראשון, והנה בתחלת הבריאה יצאו זו"ן אב"א ד"ו פרצופים, וגרם זה מה שלא המתין אדה"ר את הזווג עד ליל שבת, כי אז היה יורד הכל מתוקן, והמאציל העליון עשה כן שיצאו אב"א, כדי שלא יתאחזו הקליפות באחור, כי בפנים אין להם אחיזה, אבל באחור שהוא בחי' אלהים, ואחר הק"ך צרופי אלהים שיש בקדושה, בסוף יש אלהים אחרים, וינקו, לכן באו אב"א, שיהיה אחור דנוקבא דבוקה אליו, ובזה אין להם שום יניקה משם:

והנה בתשרי נברא העולם, וחזר הדבר לקדמותו, לכן צריך הנסירה, וענין הנסירה הוא, ליתן לה כל הדינין, וישאר הוא כולו רחמים, וצריך למתק דיניה בכמה מיתוקים כאשר נבאר למטה. והנה הנסירה נעשית באלו עשרה ימים, בכל יום ננסר מדה אחת, וידוע כי רישא דנוקבא הוא באחור שלו נגד החזה, ומשם ולמעלה היא מקום לאה, כנודע שעמה הוא הזווג נעשית בכל אלו הימים, כי רחל עדיין לא נשלמת נסירה עד יה"כ, ואפ"ה אינה ראוי לזווג עד ש"ע:

וביום א' דר"ה, ננסר מרישא דז"א עד הת"ת שלו ועד בכלל, ולהיות נוטלת ביום זה כל הנסירות הללו, לכן הוי דינא קשיא. ויום ב' דר"ה, שאינו ננסר אלא הפרק העליון דנצח שלו, שהיא חכמה שלה, ולכן הוי דינא רפיא, ולכן הוי ב' ראשים ממש, כי זה הוי מקומה, הא' בלאה מראש שלה, שהוא דינא קשיא. והב' מראש רחל, שהיא דינא רפיא. ועוד, כי הכתר דהיינו ת"ת שבו, שהוא כתר שלה, הוי ב' ראשית, כי נקרא ראשית חכמה, וגם הוי יום א' דינא קשיא, לפי שעדיין לא ננסרה המוח שהוא חכמה ולא נמתקה, כי בנסירה לעולם נמתקת. וביום ב' שכבר ננסרה החכמה, הוי דינא רפיא:

ולכן צריך לכוין באלו הימים, בכל יום תיבה א' מאלו שהוסיפו בברכת אבות, ביום א' זכרנו לחיים, כי זכור עולה ע"ב קס"א, ונמשך זה המיתוק אל הנסירה, דרך נ' שערי בינה, שהוא נ' של זכרנו, וגם צריך למתק מר"ת שהוא ל"ז, מלוי דס"ג. וס"ת מ"ו, מלוי דע"ב. ומלת לחיים, הם המוחין, אהי"ה הוי"ה אהי"ה, שעולין חיים. ומלת מלך חפץ בחיים, הוי מקום דלאה שהוא המלך, דהיינו המלכות. וגם מלך היא בינה, וחפץ הוא דעת, שמתגלה במצח הרצון. וכתבנו בספר חיים, רחל, שהיא הספר, והיא במקום הכתיבה, שהם הזרועות. למענך אלהים חיים, הם ב', שהם אלהים חיים:

ביוה"כ, אנו אומרים זכרנו, אף שכבר נעשית הנסירה מן החיצוניות, עכשיו ביום זה נעשה הנסירה בבחי' פנימית, בבחי' הנשמות. בר"ה ויוה"כ וסוכות, דמורה דחילו עד יוה"כ, שמאלו תחת לראשי. וביה"כ חיבוק, כדי להחזירו פנים בפנים. ובסוכות רחימו, וימינו תחבקני, לכן יש בו ניסוך המים. והמצות שבו, שהוא לולב ואתרוג, הם הארת החכמה בחסד. ויוה"כ הוא הארת אמא בחבוק השמאל, ובש"ע הזווג:

מתוך: פרי עץ חיים שער ראש השנה פרק ב (עריכה)

ענין הנסירה אשר בי' ימי תשובה. דע, כוונת הנסירה כבר בארנו, שהוא לתת דינין שבז"א אליה, ותשאר היא דינין, והוא חסד, ואח"כ אנו ממתיקין אותם. והנה כבר ידעת, כי בימים אלו היא אב"א עמו, והוא מחזה ולמטה, והנה ב' בחינות הם - א' הוא, כי כל הדינין אשר בכתר שלו, ניתנין לכתר שלה, וכן מחכמה שלו לחכמה שלה, וכיוצא בזה עד סיום הי' בחי'. ב', הנה מלבד זה, הנה מציאת הי"ס שלה הם בנה"י שלו, נמצא בזה כי הדינין שבת"ת שלו, הם ניתנין לכתר שלה. והדינין שבפרק א' דנצח שלו, ניתן לחכמה שלה, וכיוצא בזה:

ועתה נבאר ענין מציאותן, דע כי ביום א' דראש השנה, ננסרין כל הדינין אשר מכתר שלו, עד סיום הת"ת שלו, ואז נמצא כי הוא ננסר כחב"ד חג"ת שלו, והיא לא ננסרה רק הכתר שלה לבדה, שהרי כתרה הוא נגד הת"ת שלו, וכל אותן הדינין כולם מתקבצים בכתר שלה. והנה כבר בארנו, כשהבינה נסתלקה מתוך הז"א בסוד הדורמיטא של ז"א, אז דרך חוץ שלא ע"י ז"א, הבינה נותנת אלו הדינין כולם אל המלכות, כי תחלה היו באים לה ע"י הז"א, ועתה, סוד הגבורות שבמוח הז"א נסתלקו, וכל אותן הגבורות והדינין ניתנין לה שלא ע"י הז"א, והרי הם דינין קשים מאוד:

ואח"כ ע"י השופר, חוזרת הבינה בז"א, ואז נותן בה הזעיר אנפין מציאות הדינין כיוצא בהם כנגד הראשונים למלכות, אך הם ממותקים, כי הלא כאשר נסתלקו המוחין שלו למעלה, נעשה שם מ"ן לזווג או"א, וע"י אותו הזווג נמתקו יותר, ועתה נותן לה פעם אחרת, מציאות אותן הדינין ממותקים, ע"י תקיעת שופר כמו שביארנו. והרי לך ב' בחי' ביום זה, ונמצא כי הכתר שלה ננסר ביום זה, וכל פרצוף לאה כולה ננסר ביום א', ולכן נקרא דינא קשיא ג"כ לטעם זה. ונמצא כי ביום א' ננסר לאה לגמרי, ועוד בחי' הכתר דרחל:

ביום ב', נשארין חלק הדינין המגיעין אל כתר שלה מצד הכתר שלו, ונשארין בכתר שלה. ושאר המוחין שמחכמה שלו ולמטה, יורדין בחכמה שבה, ואז ננסרין החלק ראשון של נצח שלו, שהוא כנגד חכמה שלה, ואז נמצאת חכמה שלה נסורה, ואז יורדין כל הדין שבחכמה שלו לחכמה שלה. יום ג', ננסר פרק א' של הוד שלו מהבינה שלה, ואז יורדין כל הדינין שמבינה שלו ולמטה בבינה שלה. יום ד', ננסר פרק א' של יסוד שלו מהדעת שלה, ואז כל הדינין שמדעת שלו ולמטה, יורדין בדעת שלה. יום ה', ננסר פרק ב' דנצח שלו, מחסד שלה, ואז יורדין הדינין שבחסד שלו לבד בחסד שלה, אך שאר הדינין של גבורה ות"ת שלו. נשארין לעולם בדעת שלה:

והענין הוא, כי ג' בחינת הם - כתר חכמה, בינה, ושאר הספירות. והענין, כי כבר ידעת, כי כ"ח לעולם הם סוד תרין רישין, ואלו הם סוד ב' ימים דר"ה, וב' ימים אלו הם שוין בבחי' א', והוא, כי כאשר אנו אומרים שכל הדינין הם מתקבצים ביום א' בכתר שלה, הנה כל הדינין הם משורשים שם בכח, ומתערבין שם, וכן כשמגיעין בחכמה ביום ב'. אך כשמגיעין ג' וד', בבינה ודעת שלה, אז אע"פ שכל הדינין יורדין שם, על כל זה אינה לוקחת הבינה שלה, רק הדינין של חלקה, אך שאר הדינין הם בה דרך פקדון לבד, ואינם מתגלין בה, וכיוצא בזה בדעת שלה:

עוד בחי' ג', כשיורדין מחסד שלה ולמטה, כי אז אינן אפילו כמו הבינה והדעת, כי אפילו בדרך פקדון לבד אינן יורדין שם כל חלק הדינין, רק הדינין של חלקם לבד, וכיוצא בזה בשאר הימים, כגון יום ה', יורדין דינין דחסד שלו בחסד שלה, ודינין של גבורה ולמטה שבז"א נשארין בדעת, וביום ו' יורדין דיני הגבורה שלו בגבורה שלה, והדינין שמתפארת שלו ולמטה, נשארין בדעת שלה, ואינן יורדין, רק דבר יום ביומו. נמצא עתה ג' מציאות - כתר חכמה, בינה דעת, ושאר הספירות. ולכן הב' ראשונים כ"ח, נחשבין לב' רישין, ב' ימים דר"ה, משא"כ אחר כך. אך בבחי' יתירה שיש לבינה ודעת שלה על שאר הספירות, כי מתקבצין כל הדינין שם, אע"פ שאינן רק בתורת פקדון לבד, ולכן נהרג גדליהו בן אחיקם ביום ג', כי אז גברו הדינין, ותקיעת שופר אין בו. ואמנם לפי שגם בדעת שלה שהוא יום ד', יש בו מציאת הדינין, ולכן לפעמים נדחה צום גדליהו ליום ד', כנודע כשחל להיות בשבת להיות יום ג', והרי ידעת למה הם ב' ימים ר"ה. אמנם ענין תקיעת שופר ביום ב' הוא, כי הלא אע"פ שכבר נתעורר הז"א מן השינה ע"י השופר, עכ"ז כיון שלא הגיע נסירה במוח שהוא חכמה, כי מציאותה אינה אלא ביום ב', ולכן עדיין נחשב לשינה. עד שביום ב' ננסר החכמה שלה, ויורדין שם דיני החכמה שלו, ואז תוקעין בשופר ומתערין המוחין, ומשם ולהלאה אין עוד שופר, כי אחר שנתעורר המוח שהוא חכמה, אין עוד שינה:

ודע, כי אחר יום א' שתקענו בשופר, אז לעולם כל מציאת נסירת הדינין, הם על ידי הז"א עצמו, ולא ע"י בינה אמא עלאה, כי כבר חזרה אמא על בנין, ונכנסה בגולגלתא דיליה:

והנה נשאר לנו לבאר עתה, ענין הפרש יום א' לב'. והענין, כי הלא ביום א' ננסרין כל הדינין מכתר שלו עד הת"ת שלו, וכל אלו נקרא דינא קשיא, כמו שידעת כי הלא יסוד של אמא מגעת עד החזה שלו, ולכן כל הדינין אשר שם נגד מקום הזה, נקראין דינין קשין, כי אין המוחין יכולין להאיר מחמת הפסק מחיצת יסוד הבינה, ולכן דינין דדוכרא תקיפין ברישא, ולכן יום א' נקרא דינא קשיא. ואח"כ יום ב', שהוא מן הת"ת ולמטה, וכבר כלה מציאת הפסק יסוד של הבינה, ואז הארת הדעת שלו מתפשטת משם ולמטה, הוא מאיר שלא ע"י מחיצות, ואז הדינין שכנגדן הם רפין ונקרא דינא רפיא. עוד טעם, כי כבר בארנו כי אחר יום א' ואילך, נמשכין הדינין אליה ע"י הז"א עצמו, כי כבר תקעו בשופר, ונמתקו הדינין:

ונחזור לענין, כי בכל יום ויום יש בו ד' בחי' - הראשונה שבארנו, שהם מציאות חלק הדינין, שהיה בה. ב', מציאות דין, וב' מתוקים שנעשו בב' ימים הראשונים כנ"ל. נמצא, כי כאשר הוא ביום ב', אז ירדו הדינין של הבינה דז"א, אחר שהיו ד' בחי' הנ"ל, שהם ב' דינין וב' מתוקים, שהיו בב' ימים דר"ה כנ"ל. ועוד נתוסף בחי' ה', שהיא נסירה מחדש פרק א' של הוד הזכר, וכן כיוצא בזה, עד הגיעם אל יום הז', שאז ננסרין פרק ב' של יסוד הזכר, שהוא כנגד הת"ת שבנוקבא, ואז יורדין של הזכר מת"ת שלו לת"ת שלה. ואמנם אין עתה מציאות ד' בחינות הנ"ל שאמרנו, כי הלא אותן ד' בחי' לא היה אלא ממה שננסר ביום א', שהוא עד שליש הת"ת שלו, אך משם ולמטה אינו רק בחי' א' לבד, שהוא נסירה פעם א' לבד בלתי מיתוק:

ואמנם להשלים אותן הד' בחי' בכל שאר הימים, הוא ענין באופן זה, כי הלא ידעת, כי הלא ג' מוחין פנימים דז"א, שהם חכמה בינה דעת שלו, הם מתפשטין גם כן לט' חלקים, ג' פרקין הראשונים בג' ראשונות שלו, וג' פרקין שניים בחג"ת שלו, וג' פרקין שלישים, בנצח הוד יסוד שלו. ונמצא כי מציאות הדינין שבאלו המוחין, הם מתפשטים בה ג"כ:

גם יש בחי' אחרת, והוא מציאת הדעת שלו, אשר הוא כולל ה"ח וה"ג, אמנם הה' גבורות שבו, יורדין ומתקבצין אל הדעת שלה, ומשם מתפשטין ה"ג אלו, בחסד גבורה ת"ת נ"ה, ומלבד זה גם כן החכמה ובינה שלה מתפשטין בה, כיצד - מוח חכמה שבה נעשין לג' חלקים, חלק א' בחכמה, וחלק ב' בחסד, וחלק ג' בנצח. ועל דרך זה מתפשטין הבינה שלה דרך קו שמאלי. אך הדעת שלה, מלבד שהוא מתפשט בקו היושר, שהם דת"י, על כל זה, גם הוא מתפשט בשאר, כנודע כי ה"ג מתפשטין בחסד גבורה נצח הוד שלה, וגם באלו יש בחינת דינין שנכנסין בה:

אמנם סדרן הוא זה - כי הלא כבר ביארנו, כי הדינין של מוחין עלאין של הזכר המתפשטים בכל הט' ספירות שבו, הם מתפשטין ג"כ במוחין שלה, המתפשטין בט' ספירות שלה. ואמנם כאשר נוריד אותן למטה, הנה כל בחינות עליונות, שהם מן המוחין עד סיום היסוד של הבינה, שהוא בשליש ראשון של ת"ת דזעיר אנפין, כאשר ירדו למטה בנוקבא, עד השליש ראשון של ת"ת שבה, הנה יבאו מלובשים עם יסוד של בינה, כמו שהוא למעלה ג"כ מוחין דז"א, בתוך נה"י של הבינה, ולכן כשירדו דיני המוחין של הז"א למטה, יבאו מלובשים עם הבינה עילאה עצמה:

ואמנם מה שיורד מן המוחין עלאין, הוא חצי דעת של הז"א, שהוא עטרא דגבורה, עם חצי היסוד של הבינה מלובשים בתוכו, ואלו נמשכין עד החזה של המלכות. אמנם גם כאן הם סתומים, ע"י חצי יסוד של הבינה שירדה עמהם, ואין האור מאיר הרבה. אך מן הת"ת ולמטה, שאז כלה יסוד בינה, שירדה ונתפשטה כאן, אז אין מחיצה מפסקת, ואז אותן הג' גבורות הנשארים פחות שליש, שהם ב' שליש הגבורות המגיעות אל הת"ת, וב' גבורות המגעת אל נ"ה שלה, מאירין הרבה בה עד מאוד, כי אין להם הפסק יסוד הבינה, והנה מרוב אור גדול הזה, הם מוציאין היסוד ומלכות של הנוקבא, אשר עדיין לא היה להם מציאות, כי הלא ההתפשטות הנ"ל הם עד ההוד, אך לא היה עדיין מציאות אלו יסוד ומלכות שלה, וע"י הארה זו הגדולה יצאו יסוד ומלכות:

וגם טענה ב', כי כבר אמרנו, כי ב' פרקי תתאין של חו"ב מוחין דנוקבא, הם מתפשטין בנ"ה שלה, נמצא כי אותן הב' גבורות, המגעת אל חלק נ"ה שבה, אין צריכין שם, ואז מכח אלו הב' יצאו יסוד ומלכות של הנוקבא, כי אלו הב' שלישים של הגבורה הג', הוצרכו לב' שלישי ת"ת שלה, אך אלו הב' גבורות שלא הוצרכו אל נ"ה שלה כנ"ל, וגם כי אורם גדול עד מאוד כנ"ל, לכן יצאו משם יסוד ומלכות, דוגמת מה שידעת בז"א, שלא היה מעולם רק ו"ק, אשר נתעלו אח"כ והיו בסוד חב"ד חג"ת, והיו חסרים בו נצח הוד יסוד, ומחמת אור הדעת ה"ח המתפשטין בת"ת שלו, אחר כלות יסוד הבינה מחזה שלו, ומרוב אותו אור שבא יצאו מחדש נה"י שלו, כן הענין בנוקבא. הרי כי יום הט' שהוא ההוד, ובו כלולים יסוד ומלכות. ואמנם יסוד ומלכות לפי שיצאו ברגע אחד כנ"ל, לכן שניהן כלולין ביחד, והם סוד העשירית שהוא יה"כ. והנה לפי ששניהן הם יום עשירי, והם כלולים בהוד יום ט', ולכן מרו כל האוכל ושותה בט', כאלו התענה תשיעי ועשירי:

מיום ר"ה, מתחלת הנסירה, עד סוף עי"כ, שאז היא אב"א עמו, מהחכמה ולמטה. ואז אפילו דורמיטא לז"א, והוא, כי נה"י דאמא מסתלקין ממנו, ונשארין חכמה ועטרא דחסדים ערומים בלי לבוש, בסוד מקיפים על ראשו. אך בינה ועטרא דגבורות עם הנה"י, נכנסין בנוקבא, ונתנין אליה ע"י אמא שלא ע"י ז"א, ואז ננסר ת"ת שבו וכתר שבה לבד. והנה בהסתלק אלו המוחין מז"א, עלו בסוד מ"ן לאו"א, ונתחדשו לו מוחין אחרים חדשים ממותקים יותר, אך החכמה והחסדים הם לבדם שהעלו מ"ן, כנזכר במקום אחר, בסוד התקיעה - תק"ע י"ה, דמטי לראש דאברהם, הם החסדים ועולין במ"ן לאו"א, ומולידין ב' מנצפ"ך לבד, כנזכר במ"א, כי כשהזווג לצורך נוקבא לבד, אז די שהז"א לבדו יעלה מ"ן, ולכן די שיעלו החסדים והחכמה בסוד מ"ן:

והנה ב' מנצפ"ך הם לצורך הנוקבא לבד, כי מנצפ"ך א' הוא דז"א, (ס"א החסדים) לרישא דז"א. ומנצפ"ך ב' הגבורות דז"א, שאח"כ הם חלק הנוקבא תתאה, ואז נותנם הז"א דרך האחור אל הנוקבא על ידו, והם יותר מתוקנים:

ודע, כי אחר תקיעת שופר דיום א', אז כבר חזרה אמא תוך ז" א, ולעולם לא יצאה משם, אמנם יורדין כל הה"ג שבז"א אל הנוקבא דרך אחור, עד שיורדין כולם בה, ונשארין בו בחי' החסדים לבד. וגם האחוריים עצמן דז"א ננסרין וניתנין אל הנוקבא, והרי זה ב' בחי':

והנה ביום עיה"כ, אז נגמרו להעשות יסוד ומלכות שבה, וכל זה לצורך פרצופה עצמה, וגם נכנסו כללות החסדים דיסוד ומלכות שבה. והנה הם ג' בחי' - תחלה ע"י הז"א, ואח"כ ע"י אמא, ואח"כ ע"י הז"א אחר תקיעת שופר, שהם יותר ממותקים. ודע, כי אלו הבחי' הנכנסים הם ב' כנ"ל, א' בבחי' הכלים (ס"א דאמא) האחוריים, וא' בבחי' המוחין עצמן הפנימיים, כי כבר ידעת כי כל ספירה מט"ס של ז"א, יש בה בחי' מלכות, וכל אלו המלכיות ירדו וניתן אל הנוקבא, שהיתה בתחלה נקודה א' לבד, ועם אלו הט' נעשית בת י"ס גמורות, כנזכר במ"א. וזהו עיקר פירוש בבחי' נסירה, כי בהיותם בו באחור נדבקת בו, וכשנתנין בה, אז אינה צריכה לו, ונפרדת וננסרת:

ויש בזה ב' בחי' - תחלה בחי' של הכלים, כמו שהיה הוא בעת היניקה. ואח"כ בנסירה, נותן לה גם בחי' המלכות שבמוחין פנימית עצמן, ואז נגדלת היא כל האחור שלו ממש כמוהו. והענין, כי גם החסדים שהיו באור המקיף, ועלו בסוד מ"ן, גם הם נתחדשו יותר, כנודע כי כל מוחין חדשים אינם הראשונים עצמן, והנה אלו החסדים, הם יותר ממתקים הגבורות שירדו עתה, שהם יותר ממותקות, ולכן כיון שהם יותר חסדים נמתקין, לכן הם דוחין את הגבורות אל הנוקבא, ונשאר הז"א חסדים לבד, וזה סוד אתי חסד ופריש גזעין הנזכר במקום אחר. והבן היטב מה שבארנו שם, שנמשכה לו בעת השינה חיים וחסד, ונמשך בז"א, והוא זה שביארנו. והבן מאוד, כי אינו נמשך בז"א רק אחר השינה. והנה אחר שננסרה הג' מיני מוחין - א' מז"א, וא' מבינה, וא' מז"א אחר התקיעה כנ"ל, אז הוא י"כ, ואז הוא עולה עד אמא, וגם היא עולה אח"כ ביה"כ עצמו, בעת הנעילה, ולוקחת בה' תפילות ה"ג ע"י אמא עצמה למעלה במקומה ממש:

והענין, כי תחלה כל מה שלקחה, הוא לצורך חצוניות כנ"ל, (נלע"ד, כי כנגד הג' כלים דחיצונית, היו ג' מיני מוחין הנ"ל) ומה שלוקח עתה ביה"כ מאמא עצמה הם הפנימית, והרי נתפשטו בה ה"ג עד הוד שבה, ואחר אשר נתפשטו עד הוד בנעילה, שהיא תפילה ה', אז נכנסין כללותן שהיא החלק המגיע אל היסוד שבה, עם הלבושים הכוללים שלהם הנקרא צלם:

וז"ס החותם שהוא הצלם, ובתוכו ה"ג של כל חלק כללותן ביסוד, ואח"כ נכנסים בה בחי' החסדים הפנימית מאמא עצמה, וזהו אחר יה"כ, שאז כבר חזרה פב"פ עם ז"א כנודע במ"א, ואלו הם כניסת נה"י דאמא בנוקבא בהיותה פב"פ, לכן א"א תחנונים בין י"כ לסוכות, משא"כ בי' ימי תשובה שלוקחת גבורות כנזכר במ"א. ואחר שנכנסו החסדים הפנימים דאמא ונתפשטו בגופא, הנה החסדים המקיפין דאמא, נכנסים אח"כ בסוכות, ואז אין קפידא, אם גם החסדים הפנימים ומקיפים דז"א עצמו, יכנסו ויאירו בה ג"כ:

והנה בסוכות, אז נכנסים החסדים המקיפים דאמא, ונכנסים ג"כ החסדים פנימים ומקיפים דז"א עצמו, ומאיר בה ג"כ מכללות החסדים פנימים דז"א ביסוד שבה, וכללות החסדים המקיפים דז"א ביסוד שבה. ובה"ר, נשלם לכנוס כללות החסדים מקיפים דאמא במלכות שבה, וכללות חסדים פנימים דז"א במלכות שבה, ואפשר כי זהו אחר חזרת נה"י דאמא תוך ז"א פעם אחרת, בעת היותם פב"פ והבן זה:

ויש ג"כ כללות חסדים מקיפים דז"א, מדעת שבו במלכות שבה, באופן שהם, א' פנימי בסוד הלולב, וג' מקיפים בסוד ג' מיני מקיפים, אדם דיבור מעשה, הנזכר במ"א. ולהיות שבמלכות שבה נכנסים כל בחי' מאלו כלולה מז', שיש מחסד עד המלכות, וכולן נכנסים במלכות, ולכן יש ז' הקפות, ובכל הקפה יש אדם דיבור מעשה, והבן זה מאוד טעם ז' הקפות דה"ר הרי נשלמה. וביום שמחת תורה, אז הוא זווג פב"פ, ונותן בה ה"ג בסוד זיווג גמור, או ה"ח, כי יש ספק בדבר (א):

הגהה צמח - ר"ל אם החסדים הם עיקרים, או הגבורות עיקרים:

אמנם צריך שתדע, כי כל זה אשר נעשה מיה"כ עד ש"ע, לא נתארכו כ"כ הימים, אלא בעת האצילות ע"י חטא אדם, ר"ל - כי בתחלה בע"ש נתקנה המלכות אב"א, ונזדווגה שם עם ז"א אב"א, והוציאה את אד"ה כנזכר במ"א, ואז כל מה שאח"כ נעשה עד סוף יה"כ, שהוא אב"א ונסירה, דבר זה נעשה אז בע"ש, ואם היה ממתין מלהזדווג עד יום השבת, היה גורם שבאותו יום שבת בראשית יוחזרו זו"נ פב"פ, וישארו כן לגמרי, ויובררו אפילו המ"נ של המלכות דבחי' פב"פ, כי כבר המ"ן דאמא, ונוקבא דא"א, ונוקבא דעתיק, כולם הובררו לגמרי, אפילו בבחי' פב"פ, ולא נשאר לברר רק המ"נ דמלכות דבחי' פב"פ לבד, ואלו היה נבררין בשבת בראשית כנ"ל, היו כל המלכים נבררין לגמרי:

ולפי שחטא אדם, ואכל מעץ הדעת טו"ר, פי' הדברים על אמתתן הוא, כי הזווג נקרא בלשון אכילה, בסוד אכילה, בסוד אכלה ומחתה את פיה, והענין, כי בע"ש היו בסוד שעדיין לא הובררו המ"נ של המלכות, ועדיין היו הקליפות נאחזות בקדושה, וכשנזדווג בע"ש ועדיין היו זו"ן אב"א, גרם שגם זווג העליון דזו"ן יחזרו פב"פ, והנה עדיין הנחש נאחז שם, כנזכר במ"א, וזהו עץ הדעת טו"ר, פי' הדעת החו"ג שהם היורדין בעת הזווג, עדיין היה טו"ר למטה במלכות, שעדיין לא הובררו, וכשעלו בסוד הזווג בע"ש, היו מורכבים מטו"ר, כי לא יכלו להתברר לגמרי:

וזה סוד נחש דאטיל זוהמא בחוה, ואז שלטה הנחש בקדושה, ונתקלקלו אדם וחוה, ואז כל מה שכבר הוברר שהם מיין נוקבין דאמא, (שהם בחינת לאה שבאצילות כנודע, גם הוא חזר להתקלקל ונתערב בקליפות) ומכ"ש מ"ן דרחל, ואלו הם סוד קריין של אדם. וכנגדן למעלה ברא הש"י שדים ומזיקין בע"ש בין השמשות אחר זווג אדם, והבן זה מאוד. כי אלו הם דוגמת המלכים הראשונים, שכולם בחי' קריין בלי זווג, כנזכר במ"א, וז"ס עץ הדעת טו"ר על מתכונתו ולכן לא היה יכול עוד ז"א להזדווג עם נוקבא תיכף בשבת, ביחוד חסדים למתק הגבורות ההוא, כי גברו הדינין מאוד, וכל מה שהיה יכול לעשות ביום א' של שבת ההוא, נתאחר באותו זמן הרבה שיש בין ר"ה לש"ע, ואז נזדווגו פב"פ כשארי"ט, באופן, שאל תתמה איך הוצרכו כ"כ ימים:

אמנם אחר ש"ע, אז בכל שבת ושבת יש זווג פב"פ דזו"ן, הגם שבחול יש זווג פב"פ, אלא שהם יעקב ולאה, או יעקב ורחל, או ז"א ולאה, אך ז"א ורחל אינם חוזרים פב"פ עד יום שבת כנודע. נמצא כי כל אלו הבחי' של עכובי בכ"כ זמנים, וגדלות ז"א בעיבור ויניקה וגדלות, אינו רק בעת בריאת העולם, אך עתה הכל נעשה ברגע א':

אמנם כ"כ היה החטא גדול, כי אין בירור גמור בפעם א' של זווג פב"פ, כמו אם היה נעשה זה בשבת בראשית כנ"ל, אמנם מתבררין מעט מעט בכל זווג וזווג, בין בבחי' אחור ובין בבחי' הפנים, ואותו המיעוט נתקן, וחזרו זו"ן להתמעט מגדולתן כנודע, וגם אחוריים דאמא עלאה נתמעטו, בסוד נשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה וכו', וחוזרין להתברר בכל זיוג וזיוג, עד ביאת המשיח, שאז יושלם הכל להתברר לגמרי, אפילו אותו של המלכות, ולכן אח"כ יהיה תמיד פב"פ, וימשיכו נשמות אחרות שלא באו בעת המלכים הראשונים:

(וכפי הנלע"ד, כי אע"פ שבארנו במ"א שלא חזרו להתערב רק מ"ן דבינה ודמלכות, נ"ל כי גם בכל מה שנתברר, אפילו בעתיק וא"א ירדו, כי הרי כולם הם למטה במקומן, כנזכר במקומו, אך אז נתקנו ונשלמו עתיק וא"א של הקליפות, בסוד אמלאה החריבה, ולא נתמלאה צור אלא מחורבן ירושלים. אמנם מה שלא הוזכר במ"א רק בינה ומלכות הוא, כי עד שם יש יכולת בי' הרוגי מלכות לברר, זה ברוחם, וזה בגופם, אך לא משם ולמעלה, לפי שאין בן אדם שזכה עדיין להיות לו יחידה דא"א, וכ"ש מעתיק, עד שיבא משיח, בסוד הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וכו', כנזכר אצלינו, לכן עתה נעשה מעצמו שם למעלה, אך מאמא ולמטה נעשה על ידינו, ועל ידי הרוגי מלוכה. אך נשאר לידע, למה לא הזכיר באותו הדרוש רק הנקבות ולא הזכרים, כי הרי גם בזכרים יש בירורי המלכים וצ"ע):

דע, רחל היא כולה דינין, אספקלריא דלא נהרא מגרמה, ולולי שקדם להיות דבוקה תחלה אב"א עם ז"א, והיתה עצם מעצמיו, לא היה חושש אח"כ לתקנה ולהאירה ולתת לה כל צרכה, לכן נדבקה תחלה אב"א עמו בכותל אחד לשניהן. והענין, כי תחלה היא גבורות לבד, לכן לא היה כי אם כותל א', חציו לזה וחציו לזה, אך אח"כ שקיע חסד באתרה, ואז מהחסדים נעשה כותל א' שלם לז"א באחוריו, ומהגבורות כותל שלם לנוקבא. ענין פסוק אחות לנו קטנה ושדים וכו', וענין שמאל דוחה נתבאר במ"א:

מתוך: פרי עץ חיים שער ראש השנה פרק ג (עריכה)

מדרושי החברים - ענין השינה שהוצרכה לצורך הנסירה, כי כמו שהנשמות שלנו עולין למעלה בכל לילה, בהיותן ישינים, ואז הם עושין מ"נ לזווג העליון לצורך עצמן, כדי שיחזרו להתחדש, כי בזמן שבית המקדש היה קיים, היה הזווג פב"פ לנשמות חדשות, אבל עתה אחר החורבן, התפלות שלנו מועילים לפי שעה להביא נשמות חדשות בסוד אב"א לבד. וע"כ אנו אומרים יחוד ק"ש בעת התפלה, לצורך זווג אבא ואמא, כדי שמאותו הזווג ינחיל מוחין לבניהם שהם זו"נ, כדי שיזדווגו אח"כ בעת התפלה ועמידה כנודע, וזהו בזווג היום:

אמנם גם הזווג הלילה, אנו מיחדים יחוד ק"ש על מטותינו. וחסידים הראשונים, לא היו אומרים רק פסוקי דרחמי, ושמע ישראל, והוי סגי להו בהכי. אבל אנו צריכין לפרט, והלואי שנוכל לגרום הזווג העליון אחר חצות הלילה, לחדש את הנשמות הישנות. ותחלה אנו קוראין קריאת שמע לצורך הזיווג או"א, וינחילו עטרין לצורך זו"נ, שיזדווגו גם הם אחר חצות, לחדש נשמות. ונמצא, כי כמו שזווג זו"נ של היום גדול משל זווג הלילה, גם יחוד ק"ש של יום, גדול משל לילה, ונתבאר אצלי במקום חר. והנה הוא סוד חדשים לבקרים רבה אמונתך, כי המלכות הנקרא אמונתך, היא נעשית רבה וגדולה בכל לילה, ע"י הכללות של הנשמות בתוכה, ואז מתחדשים בתוכה. ובבוקר יוצאין מחודשות, וזהו חדשים לבקרים:

והנה בזווג של הלילה, בין אותו של או"א, בין של זו"ן, כיון שהוא גרוע משל היום, לכן הוא צורך התחלת תיקון לזווג של היום, כי זה של לילה, גורם הכנה ותיקון כלי של היסוד דנוקבא, שתוכל אח"כ בזווג של היום, להעלות מ"נ. וסוד התבוננות זה הוא, כי הלא עלית הנשמה בלילה, הוא ברחם של המלכות, שהוא היסוד שלה, והוא הנקרא יד, אשר הוא סוד כוונת הפסוק, בידך אפקיד רוחי, שאנו אומרים בלילה:

והענין - כי הלא ה"ג, הם ה' אותיות אלהים, והם חמשה אותיות מנצפ"ך, ושרשם הם למעלה, בה' מקומות - בחוטמא, בפומא, בדרועין, בידין, באצבען. וכל אחד ממקומות אלו, כלולים בו כל הה"ג, רק שאינו ניכרת שם, אלא גבורה אחת בלבד בחוטמא, ובה כלולין ונעלמים כל הה'. וכן הוא בפומא וכו'. ואמנם בסוף הה' מקומות שהוא סוד ה' אצבעות, נתגלו כל הה' גבורות, לכן היה נגדו ה' אצבעות שהוא סוד יד הנ"ל. ויד זו הוא מן בינה, אמא עלאה, ומשם נמשכה למטה עד יסוד המלכות, ותיקנה, ועשאה כלי. והענין - כי הלא אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, גם ארז"ל, אין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, פי' - שמן ביאה ראשונה, נותן הזכר בנוקבא ה"ג, ואלו הם נשארין בה תמיד, בסוד שם ב"ן, דההוא רוחא דשדי בגווה, ובכחם מעלה מ"ן תמיד בשאר הביאות, ויש שמה מקום לקבל הטיפה, ולציירה בצורת ולד, ואם לא היתה אותה כלי, היו כל הטפות הולכות לבטלה, ולכן אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, כי אותה הטיפה עושה כלי, ואין וולד מצטייר עד שיהיה תחלה בחינת כלי. ואמנם בימים הראשונים היו מוציאין הבתולות באצבע, והיו ממעכים ביד:

והענין, כי כדי שביאה ראשונה לא יהיה לבטלה, לכן היו ממעכין ביד, שכבר תהיה כלי שבה מתוקן, ואז תוכל להתעבר מביאה ראשונה. והנה גם בחי' זו היתה בנוקבא העליונה מלכות, כי ירדה היד העליונה של אמא ביסוד שלה, ושם מיעכה ביד, ונשארו אותן הה' אצבעות לצורך כלי המלכות. וז"ס מקדש אדני כוננו ידיך, פי' - המקדש הנקרא אדנ"י, כוננו אותו ידיך העליונים. ואמנם כאשר המוחין נסתלקו בכל יום, כנודע שהם נה"י דאמא, כמ"ש שגם הידים שלה, שהם יותר גבוהים הם מסתלקין משם, ולכן בלילה אנו צריכין להמשיך אותן ידים עליונים, ולתקן לה בחי' כלי לצורך זווג היום, ולכן אין זווג זה מועיל לנשמות חדשות, רק לחדש נשמות הישנות, דוגמת מה שגם הכלי שלה נתחדש בלילה בק"ש בבשכמל"ו, כמבואר אצלינו. ואחר שאמרנו ק"ש, ונעשה בה בחי' הכלי, אז אנו אומרים בידך אפקיד רוחי, באותו היד שנתקנו שם, אפקיד רוחי כדי שתתחדש:

ואח"כ בזיוג היום, כבר יוצא הכלי מתוקן, ועושה נשמות חדשות, רק שהוא בסוד אחור כנ"ל, וכן הוא באו"א, כי פסוק שמע ישראל של לילה, אנו עושין בו בחי' כלי של אמא עצמה, מן הידים היותר עליונים ממנה, וכן היא מורידה אח"כ אחר שנתקנה, היא מורידה הידים שלה, לעשות כלי למלכות בבשכמל"ו. ובק"ש של שחרית בפסוק שמע ישראל, אז מזדווגים או"א זווג גמור, וכח אותן המוחין, נותנת היא ג"כ למלכות בבשכמל"ו, להוציא נשמות חדשות כנ"ל, וכן נזכר בתיקונים, כי שמע נגד בינה, ובשכמל"ו נגד מלכות. והנה לפי שבאצבעות ידו שמאלית נתגלו ה' גבורות, כי ה"ג נתגלו באצבעות היד, לכן הוצרכו לסמוך את המלכות בכל יום בתפילה של יד, לקשרה בזרוע שמאל, שהוא נגד ה' גבורות דא"א, שהוא שורש הדינין כולם, ועל ידם יתמתקו כל הדינין שבה, כנודע כי אין מיתוק הדין אלא בשרשו. ואמנם כבר ידעת, כי המלכות נקרא אסתר, אשר רחמה צר, וחביבה על בעלה היא, כי תמיד בתולה ומעיינה סתום, ולכן בכל יום אנו צריכים לחדש בה בחינת כלי שבה:

והנה דוגמת מה שביארנו, בעליות נשמות בעת שינה בלילה, כן הוא סוד השינה ודורמיטא בז"א, כי נשמתו עולה למעלה אל הבינה, להיות שם בסוד בחי' מ"נ, כדי לזווג את או"א שישפיעו באותו זיווג מוחין לצורך המלכות כדי לבנותה ולהגדילה כמוהו. ואמנם אם גם שניהן זו"נ היו עולין בסוד מ"נ, הנה אז היתה צריכה לקבל המוחין של ידו, ובזה לא היתה נגדלת כמוהו שיעור מדתו, כיון שהארתה באה על ידו, אי אפשר שתהיה שוה אליו, ולכן הוא לבדו עולה בסוד מ"נ, ואח"כ המוחין ניתנין לה שלא ע"י:

והנה הנשמות אנו רואין בסוד השינה, שעולין של זכרים ושל נקבות, והטעם, שכיון שצורך מ"ן אלו של הנשמות, הם לצורך התחדשות הנשמות של הזכרים ושל הנקבות עצמן, לכן צריכין לעלות בין זכרים בין נקבות, כי מ"נ של הזכרים מועילים לצורך הנקבות, ומ"נ של הנקבות מועילין לצורך הזכרים, כי לעולם אין המ"ן עולין אלא לצורך זולתן. וכן כשצריכין זו"נ מוחין, אז עולין שניהם בסוד מ"נ, והז"א מעלה מ"נ לצורך הנוקבא, ונוקבא מעלה לצורך ז"א, ואז כיון שבא השפע לשניהן, א"כ מוכרח הוא שתהיה הנקבה טפילה לזכר. אך כשהמוחין לצורך הנוקבא לבד, אז עולה הז"א לבדו בסוד מ"נ, ואז היא נוטלת מוחין שלה לעצמה שלא על ידו, כי אין באים מעורבים יחד מוחין שלו ושלה כדי שיטלם הוא תחלה הכל. והרי בארנו דרוש זה היטב כמו שקבלתי אני חיים ממורי זלה"ה:

מתוך: פרי עץ חיים שער ראש השנה פרק ד (עריכה)

ענין ר"ה, שנקראת אז שמאלו תחת לראשי, פי' - כי פסוק זה מדבר בזמן החיבוק. והנה בכוונת תפלה בימי החול, שרחל בהוד ז"א, ויעקב בנצח, אז השמאל דז"א, שהיא ספירת הגבורה, היא למעלה מראש הנוקבא. אך ביום ר"ה, שאז שניהן יעקב ורחל מגיעין עד גבורה, ושם מגיע ראשה, א"כ עתה יכול הז"א לחבק לרחל בשמאלו. אבל כאשר יחבקנה, נמצא שלא יכול לחבק גופה, כי ראשה לבד מגיע כנגד השמאל שלו, ולכן נקרא אז החיבוק ההוא, בסוד שמאלו תחת לראשי, כי ראשה במקום שמאלו ממש עומדת, ויכול לחבקה. אמנם יש פסוק אחר, שמאלו תחת ראשי, וז"ס חיבוק שבת וי"ט, כי אז שניהן בקומה אחת, וראשם שוין, ואז החיבוק שלם, שמאל שלו לשמאל שלה. נמצא כי עתה בשבת, אין החיבוק של שמאלו תחת לראשה ממש, אלא במקום שהיה שם מתחלה נקרא ראשה, אך עתה אין שם אלא גופא, וזהו תחת ראשי, פי' - תחת המקום שהיה מתחלה לראשי, בזמן הבריאה שיצאה הנוקבא בחזה דז"א, בין חסד לגבורה שלו, גם אמר לראשי, אותיות ישראל, כי ז"א הוא ישראל, המחבק אותה:

ענין ויבן ד' אלהים את הצלע, ז"ס הנסירה שנעשית בר"ה, והוא שיוצאין המוחין מז"א, ונכנסין בנוקבא בנקודת המלכות, ונגדלת. וזהו ויבן, שניבנית ונגדלת. וגם ויבן, גי' חיי"ם, סוד מוחין דז"א, הנקראים חיי המלך, שהם אהיה הויה אהיה גי' חיים, וע"י אלו המוחין נבנית הנוקבא, כי עתה ניתנין אליה. ויש מוחין דאבא, ומוחין דאמא, ועל שניהן הוא אומר, ויבן ה' אלהים את הצלע, י"י אלהים או"א, את הצלע בחי' נקודה בלבד כלולה מי', ואח"כ נבנית, ויביאה אל האדם סוד ז"א, שם מ"ה גי' אדם:

ענין ר"ה, דע כי הלא סוד ר"ה, בו נברא אדה"ר, אז הוא יום אשר שמאלו תחת לראשי. ואמנם יום ר"ה של בריאת העולם היה יום ששי, ואם היה אדה"ר ממתין עד יום השבת, אז היו כל העולמות כתיקונן, אך לפי שחטאו אדם וחוה, והיה בא נחש על חוה כנודע מהזוהר, קודם ששימשו מטותיהן, כי לכן יצאו קין והבל מעורבים מטו"ר, והנה חטא הזה שאכל מעץ הדעת טו"ר, גרם לו להזדווג עם אשתו בו ביום, וז"ס עץ הדעת, מלשון וידע אדם את אשתו. (א):

הגהה (א) צמח - הדברים אלו אינן כפשטן, הסוד כתוב בעץ החיים, ונראה לי שצריך להיות והאדם ידע את חוה אשתו:

ואמנם מה שגרם אדם הוא, כי הלא סוד זה הוא סוד השמאל דינא קשיא, ואם היה ממתין עד יום השבת, אז היה דינא רפיא, והיה הזווג כתיקונו, והיה זו"נ מזדווגים באותו יום שבת פב"פ, וע"י שהקדים אדם הראשון ביום ההוא להזדווג בתוקף דינין הקשין, לכן גרם אל זווג העליון של ז"א להתאחר עד יום ש"ע, כדי להמתיק באותן הימים. אמנם בר"ה אז היה שמאלו תחת לראשי עד יה"כ, וביה"כ אז האיר ונמתקו הדינין ההם ע"י הבינה, ובחג הסוכות היה וימינו תחבקני, וביום ש"ע אז הזווג, זהו כפי פשוטי הדברים:

והנה נבאר ענין בפרטות יותר, הנה דע כי כל החדשים הם במלכות. (ב) האמנם יש בהם ב' בחי' - הא' בהיותה מצד הזכר, והנה הוא מתחלת חודש ניסן ואילך, ודע כי כל החדשים נקרא ראשי חדשים, והענין כי כולם הם מבחי' הראש, נגד כח"ב, לכן כל חדש וחדש יש בו מספר גדול, ל' יום, וסדרן כך הוא בנוקבא - ניסן, גלגלתא. אייר סיון, ב' אודנין. תמוז ואב ב' עיינין. (ג):

הגהה (ב) א"מ - חודש נקרא המלכות, וי"ב נגד י"ב אתוון דאדני, ונקרא חדש, כי תתחדש אחרי זקנתה ותתגדל שנית, וחדש הוא ל' יום נגד נה"י, שכנגדן שיעור קומתה):

הגהה (ג) (א"מ - והם ז' תקונים הראש, חוץ מן הפה):

לכן נחרב הבית בתמוז ואב, בסוד עיני עיני יורדה מים, שהם תרין עיינין הנזכרות. והנה כי נודע, מדת העינים הם סוד נ"ה, לכן עיקר החורבן בעין השמאל שהוא אב, והוא כל היום דו"ה, למפרע הו"ד. אלול הוא חוטמא, וכאן נשאר הפה שאינו במנין והוא נעלם:

גם סדר זה הוא בזכר - כי תשרי גולגלת הזכר. חשוון וכסלו, ב' אודנין. טבת ושבט, תרין עיינין. אדר חוטם. וגם בכאן נשאר הפה שלו נעלם וז"ס ראשי חדשים, שצריך לקדש אותן בפה הדיינים, (נ"א לומר מקודש) כמ"ש אשר תקראו אותם, אתם כתיב, כי הפה נעלם מהם, לכן צריך לקדשן בפה, שע"י הבל הפה נעשה גלגלת דילה כדי שיהא החודש ההוא בפומא דדכורא, לכן צריך לקדשן בפה:

וגם הם ו', מניסן עד תשרי. נמצא כי אלול חוטם דילה, ותשרי פומא דילה וגלגלת דילה. ונל"ח, דלא שייך אלא בניסן, דמפומא דיליה נעשים גלגלת דילה, אך בתשרי אינו רק גלגלת דילה ולא פומא דילה, כי אין גלגלת נעשים מפומא דילה. והראייה דא"כ יעברו אלול כמו אדר (והנה לפי שחסר הפה הזכר, לכן אין רשאי לעבר רק חודש אדר) למלאות פה הזכר:

והענין - כי אדר הוא חוטם, וניסן הוא הפה דדכורא, וגלגלתא דנוקבא, שיוצא ההבל מפה דכורא, ונעשה גולגלת דנוקבא. נמצא שמועיל ניסן לו ולה, לכן מעברים אדר ואין מעברים ניסן. ובזה טעה חזקיהו המלך, ועיבר ניסן בניסן, כי הוא הנוקבא, ואין רשאי לעבר רק חדש אדר הב', והוא סוד פה של הזכר, שהוא מכלל השנה שעברה להשלים הפה. אך ניסן הוא משנה הבאה:

והנה להבין כל זה, צריך שתדע, כי הנה יש חלוקת, אם בניסן נברא העולם, אם בתשרי, ונראה תמיה, שיחלקו במציאות. אך הענין הוא, כי הנה כאשר ירדו המוחין, ונכנסו שם הב' עיטרין החו"ג, הנה כבר ידעת, כי קודם שנכנסו בז"א, הנה מציאות הז"א הוא בבינה, מחצי ת"ת שלה ולמטה, והנה שם תחלה נכנסו אלו המוחין בחצי ת"ת שלה, והנה מת"ת זה נעשה סוד כתר דז"א כנודע, ושם התחילו לכנוס סוד המוחין, והנה הניחו שם רושם שלהם, ואחר כך ירדו בנה"י, ושם נתהוו לד' מוחין כנודע. ואחר כן מהם נעשה ז"א, מחצי ת"ת של בינה כנודע. והנה בעת כניסת המוחין אלו למטה בת"ת של בינה, הנה בזה הוא מחלוקת של ר"א ור"י, אם בתשרי נברא, או בניסן נברא:

והענין הוא, כי מר סבר, כי תחלה נכנסו סוד אוירא דכיא שהוא החכמה, ואח"כ אשא דכיא שהיא בינה. וכן תחלה נכנס החסד, ואח"כ הגבורה. ובזה נמצא כי התחיל בסוד הזכר תחלה, כי עטרא דגבורא היא נוקבא. ומר סבר להיפך, והדבר תלוי בזה:

כי הלא נבין תחלה, מהיכן נתפשטו הדינין בזו"ן. והענין הוא - לפי שראשית בנינם הוא מנה"י דבינה, והנה הבינה בעצמה היא הדינין, ומינה מתערין, וגם כי אינה מתחיל רק בנה"י שלה, שהם עיקרי הדינין, והנה מזה נמשכו לה הדינין, אחר דיני הזכר. לפי סברת האומר בתשרי נברא העולם, פי' תשרי הוא ר"ה כדפירשנו, נמצא שבזכר נכנס תחלה, ואח"כ בנוקבא, ובזה נמצא, כי דיני הנוקבא אין להם קץ, והטעם כי הנה הלא תחלה לוקח הזכר סוד הדינין כולם, כי הלא דינין דדכורא תקיפין ברישא ונייחין בסיפא, ואח"כ המלכות לוקחת שאר הדינין בעת הנסירה, והנה כוונת הנסירה הוא להפריש כל מציאות הדינין של הזכר, ולתתם בנוקבא, ואז לוקחת מלכות כל מציאות הדינין. לכן האומר בתשרי נברא העולם, כי בז"א נכנסו תחלה, ונותן אח"כ כולם אל המלכות, וז"ס ר"ה. אך האומר כי בניסן נברא העולם, נמצא כי ר"ח ניסן הוא ר"ה שלה, ונכנסים ה"ג תחלה, ולוקחת הדינין שלה לבד, לכן דינין דנוקבא נייחין ברישא, כי נ"ה דת"ת דז"א נעשין לה מוחין, ואח"כ לוקחת שאר הדינין של הזכר. והענין בבירור יותר הוא, כי הנה אם בניסן שהוא ראש של המלכות, אז נברא, ואז התחילו בה לירד תחלה, ונכנסו תחלה בתנה"י של הבינה, הנה נמצא כי היא נעשה שלימה שיעור קומתה קודם אל הז"א, נמצא שאינה צריכה לקחת מצדו שום דבר, ולכן אין בה כ"כ דינין, כי הנה אין בה דיני זכר, רק הדינין שבה לבד, והנה הדינין שבה נייחין ברישא, א"כ אין בה כ"כ דינין. וגם כאשר ננסרו מצדו, אינו לוקחת סוד נסירות הדינין, רק מה שהוא נגד נה"י של הזכר, אבל שאר דינין שבאחור כולם, אינה לוקחת אותן:

אבל אם בתשרי נברא העולם, אז הוא ר"ה, ראש של הזכר, נמצא שבז"א נכנס תחלה ונשלם קומתו, ואח"כ בא המלכות לקבל, ונשלם קומתה ע"י הז"א, וא"כ מאחר שאין לה השלמה אלא ע"י הז"א, א"כ כל הדינין שיש באחורי הז"א, מן הכתר שבו עד סופו, כולם ניתנין אליה בעת הנסירה, ודיניה רבים מאוד:

אמנם בזה תבין, כי ניסן הוא ראש לחדשים, שהוא סוד ראש של המלכות, הנקראת חודש, לכן הוא כנגדה, כי החדשים הראשונים נייחין, והאחרונים תמוז ואב קשין מאוד, בסוד דיני הנוקבא נייחין ברישא וקשיין בסופא. אבל ר"ה תשרי, רמוז לז"א בסוד שנה, לכן דינין שבו קשיין ברישא ונייחין בסיפא, כי טבת ושבט קשין, ואדר נייחא:

וזהו ענין מחלוקת אם בתשרי נברא העולם או בניסן, כי מר אמר בתשרי, כי ס"ל עטרא דחסד ירד תחלה, והוא ירד לזכר תחלה, ואח"כ לנוקבא. ומר אמר בניסן, כי ס"ל עטרא דגבורה ירד תחלה, ואז נשלמה המלכות תחלה, ואח"כ הזכר:

והנה אע"פ שפירשתי מחלוקתן, עכ"ז עדיין כולם דברי אלהים חיים ולא פליגי, כי מר מיירי בסוד הנשמות, ומר מיירי בסוד העולמות. וכמ"ש בע"ה. והענין הוא דע, כי כבר הודעתיך, כי כאשר נאצל ז"א היה בסוד עיבור ראשון, ואח"כ זמן היניקה, ואח"כ עיבור ב', כמו שהודעתיך בענין תפילין:

והנה דע, כי סוד ג' זמנים אלו היו, ב' פעמים - א' בסוד החיצונית, וא' בסוד הפנימית, כמ"ש בביאור אדר"ז ע"ש. והנה א' מדבר בבחי' העולמות. והב' מדבר בבחי' הפנימית ולא פליגי:

ונחזור לבאר לך כל הנ"ל יותר בקיצור, אך בפרטות, והוא סוד מ"ש פרשת תצוה בזוהר דקע"ג, בענין יהי שם י"י מבורך, רישי קשיא וסופו רך. והוא תמיה, והענין כי הלא ענין הנסירה, הנה הוא בלילה אחר השינה, וסוד כל הענינים האלו ביאורם הוא זה, דע, כי הלא בתחילה היה המלכות מקבלת מז"א, לכן היתה גרועה ממנו, ולא היתה יכולה להתתקן, עד דאפיל דורמיטא לז"א. וסוד הענין הוא, שהז"א לבדו יעלה למעלה בסוד מ"נ אל הבינה, כענין השינה, שאדם מפקיד נשמתו למלכות בסוד מ"נ. והנה אע"פ שכל העלאת מ"נ צריכין לב', זכר ונקבה שהם זו"נ, עכ"ז הכא שהכוונה הוא לצורך המלכות, די בהעלאת מ"נ של ז"א לבדו, וזה לצורך, שע"י זווג זה דאו"א, הם עצמן יתקנו את המלכות שלא ע"י ז"א, ובזה יחזרו בסוד פב"פ, ואמנם אחר שתחלה היתה סוד נקודה א' לבד:

והענין, כי הלא ראשית הכל דע, כי הת"ת היה כלול מו"ק, ומלכות שביעית אליו בסוד נקודה א' כלולה מי', אך לא היה פרצוף שלם, אמנם זו הנקודה יכולה להיות עמו פב"פ, כי נקודה זו הוא סוד ומאיר לאישון בת עין שאנו אומרים בלילה, והנה מזאת הנקודה מתחלת הבנין שלה אחר השינה, ונעשין בה פרצוף שלם גמור של י"ס בסוד אב"א, ואח"ז בא ענין הנסירה:

וסוד הענין, כי הלא דע, כי כל סוד האחוריים, הוא סוד שם אלהים, והנה כאשר נדבקו אב"א, כוונת דיבוק זה הוא, כי להיות שכולה דינין, לכן נדבקו דיני הזכר שבאחור עם דינין דנוקבא שבאחור, ולכן הוצרך אח"כ לנסירה. ואם תקשה למה צריך להדביקם אחר שסופם להנסר, הענין הוא לתועלת גדול, כי הלא כל הקליפות הם אחיזתן באותו אחוריים של אלהים. (א) והנה, אם קודם ביאת אדה"ר היה פב"פ, הנה היה מקום אחיזה לחצונים והקליפות לדבק שם, לכן נדבקו אב"א, ולא היו יכולים הקליפות להתאחז. וכאשר בא אדה"ר, תיכף עשה מצות והתפלל, כמאמר ז"ל כי כל העשבים היו בפתח הקרקע, עד שנברא אדם והתפלל עליהם וצמחו, והנה ע"י תקוני אדם אז היה כורת הקליפות, ואין יראה ופחד לשיתאחזו באחור, ואח"כ חזרו פב"פ, והבן זה:

הגהה (א) א"מ, לכן נקרא ע"ז אלילים לפי שאחר ק"ך צירופים אלהים מתחיל אלקים אחרים. ואלילים גי' קכ"א:

מ"ק. טעם שבארנו, למה בתחלה היו בסוד אב"א, כדי שלא יתאחזו בהם הקליפות, והענין כי אחוריים סוד אלהים, והם ק"ך צרופי אלהים, והם עד סוף עשיה כמבואר אצלינו, ושם אחריהם באים הקליפות, ונמשכין שם בסוף כל העשיה, והם נקראים אלהים אחרים בערך אלו הק"ך צירופים שהם אלהים חיים דקדושה. והנה כשיש ח"ו חטאים ועונות, נכללין אלו אלהים אחרים בשרשם, בסוד אלהים קדושים שבאחוריים, וע"י כללותן בשרשם, הם יונקים מן השכינה, וז"ס כל אחיזת החיצונים בקדושה, כי אינן אוחזין רק ע"י כללותן בשרש, ולא ח"ו שנכנסין הן עצמן:

וז"ס ערו ערו עד היסוד בה, כי אלו אלהים שרשן הם מן הז"א ביסוד הנוקבא, כי הם ה"ג ה' אותיות אלהים. וכאשר רצה המלכות להעלות מ"ן, נכללין כל אלהים דקדושה שם ביסוד שבה. וכשיש ח"ו פגם, אז אוחזין אלהים אחרים בשרשן, ונכללין עמהם, ואע"פ שהם אינם נכנסין ח"ו, עכ"ז הם יונקים בסוד הכללות, וז"ס ושפחה כי תירש גבירתה, שצדיק עליון מזדווג עם השפחה כביכול ביסוד הנ"ל, וזהו ערו ערו עד היסוד בה, כי שם מגיע הפגם כביכול, וז"ס אלהים באו גוים בנחלתך, פי' - כי החיצונים הנקרא אלהים אחרים, הם נאחזין באלהים דקדושה ועי"כ באו גוים בנחלתך, נחלת הקודש, ולזה אמר אלהים, ולא אמר ה':

והנה ענין היותם אב"א, מפני שהם דינין, ויוצאין ממנו אליה, ואז נדבקים, כי הענף נשאר דבוק באילן, אשר משם יצא. והנה בהיותן אח"כ פב"פ, היה ראוי שיחזרו לדבק, כמו בסוד האחוריים הנתנין ממנו אליה. אך הטעם הוא, כי או"א שקומתן שוים פב"פ, ולכן הם מתדבקים כחדא שווים ולא מתפרשין דא מן דא, ולכן זווגם תדיר. אבל זו"ן שאין קומתן שוה, אין דבוקים זה בוה בהיותן פב"פ אמנ ם בענין הנסירה הוא, כי הלא כאשר נדבקו הדינין יחד, הנה כדי להחזירם פב"פ, היה צריך להמשיך כל הדינין בנוקבא, כדי שתוכל להתפרד מן הזכר, וכל אותן הדינין שבאחוריו, כולם ננסרו ונתנין לה, והוא נשאר בסוד חסד והיא בסוד דין:

ונבאר הדבר - שבהיותן אב"א, היה הזכר מחצי ת"ת שלו ולמטה עד סופו, דבוק עם אחור הנוקבא, ולא היו הקליפות יכולין ליגע שם, נמצא כי כל שאר האחור שמן הראש עד חצי ת"ת של ז"א, הנה שם היה נמשך ההוא קוצי דשערי, היורד מראש הזכר עד ראש הנוקבא, והיה חופה על האחור ההוא ומכסה. ונחזור לענין, כי הלא סוד לדחות אותן הדינין שבאחורי הזכר ליתן אל הנוקבא, זה נעשה בכח החסד עליון של הבינה, וז"ס ואיש כי יקח אחותו חסד הוא, פי' - כי ע"י החסד, אתפרשו גזען, שהם סוד אחוריים שלהם, ואז לקחה לאשה. ופי' הדבר - כי הלא כבר ידעת, כי אע"פ שאדם ישן, עכ"ז נשמתו מושכת לו חיים וחסד מלמעלה אל אותו ההוא קיסטא דחיותא הנשאר לו בגוף. והנה אע"פ שז"א היה נרדם בשינה, עכ"ז נשמתו משכה לו בסוד החסד של הבינה, ונתפשטו בכולן, ואז הדינין שבאחוריו היו נידחין מאליהן, ונדבקין באחור הנוקבא כמ"ש באדרא דקמ"ב, ובאתרהא שקיע חסד ורחמי:

והענין - כי הלא כאשר היה נמשך בו החסד, אז היה נדחה הדין, ואז היה נשאר החסד שקוע במקומו של הדין ההוא, ובאתרהא שקיע חסד. והנה האמת כן הוא כמו שהקדמנו, כי אם היה אדם ממתין מלהזדווג עד ליל שבת, אז היה הכל כתיקונו, אך עתה שנזדווג ביום ו', והקדים זווג העליון ביום ו', והענין, כי כשחטא אדם, גרם קלקול בכל העולמות, ולכן על ידו נזדווגו למעלה בו ביום. אך אח"כ משם ואילך, בעבור החטא שחטא, לא היה עוד שום יכולת להחזיר פב"פ להזדווג, אפילו ביום שבת שלאחר ר"ה, אלא צריך להמתין עד ש"ע ואז זמן הזווג:

והנה תחלה נדבר במהות ב' ימים של ר"ה, למה הם נוהגין תמיד. והענין, כי הנה כבר בארנו באדר"ז, כי יש ב' בחי' של עיבור ז"א - א' הוא מסוד חצונית, שהם כל מציאות העולמות. ב' הוא סוד הפנימית, שהוא סוד הנשמות. והנה כבר הודעתיך, שכל מה שאנו עושין עתה בזמן החורבן, אין כח בנו להעלות מ"ן, רק מסוד בחי' הפנימית, שהוא סוד הנשמות, לכללן זה בזה, מן העשיה עד אצילות בכח נשמתינו אשר משם, אך העולמות כולם אינן עולין, בסוד הן אראלם צעקו חוצה, כמבואר שם באד"רז. והנה קודם החורבן, היה כח בידינו לעלות הנשמות והעולמות ביום א', אך עתה אחר החורבן, בהכרח לעשות ב' ימים של ר"ה, כמ"ש בזוהר, הראשון הוא בסוד הנשמות, והב' בסוד העולמות:

ובזה תבין, למה יום א' הוא דינא קשיא, והב' דינא רפיא. והענין - כי ביום א', עדיין העולמות אין יכולין להכלל רק הפנימית לבד, ולכן הוא דינא קשיא. אך ביום ב', אז מתבסמין כל העולמות מצד כללותם, ולכן אינו הוי רק דינא רפיא. ואמנם לא היה הדבר יכול להיות בהיפך, כי תחלה צריך לכלול פנימית, ואח"כ ביום ב' אז נכללים גם העולמות, מכח מה שנעשה ביום א', ואפילו ביום ב' אינן נכללין מעצמן, רק ע"י הנשמות ג"כ. העולה מזה, כי ביום א' נעשה הנסירה בכתרם בבחינת פנימיות העולמות. וביום ב', נעשה הנסירה ג"כ בכתר בבחי' חיצונית העולמות, והבן זה מאוד:

ונחזור אל הענין, כי יום א' נוטלת רחל בכתר שלה כל הנסירות, שמכתר שלו עד הת"ת שלו, ונוטלת הכתר שלו לעצמה בכתר שלה, וגם נוטלת בכתר שלה גם הארת השאר עד הת"ת, כי אף אם אח"כ נותנת את כולם בחכמה שלה כמ"ש לקמן, רק דיני כתר שלו ישארו בכתרה, ודיני הת"ת שכתרה כנגדו, מ"מ נשאר ג"כ בכתר שלה רשימו והארה מכל השאר, לכן הוא יו"ט גמור. ומפני שלוקחת כל נסירות דינים אלו שמכתר עד ת"ת, ולוקחתם מאימא עצמה שלא ע"י ז"א, כמ"ש לעיל, לכן נקרא יום א' דינא קשיא:

וגם, כי עדיין לא ננסרה החכמה ולא נמתקה, שהוא עיקר המוחין, כנודע כי בעת שננסרת החכמה, אז היא נמתקת, בעבור זווג או"א, שממתקת הדינים כמ"ש לעיל, אך ביום א' עדיין לא נמתקה החכמה, לכן נקרא יום א' דינא קשיא:

ועוד, כי כבר ידעת, כי יסוד אימא מגיע עד החזה דז"א, לכן כל הדינים אשר במקום הזה נקרא דינא קשיא, כי אין המוחין יכולין להאיר בהם, מחמת הפסק מחיצות יסוד אימא, לכן דינין דדוכרא תקיפין ברישא. משא"כ יום ב', שלוקחת הדינים שמן הת"ת ולמטה, וכבר כלה יסוד אימא, ואז הארת הדעת שלו המתפשטת משם ולמטה, מאיר שלא ע"י מחיצות, ואז הדינים שכנגדם הם רפים, ונקרא דינא רפיא:

ועוד טעם, כי אחר יום א' ואילך, נמשכו הדינים אליה ע"י ז"א עצמו, כי כבר תקעו בשופר, ונמתקו הדינים, לכן נקרא יום ב' דינא רפיא, והבן זה. ואף שג"כ יש תקיעות שופר ביום ב', א"כ נמצא שג"כ ביום ב' יצאו נה"י דאימא מז"א ליכנס בנוקבא, הוא לחצונית העולמות, והבן זה:

ודע, כי ביום א' נגמר הז"א, ונעשה כלי כתר שבה ע"י איברי הגוף דז"א עצמו, ואז בא תרדמה על הז"א, ועולה בסוד מ"נ להמשיך פנימיות מוחין דכתר דנוקבא, ובין כך ובין כך ניתן לבושי ת"ת דאימא לעשות לבושין למוחין דכתר שבה, ואלו נמשכין מאימא שלא ע"י ז"א, כיון שהם איברים שלה דגופה ממש. אח"כ בא השופר, ונתעורר ונכנסו המוחין בז"א, ואז יצאו הדינים מתוקים, והן פנימית המוחין דכתר דנוקבא, ונכנסו בכתר שלה בסוד צלם. ודע, כי בחי' הכלים נקרא דינים גמורים, ונתינת המוחין פנימים בהם, נקרא מיתוק הדין, ועכ"ז דיני פנימים הם, והבן זה. ועתה נחזור לדברינו, לבאר סדר יום ב' דר"ה, ולמה הם ב' ראשים, ושניהם י"ט ממש. ונייחד לו פרק בפני עצמו:

מתוך: פרי עץ חיים שער ראש השנה פרק ה (עריכה)

והנה ביום ב' דר"ה, נשארים חלקי הדינים המגיעין לכתר שלה מצד הכתר שלו, נשארין בכתר שלה. ושאר הדינים שמחכמה שלו עד הת"ת דז"א, יורדין מכתרה לחכמה שבה, ואז נמצא חכמה שלה נסורה מפרק עליון דנצח שלו, שהוא נגד חכמה שלה, וגם בה נשאר רשימו והארה מכולם, אף שירדו אח"כ מחכמה ולמטה, ולא ישאר בה רק דיני החכמה שלו, ודיני פרק א' דנצח שלו, שהוא נגד החכמה שלה, לכן הוא ג"כ י"ט, וג"כ נקרא ר"ה, לפי שנוטל אור גדול באלו ב' ימים. ולא כן בשאר הבחי' שמכאן ואילך, כי כ"א נוטל נסירה שלה השייך לה לבד, ואינו נוטלת הארה מן השאר, ואינו אלא למעבר לבד כמ"ש לקמן. ומפני שאין ננסר אלא פרק א' דנצח שלו, לכן הוי דינא רפיא. ולכן הוי ב' ראשין, כי יום א' בלאה, ויום ב' ברחל, שהוא מוח חכמה שבה הננסר ביום זה. וגם יום א' בכתר רחל, ויום ב' בחכמה דרחל שהוא ג"כ ראש, דכתיב ראשית חכמה, וביום ב' שננסרה החכמה הוא דינא רפיא:

וכבר נתבאר הטעם, שמפני שלוקחת ביום זה הדינים שמהת"ת למטה, ששם כלה יסוד אימא, לכן נקרא דינא רפיא יום שני דר"ה. ועוד אחר תקיעת שופר דיום א', שכבר נכנס נה"י דבינה בז"א, אין לוקחת דינים אלו רק ע"י ז"א עצמו, ולא ע"י בינה האימא עלאה, כי כבר חזרה אימא על בנין, ונכנסה בגולגלתא דיליה, לכן הוא דינא רפיא:

ומה שתוקעין שופר ביום ב' דר"ה, אע"פ שכבר התעורר הז"א מן השינה ע"י שופר דיום א', עכ"ז כיון שלא הגיע הנסירה במוח חכמה, לכן עדיין נחשב לשינה, עד יום ב' שננסרה חכמה שלה, וירדו שם דיני חכמה שלו, ואז תוקעין ומתעוררין המוחין, ומשם והלאה אין עוד שופר, כי אחר שנתעורר המוח חכמה, אין עוד שינה:

ודע, כי בעת הורדת דינין אלו בחכמה שלה, נמתקים אז פעם ב', כי יום ב' דר"ה נקרא דינא רפיא כמ"ש לעיל. ואח"כ ע"י השופר דיום שני, אנו חוזרין להמתיקן פעם ג'. הרי לך מציאת דינין פעם אחד, ושלשה ממותקין, אך מיתוק הב' נעשה מעצמו שלא על ידינו, לכן אין אנו חושבין אותו בסוד מיתוק, רק בסוד הורדת דינין לבד. נמצא שהם ב' דינין, וב' מתוקים, והם ד' בחינות:

ודע כי ביום ב', חזר הז"א לעשות מן פרק א' דנצח גופא וכלי לחכמה שלה. ואח"כ היה תרדמה, להמשיך מוחין דחכמה לנוקבא, ובין כך ובין כך יצאה אימא ונכנסה לנוקבא, ונעשה מלבושה ממש, לבוש לחכמה דנוקבא, ואח"כ ע"י השופר שהוא חזרת מוחין דז"א בו, ואז ניתן בה פנימית מוח חכמה, ועל דרך זה עד היסוד שבה, והבן זה:

ודע, כי מיום א' ואילך, לא נעשה הכלי והפנימיות שבו, אלא ע"י ז"א עצמו, על ידי בחינת לבושין דאימא, כי די במה שביום א' האירה אימא לבושה בכתר שלה, ושם נשארו כל הלבושין, ובכל יום ויום נכנסים מאליהם מדרגה אחר מדרגה, תוך הכלים שהז"א מחדש מגופיה ממש בכל יום ויום כלי א', ונמצא כי ביום א' עשה הז"א כלי כתר שבה, ואימא דרך חוץ, נותנת כל כח הלבושים ביום א' באותו כלי של הכתר, ואחר כך על ידי השופר, נכנסו מוחין פנימים עצמם בכתר, תוך לבוש כתר דאימא. וביום ב' עשה הז"א כלי חכמה, ואז מעצמו נכנס לבוש מוח חכמה דאימא, שכבר הוא בכלי כתר דנוקבא, ונכנס תוך כלי של חכמה, אך כיון שהוא בחי' מוח, הוצרך ז"א לעלות בסוד תרדמה, וע"י השופר המשיך מוח פנימי דחכמה שם. ומשם ואילך ביום ג', לא הוצרך עוד ז"א להעלות פנימית שאר המוחין, כי כבר באו כולם כלולים במוח חכמה. אמנם ביום ג', עשה הז"א כלי בינה דנוקבא, ומאליו היה מתפשט בתוכו מוח בינה, ועד"ז עד ערב יה"כ, ואז עשיית כלי הוד ויסוד ומלכות כמ"ש לקמן, וביום כיפורים נתפשט בה הגבורה, ונעשה היסוד שבה מלבושי אימא, והוא חותם דנעילה, ובשאר היום ניתן בה כל הפנימית כנודע, ומאז עד הושענא רבה נתפשטו מוחין דחסדים, כי היא נקבה, ויורדין בה הגבורות תחלה ואח"כ החסדים כמ"ש לקמן. ובליל הושענא רבה נעשה חותם המלכות, ע"י הבינה מלבושי אימא. וביום הו"ר, נתפשטו הגבורות במלכות שבה, כל הארת ה"ג כנודע. ובש"ע היה הזווג, וניתן בה ה"ג זכרים בבחי' טפה זרעית עצמה, והבן זה מאוד, כי כ"ז יתבאר היטב כ"א במקומו בפרטות:

יום ג' דימי תשובה, ננסר פרק א' של הוד שלו, מבינה שלה, ויורדין כל הדינין מבינה דז"א, עד הת"ת שלו, מחכמה דרחל לבינה דרחל, אלא שאינה נוטלת הארה מהם, אלא שהיא מעבר לכולם בלבד, ומפני זה אינו י"ט, רק יום צום, כי שמשה למעבר לכל הדינים אלו, ועוד כי בינה דינין מתערין מינה, וכבר הודעתיך למעלה, כי אחר שנתעורר מוח חכמה דז"א ביום ב' דר"ה, אין עוד שינה, כי נצח הוד יסוד דבינה נכנסו בו ביום א' בבחי' פנימית, וביום ב' בבחינת חצונית כמ"ש לעיל, ואין יוצאים ממנו עוד, ואין צריך שופר לעוררו משינתו, א"כ אין הדינים נמתקים ביום זה, לכן נהרג בו גדליה בן אחיקם:

יום ד' דימי תשובה, ננסר פרק א' דיסוד שלו, מהדעת שלה, וכל הדינים שמהדעת שלו ולמטה עד הת"ת, שהיו בבינת רחל, יורדים ביום זה בדעת שלה, והם בו רק למעבר בעלמא כמו בבינה, ואין נשאר בו רק דיני דעת ז"א, ודיני פרק א' דיסוד שלו הננסר ממנו ביום זה, לכן אינו יום טוב. אך מפני שמתקבצין כולם בו, אף שהם למעבר בעלמא, לכן בא לפעמים בו צום גדליה, כשנדחה משבת, דפעמים ג' בתשרי הוי בשבת, ונדחה עד למחר שהוא ד' בתשרי. ומן הדעת ואילך, אין שום מדה שיקבל כל השאר, אפילו דרך מעבר, אלא מן הדעת הולך כל הנסירה למקומה, ואין עוברת דרך הקודמים אליה כלל כמ"ש לפנינו. ואין יורדים רק הדינים של חלקה:

יום ה' דימי תשובה, ננסר פרק אמצעי דנצח שלו מחסד שלה, ויורדים הדינים דחסד ז"א לבדם מהדעת דנוקבא לחסד שלה, אך שאר הדינים דגבורה ות"ת שלו, נשארים בדעת שלה, ומפני שאין בו אלא הדינים הראוים לו, לכן אינו י"ט ולא יום צום. וסוד הענין, כי ג' בחי' הם, והם - כתר, וחב"ד, ושאר הספירות. והענין, כי כבר ידעת, כי כתר וחכמה לעולם הם סוד ב' רישין, ואלו הם סוד ב' ימים דר"ה כמ"ש לעיל, וב' ימים אלו הם שוים בבחי' א', והוא, כי כאשר אנו אומרים שכל הדינים מתקבצין ביום א' בכתר שלה, הנה כל הדינים הם מושרשים שם בכתר, ומתערבין שם. וכן כשמגיעין בחכמה ביום ב', כמ"ש הכל למעלה. אך כשמגיעין ביום ג' וד' לבינה ודעת שלה, אז אע"פ שכל הדינים יורדים שם כמ"ש לעיל, עכ"ז אינו לוקחת הבינה שלה, רק הדינים של חלקה, אך שאר הדינים הם בה דרך פקדון לבד למעבר בעלמא, ואין מתגלים בה, וכיוצא בזה בדעת שלה. עוד בחי' ג', כשיורדין מחסד שלה ולמטה, כי אז אינו אפילו כמו הבינה והדעת, כי אפילו למעבר בעלמא אין יורדין שם כל הדינים, רק הדינים של חלקה לבד, וכיוצא בזה כגון ביום ה', שיורדים דיני חסד ז"א בחסד שלה, ודיני גבורה ות"ת דז"א נשארים בדעת שלה כמ"ש לעיל, ואין יורד רק דבר יום ביומו. נמצא עתה ג' מציאות - כתר וחכמה, בינה ודעת, ושאר ספירות. לכן ב' ראשונות כתר וחכמה, נחשבין לב' רישין, ב' ימים דר"ה, משא"כ אח"כ. אך בחי' יתירה יש לבינה ודעת על שאר הספירות, כי מתקבצין כל הדינים שם, אע"פ שאח"כ יורדין מהם למקומם כמ"ש לעיל, לכן אירע ביום ג' וד' צום גדליה, כמ"ש הכל למעלה היטיב:

יום ו' דימי תשובה, ננסר פרק אמצעי דהוד מגבורה שלה, והדינים דגבורת ז"א לבדם, יורדים מדעת דנוקבא, לגבורה שלה. ודיני הת"ת דז"א נשארים בדעת שלה. ולכן אינו לא יום טוב, ואינו יום צום:

יום ז' ננסר פרק ב' דיסוד ז"א, שהוא העטרה שלו, כי אין ביסוד אלא ב' פרקים, היסוד פרק א', והעטרה פ"ב, והוא ננסר מת"ת שבה, והדינים דת"ת ז"א לבדם יורדים מדעת דנוקבא לת"ת שלה, וגם הדינים דעטרה יורדים בת"ת שלה. וז"ס עטרת תפארת, כי מן עטרה שלו, נעשה הת"ת שלה, ולכן ג"כ לא י"ט הוא ולא יום צום הוא:

וראה והבן, שבדינים אלו שהם מכתר שלו עד שליש ת"ת שבו, ששם מתחיל כתר דרחל, יש בהם ד' בחינות, כמ"ש לקמן, עד יום ז' שאין בדינים אלו שמשליש ת" ת ולמטה, אין בהם אלא דין דנסירה, ואין בהם ב' מתוקים שנעשו בשופר. וכדי להשלימם לד' בחי' בכל שאר הימים שמן יום ז' ולמטה, היה הענין באופן זה, כבר ידעת כי ג' מוחין דז"א מתפשטין ג"כ לכל הט' ספירות שלו, נמצא כי מציאת הדינים שבאלו המוחין, הם מתפשטין ג"כ בה, הרי הוא בחי' שניה, כי בחי' ראשונה הוא, הדין הננסר בכל יום מספירה א' לספירה שלה. בחי' ג', כי המוחין שלה ג"כ מתפשטות בכל ט' ספירות, כי מוח חכמה שלה מתפשט חלק א' בחכמה, וחלק ב' בחסד, וחלק ג' בנצח שלה, ועד"ז מוח בינה בקו שמאל שלה, הרי יש בדינים אלו שמת"ת שלה ולמטה ג"כ בחינת התפשטות המוחין שלה בהם, והרי הוא בחי' ג'. בחי' רביעית הוא בדעת שבה, כי מלבד שהוא מתפשט ביושר, שהם דעת ת"ת יסוד, על כל זה גם הוא מתפשט בשאר, כי ה' גבורות שבדעת ז"א, יורדין ומתקבצין בדעת שלה, ומשם מתפשטין ה"ג אלו בחגת"נה שלה, וגם באלו יש בהם ד' בחינות כנ"ל:

ואמנם סדר של ה"ג אלו הוא זה, כי הלא ביארנו, כי הדינים של מוחין עלאין של הזכר, המתפשטים בכל הט"ס שבו, הם מתפשטין ג"כ במוחין שלה, המתפשטין גם כן בט"ס שלה כמש"ל. אמנם כאשר יוריד אותן למטה, הנה כל בחינות העליונות שהם מן המוחין, עד סיום היסוד של הבינה, שהוא בשליש א' של ת"ת דז"א, כאשר נוריד אותן למטה עד שליש הא' של ת"ת שלה, הנה יבואו מלובשים עם היסוד של בינה, כמו שהוא למעלה, ג"כ מוחין דז"א תוך נה"י דבינה, לכן כשירדו דיני המוחין דז"א למטה, יבואו מלובשים עם בינה עלאה עצמה. אמנם מה שיורד מן מוחין עלאין, הוא רק חצי הדעת של הז"א, שהוא עטרה דגבורה, עם חצי היסוד של בינה מלובש בתוכו, ואלו נמשכין עד החזה של מלכות, ואמנם גם כאן הם סתומים, ע" י חצי היסוד דבינה, שיורד עמהם, ואין האור מאיר הרבה. אך מן הת"ת ולמטה, שאז כלה יסוד הבינה שירדה ונתפשטה כאן, ואז אין מחיצה מפסקת, ואז אותן הג' גבורות הנשארים פחות שליש, שהם ב' שליש גבורות המגיעים לת"ת, וב' גבורות הנוגעים לנ"ה שלה, מאירים הרבה בה עד מאוד, כי אין להם הפסק יסוד הבינה, והנה מרוב אור הגדול הזה, הוציאו יסוד ומלכות בנוקבא, אשר עדיין לא היה להם מציאות, כי התפשטות ה"ג הם עד הוד שלה, א"כ לא היה עדיין מציאות ליסוד ומלכות שלה, וע"י הארה זו הגדולה, יצאו יסוד ומלכות כמ"ש לקמן בע"ה. העולה מדברינו אלה, שבדינים אלו היורדים משליש ת"ת ולמטה, גם בהם יש ד' בחי' כמ"ש לעיל. אך בדינים שמכתר שלו עד שליש ת"ת, יש בהם ד' בחי' אחרים, והם - ב' דינין דנסירה, וב' מתוקים שנעשו ע"י שופר, בב' ימים דר"ה. נמצא ביום ג', כאשר יורדים הדינים דבינה דז"א, אחר שהיו בהם ד' בחי' הנזכרות שהם ב"פ דין, וב"פ מיתוק, שהיה בב' ימים דר"ה, עוד נתוסף בחי' א', שהוא נסירה מחדש פרק א' דהוד הזכר, הננסר ביום ג' מבינה דנוקבא, וכיוצא בזה בשאר הימים היה בהם ד' בחי' הנזכרים שהם ב"פ דין וב' מתוקים שנעשו בשופר, כי עד שליש ת"ת שיצאו ע"י נסירה כמ"ש לעיל, היה בעת השינה זווג או"א, ונמתקו בכל פעם דינים אלו מכתר שלו עד שליש ת"ת, הרי בדינים אלו יש בהם ב' מיני דינים וב' מיני מתוקים, שהם ב' מיני נסירה שהיה בהם בב' ימים דר"ה, וב' מתוקים שנעשו ע"י השופר, והבן זה מאוד:

מכאן ראיה למ"ש לעיל כי המוחין שנסתלקו מז"א העלו מ"נ, ונתחדשו הדינים ונמתקו, היינו התחדשו לבד ולא אחרים הם, רק בכל פעם שיצאו בעת שינה נזדווגו או"א, וע"י זווגם נתחדשו הדינים דז"א לבד ולא דנוקבא ונמתקו. ובעת השופר, חזרו בז"א מתוקים, ומשם יצאו דרך החור שבחזה לנוקבא מתוקנים כמ"ש לעיל, דאם אחרים הם, אי אפשר למצוא בהם ב' מיני דין וב' מיני מיתוק בשופר. והבן מאוד, ויש ליישב בדוחק וצ"ע:

יום ח' ננסר פרק אחרון דנצח שלו, שהוא כנגד כל נצח שלה, ונוטלת כל הנסירה שבנצח שלו:

יום ט' ננסר פרק אחרון דהוד שלו מהוד שלה, ונוטלת הנסירה שבהוד שלו להוד שלה. וביום זה, נשלמו ג"כ היסוד ומלכות שלה, אם מנסירת יסוד שלו עם העטרה, כי זאת הנסירה נוטלת היא ליסוד ומלכות שלה, אם מן הארת הגבורות המתפשטות בנ"ה שלה, שאורם רב כמ"ש לעיל, ואין נ"ה צריכות להם, כי כבר אמרנו, כי ב' פרקין תתאין של מוחי חו"ב דנוקבא, מתפשטין בנ"ה שלה, נמצא כי אותן הב' גבורות המגיעות לנ"ה שלה, א"צ, לכן מכוחן יצאו יסוד ומלכות שלה. דוגמת מה שידעת בז"א, שלא היה מעולם רק ו"ק, אשר נתעלו אח"כ, והיו בסוד חב"ד חג"ת, והיו חסרים בו נה"י, ומחמת אור ה"ח המתפשטין בת"ת שלו אחר הגלות יסוד בינה בחזה שלו, ומרוב האור יצאו נה"י שלו, כן הענין בנוקבא, מחמת אור הגבורה יצאו יסוד ומלכות שלה:

וגם מן החסדים המגולים המתפשטים בנ"ה דז"א, והיה די באור חו"ב שבנ"ה שלה, ואלו הב' חסדים מגולים מאירים, ורבוי האור הזה גורם ליסוד ומלכות שבה ליגמר, וזהו תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, כי ת"ח הם נ"ה שלה, מרבים שלום היינו יסוד שלה, בעולם היא מלכות. וגם אז ביום ט' מקבלת המלכות ב' בחי' חסדים דאימא, שהם כללות החסדים דמלכות אימא וכללות חסדים שביסוד אימא, כי אף שעדיין לא קבלה הגבורה דאימא עד יה"כ כמ"ש לקמן, ואחר הגבורה באו החסדים, אפ"ה כיון דרחל מקבלת מנ"ה דז"א, ושם אור המוחין חו"ב שלו מתפשטים כמ"ש לעיל, וכן שם החסדים המגולים שבנ"ה שלו, וידוע כי כל אלו האורות הם מלובשים בנה"י דאימא, וכיון דרחל נוטלת ממקום זה דאימא, אגב זה נוטלת גם אלו הב' מיני חסדים דיסוד ומלכות שלה קודם זמנן, והבן זה מאוד:

ודע, כי ביסוד של המלכות מתקבצין שם כל גבורה דדעת שלה, והרי היא כולו דין, והחיצונים באים לאחוז ביסוד לעולם, כמ"ש ערו ערו עד היסוד בה, וכן המלכות שלה ג"כ מלאה דינים, לכן כדי להמתיק ב' בחי' אלו, אנו לוקחין באשמורת הבוקר, שאז חוט של חסד משוך בעולם, תרנגול לבן הנקרא גבר, נגד הגבורות שביסודה כנ"ל, ושוחטין אותו, להכניע הגבורות, ומוציאין ממנו דמו להמתיקו, והרי זה כמו שעיר המשתלח, כי שניהם באין נגד ב' בחי' אלו דיסוד ומלכות, דשניהם נקראו כפרה, כי כמו ששעיר המשתלח מכפר, גם זה מכפר, אלא ששעיר המשתלח היה נגד מלכות שלה, שיש בה אחיזה לחיצונים יותר, לכן היו משלחים לחוץ. ולא כן זה, אלא שאנו ממתיקין אותו, ונשאר בסוד הקדושה, לכן שניהם רמוזים לדין, כי הגבר רומז לגבורה, והשעיר גם הוא מסטרא דלהון, כענין ושעירים ירקדו שם. אלא שהגבר הוא ממותק יותר, לכן אין הכוונה ליתנו אותו לעניים, אבל הכוונה הוא למתק המקום הזה, וכל א' ממתק בחי' שלו, כי יש לכל אדם בחי' ביסוד, כי הוא מעבר לכל הנשמות, אף שתהיה ממקום אחר, והוא ממתיק בחי' שלו, לכן נקרא כפרה כמו שעיר המשתלח הנקרא כפרה והבן זה:

העולה מזה, כי ביום ט' נתקנו גם יסוד ומלכות שלה, עם ההוד שלה. והנה כל האוכל ביום זה, שהוא ט' דימי תשובה, שהוא עי"כ, מעלה עליו כאלו התענה תשיעי ועשירי. והענין, כי יתבאר לקמן, שבי"ה נוטלת רחל ה"ג עליונים מאימא, וכנגדם הם ה' עינוים שאנו מתענים ביה"כ, וכנגדם הם ה' תפלות, כי עה"ב היינו הבינה אין בה לא אכילה ולא שתיה, כי בז"א האור הבא אליו נקרא מזון ולחם, ושמה יש אכילה, אבל למעלה בבינה, האור הבא אליה אינה אכילה, ומן אור עליון שבא לאימא, מאותו אור נוטלת רחל ביה"כ, לכן אנו מתענים, כי אור זה הוא בחי' קו"ל, שכן עולה ענוי, וכן עולה צו"ם. ואע"פ שהיא העולה, והיה ראוי שהנשים יתענו, ולא האנשים, כי ז"א אינו מקבל מזה כמ"ש לקמן, אעפ"כ כיון שאין אנו מקבלין ממנו אלא על ידה, כענין בזאת יבא אהרן אל הקודש, כי אין מי שיקבל דבר מלמעלה אלא על ידה, לכן אנו עושין כפי מה שהיא מקבלת, וכדי שתקבל היא, אלו ה' ענוים, שהם ה"ג דאימא, צריך להשלים בחי' הכלי שלה בשלימות, כדי שתקבל בפנימיות הזה, שאם לא יגמר בחי' הכלי שלה, איך תוכל לקבל הפנימית, לכן אנו אוכלין בט' להשלים יסוד ומלכות שלה בחי' הכלי, לכן מעלה עליו הכתוב כאלו התענה, כי מן האכילה נמשך אליה אח"כ אור הענוי, היינו קול כדאמרן:

והנה ביום זה אנו צריכין לתקן ב' תקנות, תקון יום זה עצמו, שהוא נגד הוד שלה כמ"ש לעיל, ותיקון יום עשירי שהוא סוד יסוד ומלכות, כי שניהם יצאו ברגע א' כמ"ש לעיל, לכן ירבה באכילה ושתיה נגד שני הימים, כי כן זו"ן אוכלים אכילה חצונית דאימא ביום זה. ולא כן ביה"כ, שנזונים מן הפנימית דאימא כמ"ש לקמן, והנה כדי לבאר אכילה ושתיה זו היטב, זה יתבאר לקמן, ובזה ניתרו כמה שאלות ששאלנו בפ"ב ע"ש:

מתוך: פרי עץ חיים שער ראש השנה פרק ו (עריכה)

ועתה נבאר סוד ר"ה בעצמו, כי הלא כבר בארנו, כי ר"ה הוא סוד הכתר של הזכר, עם היות שכל החסדים הם של הנוקבא. וביאור הדבר הוא, כי הלא ביום א', אז אינו ננסר רק סוד הדינין שבראש הזכר וסוד הכתר, עד ראש הנוקבא, וזהו פי' ראש השנה, והרי איך הוא סוד ראש הזכר וראש הנוקבא, והכל אמת. והנה כי סוד הכתר, הוא כולל כל מציאות הי', ולכן ביום זה אנו אומרים זכרנו לחיים, שהוא סוד כל הנסירה כמ"ש בע"ה, ויש בו י"א תיבות, נגד כל י"ס הכלולים בראש השנה, כי כולם הם ננסרים ביום זה, ואל תתמה איך הם י"א תיבות ולא י', כי כל זה נבאר בע"ה:

והנה זאת הנסירה עצמה חוזרת להיות ביום ב' בסוד העולמות בסוד ראש ג"כ, והנה תחלת ביאור התפלות, נבאר חילוק שבין השבת למועדים, ונאמר, כי הנה בשבת נודע הוא שהמלכות עולה עד כתר של או"א, והיא שוה אליו עצמו כמו הזכר, אך להיותה גם שם מקבלת ע"י הזכר עצמו, לכן אין לה כ"כ שלימות. אך במועדים ור"ח, אז שניהן שוין, ויונקים מכתר א', ובערך זה יש יתרון מעלתה בר"ח משבת. אך עכ"ז, בבחי' אחרת יותר גדולה מעלת שבת מכל המועדים ור"ח, כי להיות שעולין עד כתר אבא, אע"פ שהיא מקבלת ממנו, עכ"ז גדולה מעלתה מאוד עתה יותר מכשהיו למטה, אע"פ שלא תקבל ממנו:

ונבאר עתה עניינם בקיצור, כי הלא בכל הזווג שבעולם, כולם צריך שיקבלו זו"ן מן הט"ס של א"א, ומכחם יזדווגו יחד, אך אין כל הזמנים שוין, כי בימי החול אז הזכר מקבל מסוד נצח של א"א, והנקבה מצד ההוד, והנה כל בחי' הזכר נכללת בסוד קו ימין בנצח, וכל בחי' המלכות נכללת בסוד קו שמאל בהוד, ואז אין שניהן שוין. ואמנם בר"ח, אז שניהן שוין ומשתמשין בכתר אחד, כי שניהן נכללין בנצח וכולם מקבלין בשוה, ואז אין יתרון לזכר על הנוקבא. ובי"ט אז כפי מציאות המועד, כך משתנים, כי בפסח כולם הם בסוד החסד, וכיוצא בשאר מועדים:

והנה ביום שבת, אז עולין שניהם בסוד הכתר של או"א, אך אינם שוין, כי זה נכלל באבא וזה נכלל באמא, ולכן היא מקבלת ממנו. וז"ס שבת שנקרא קודש עצמו, שהוא יום שבת, הוא קודש. ושאר מועדים, נקראים מקראי קודש. לפי שביום שבת, הזכר מקבל מן קודש של או"א, ונותן אל המלכות. נמצא כי הזכר עצמו שהוא יום שבת, הוא קודש עצמו ממש. אך שאר י"ט, אינן עולין שם רק כפי הבחי', ולכן גם שניהן הזכר והנוקבא שניהם בסוד מקראי קודש, מזומנים, אך אינם הקודש עצמו אפילו הזכר:

והנה דע, כפי הבחי' שעולין זכר ונוקבא, כך נכללין העולמות. והביאור - כי הלא ביום ר"ה, אז שניהן עולין בסוד הגבורה, נמצא כי כל הזכר, וכל כללות הנוקבא, כולם נכללין בקו הגבורה, ואפילו כל שאר הספירות שבהם של א"א, שהם מגבורה ולמטה, כולם אז בסוד גבורות. הרי ביארנו מציאת ר"ה בכללותיה:

ועתה נבאר מה שהתחלנו, בענין יהי שם י"י מבורך, רישי קשי וסופו רך, כנזכר פרשת תצוה דקע"ו, ואחר זה נבאר תפילות ר"ה. והנה כבר ידעת, כי לעולם שם מ"ב בראש, (א) והנה בארנו לעיל, כי ביום ר"ה אינו ננסר אלא סוד הראש של זכר ושל הנוקבא, והנה הנוקבא לוקחת כל הדינין של ראש הזכר, והנה ז"ס מ"ב של מברך כי שם מ"ב הוא בראש, ולכן הוא רישיה קשיא. אבל סופו רך, משום כשמסיימין הדינין, אז הוי בנוקבא דתקיף חילהא, כי אחר שמשלמת לפעול הדינין שלוקחת מהזכר, אח"כ אין בה עוד מה ליתן, ולכן סופה רך. אך הזכר אינו כן, כי הוא אינו צריך לזולתו, ואדרבא רישא וסופו קשה, כי כל מה שהולך הוא מתגבר והולך. ובזה ידעת, כי אינו חולק לשון זה עם ספרא דצניעותא, האומר כי דינין דנוקבא נייחין ברישא וקשיא בסופא, כי התם הוא בסוד הדינין בעצמם, שהם נה"י של הזכר, שהם המוחין לה, והם נייחין ברישא, אבל בסופא, נה"י אינו נעשין מוחין, והם תקיפין. אבל הכא אינו מדבר בדינין עצמן, רק בבחי' מה שלוקחת מן הזכר, כי בתחלה קשין, ואח"כ שאין לה מה לקבל אז הם נחים:

הגהה (א) (צמח. כי בז"א יש הויה פשוטה בכתר, וי' אותיות המלוי בחכמה, וכ"ח מלוי דמלוי בבינה, הרי מ"ב בז"א ברישא):