פרדס רמונים לב ב

פרק שני:

אחר שבפרק הקודם הפלגנו במעלת המכוין. ראוי להתבונן כי בענין הכונה בספירות יש קצת גמגום.

כי איתא בספרי: כה' אלדינו בכל קראנו אליו (דברים ד, ז) - אליו ולא למדותיו. וכן ראוי, כי איך אפשר שישאל מעבד המלך ולא מהמלך, ואין ראוי להתפלל אלא לבעל האוצרות, ולמה נייחס כל תפילתינו אל הספירות. ובפרט שכל התיבות הם ככנויים אליהם, ואם יכוין להם נמצא כל תפילותיו רומזות בספירות ולא נשאר לו כונה במקור המקורות.

שנית, כי איך אפשר לכוין במדות - והלא כאשר ידמה האדם בדעתו ספירה מן הספירות, בהכרח יגבילה ויגשימה, כי מה יוכל לדמות בענין הרוחניות, כי כל מה שהאדם חושב במחשבתו הוא גשמי, ואין ראות שכלו יכול לדמות הרוחניות בלתי אם יגשימהו ויגבילהו, א"כ נמצא כי הכונה בספירות אי אפשר.

עוד שלישית כי כאשר יחשוב האדם מדה מן המדות בהכרח הוא מפריד שהרי הוא מדמה בשכלו מדה נפרדת משאר המדות, וזה ודאי אין ראוי כמו שחוייבנו על יחודם כנודע:

ועתה נבאר, כי לתיקון העניינים האלה צריך קודם כל דבר לדעת, כי הא"ס ממ"ה ב"ה אין שם ומלה שיגבילהו ח"ו, ואין מדות צודקות בעצמותו מפני שאינו בעל שנויים ולא בעל תוארים ואינו משתנה מרצון אל רצון ולא מפעולה אל פעולה, ולכן אין ראוי לאדם לכוין בו לומר שהוא נקרא אל או אלוה או אלדים ושאר השמות ושאר הכנויים.

והשמות האלה הם בספירות. ואמרנו בספירות, אין הכונה בספירות בעצמם ח"ו, שהעושה כן הוא נופל בשוחה עמוקה, ועל כזה אמרו בספרי "אליו ולא למדותיו". אמנם כוונתינו כדפי' בשער עצמות וכלים, כי הכונה שהוא נקרא גבור במדת הגבורה, כי הוא הנותן כח בגבורה לפעול, ולכן צריך המכוין לכוין כשיאמר "האל הגדול" שהוא רומז בגדולה, והתיבה עצמה הוא בגדולה, אמנם כוונתו על העצמות המתפשט בגדולה, וכמו כן גבורה ושאר הספירות, ונמצא התיבות מכנה אותם בספירות שהם תאריו, אבל כוונתו אל הא"ס המשתמש עמהם ומתלבש בהם.

וכן פי' הרשב"י ע"ה בתקונים (בהקדמה, דג.) וז"ל: בכל אתר ובכל ממלל צריך לכוונא דבור באדנ"י קול ביהו"ה וליחדא לון כחדא ביחודא דאיהו יחיד נעלם דמחבר לון ומייחד לון כחדא וביה צריך הכונה דלא תלייא למימר ביה קול ודבור אלא מחשבתא עכ"ל.

והרי בפי' כי שם בן ד' הוא בתפארת וסתם כל התפלה הוא בו ולכן כל הקול היוצא מפיו הרמז בו. והדבור באדני שהיא מלכות. אבל המחשבה באין סוף שע"י מתייחדים שתי מדות אלה ואין בכל התפלה מה שירמוז אליו אלא הכונה שיכוון האדם בו שהוא הכל והוא המיחד המדות והמשפיעם, וזהו בסוד העצמות המתפשט בתוך הספירות, ועי"כ כח הספירות לפעול, וע"י כך יתייחסו אליו הפעולות כמבואר בשער עצמות וכלים. ואולם בענין הספירות, אין הכונה שיכוין האדם בספירות כך שידמה ענין הספירות כי זה אי אפשר כדפי', אבל הכונה הוא שהספירות יש להם עשר שמות של שם בן ד', כדפי' בשער שם בן ד', והם מתחלקים בנקודתם ואלו הן:

כתר עליון יהוה ונקודו כולו קמץ מורה על הכתר והד' אותיות שבו מורות על ע"ס שבו כדי שלא יהיה פרוד ח"ו.

ושם החכמה יהוה וכלו פתח והוא שם שבו יתגלה החכמה.

וגם הבינה יש לה שם יהוה וכולו צירי והוא שם שבו יתגלה הבינה.

וגם החסד יש לו שם יהוה וכולו סגול והוא שם שבו יתגלה החסד.

וגם הגבורה יש לה שם יהוה וכולו שבא והוא שם שבו יתגלה הגבורה.

וגם לת"ת יש לו שם יהוה וכולו בחולם.

וגם לנצח יש לו שם יהוה והוא נקוד כלו חירק והוא שם שבו מתגלה הנצח.

וגם להוד יש לו שם יהוה והוא נקוד קבוץ שפתים.

וגם ליסוד יש לו שם יהוה והוא כלו בשורק.

ולמלכות י"ל שם יהוה והוא בלי נקוד כלל אלא פשוט ולפי קבלתה כן נקודתה:

ועתה המכוין יכוון בשמות האלה, ויעלה בדעתו שאין דבר שיוכל לרמוז אל המדה הנרצה אליו אלא בהוייה המצויירת בדעתו, שהם ארבע אותיות מנקודות לפי נקודתם כדפי'. ואז ילך לבטח דרכו ולא יירא ולא יפחד.

וגם יכוין כי בד' אותיות אלה כלולות ע"ס, לרמוז שע"ס הם מסכימות עם פעולות המדה ההיא הנרצה אליו.

ומה טוב ומה נעים אם ירצה לצייר הויות האלה בגוונם, כי אז ודאי תפלתו מועילה יותר ויותר, ובתנאי שיהיה בכונתו שאין בעולם הזה דבר שיוכל להמשיל פעולת המדה ההיא אלא בגוון ידוע שהוא פלוני. ומפני שרבו הגוונים אלינו בשער הגוונים לא נבאר הנה הגוונים, אלא כאשר ירצה לכוין, הנה השער ההוא לפני המעיין. ובזה לא נפחד מטעות בשום אחד מג' דברים שאמרנו בפ' זה. ועוד בזולת זה תנאים אל הכוונה נבארם בפרק בפני עצמו. בעה"ו :