פרדס רמונים ח כד
<< · פרדס רמונים · ח · כד · >>
פרק עשרים וארבע:
אחר שבארנו בפרקים הקודמים בענין הגדולה והגבורה והת"ת, נבאר עתה ענין נצח והוד והיסוד.
ובמדות האלה אין צריך להאריך בעניינם אם דין אם רחמים כי הם ענפים מסתעפים מחסד וגבורה ות"ת. וכפעולות האלה כן פעולות האלה אלא שאין דינם חזק כ"כ, ולא החסד כ"כ בחוזק, מפני שהן יונקין מהת"ת.
והענין שהנצח הוא ענף החסד ולכן פעולתו חסד. וכן בענין המים כמבואר בחסד. אבל מפני שהוא יונק מצד הת"ת (שבו כח הגבורה כנודע שהוא איש הבינים) - לכן אין פעולתו גוברות על צד החסד כחסד עצמו. ובזולת זה פי' הרשב"י ע"ה (בהקדמת תיקוני זהר דף י"ד) שבנצח חותם כח החיים מצד החכמה, וזה לשונו: "אסתכל לעילא לגבי חכמה ואתקשר בירכא ימינא וחתים ביה חיים", עכ"ל. הורה שעם היות שחיים הם בחכמה כענין (קהלת ז, יב) "החכמה תחיה בעליה" - עכ"ז האוצר שבו נתון החיים להחיות בני העולם הוא הנצח עם היות שפתיחתו תלוי בג' ראשונות כאמרם ז"ל "בני חיי ומזוני וכו' אלא במזלא תליא מלתא" ופרשנוהו בפרק י"ז.
וכיוצא בנצח כן הוא ההוד, שפעולתיה דומין לגבורה שהוא ענף נמשך ממנו. ולכן פעולותיו בדין ואש כמבואר בגבורה. אבל מפני שהוא יונק מן הת"ת (שבו כח החסד כנודע שהוא איש הבינים) - לכן אין פעולתיו גוברות על צד הדין כגבורה עצמה. ובזולת זה פי' רשב"י ע"ה כי המזון הם תלוים בו וז"ל שם: "אסתכל לעילא לגבי אימא עלאה ואתקשר בירכא שמאלא וחתים ביה מזוני", עכ"ל. וענין מזוני בהוד הוא על דרך חיים בנצח כמבואר לעיל.
וזה שיש לדקדק בענין ב' מדות אלו הוא שמצינו אותם משונות בעניינם יותר משאר הספירות, כי שאר הספירות לכל אחד ואחד שם בפ"ע (כמו שנבאר בשער השמות), ולשתי הספירות האלו שם אחד לבד שהוא צבאות כמו שיתבאר שם. וכן ברוב כנויהם לעולם הם מיוחדות. וכן פי' הרשב"י ע"ה "נצח והוד תרי פלגי דגופא אינון" - מורה על שתיהם היותן ענין א' מה שלא נמצא כזה אפי' לתפארת ומלכות עם היותם ד"ו פרצופין ושתיהן אחד.
וכן פירש לענין שמים וארץ בפעולת המדות גבי "אפריון עשה לו המלך שלמה" בפרשת תרומה והעתקנוה בשער טעם האצילות בפ"ד. ואמר שיום ד' הוא הנצח לא הוציא פעולותיו בשלימות עד בא ההוד מפני ששניהם ענין א' יעויין שם.
ועתה צריך לדקדק על הענין הזה בכל האפשר. ואמנם אל מה ששאלנו למה לא נתייחד לכל א' מהם שם בפ"ע אלא שלשניהם שם א' והוא צבאות -- מצאנו להרשב"י בשעת פטירתו בפ' האזינו (ח"ג רצו, א) פירש הענין הזה וז"ל:
- "תו אתפשט גופא בתרי שוקין ומתאחדן בינייהו תרין כוליין ותרין ביעי דדכורא. דכל משחא ורבות וחילא דדכורא דכל גופא בהו אתכנש. דכל חיילין דנפקי - מנהון נפקין. ושריין כלא בפום אמה. ובג"כ אקרון צבאות ואינון נצח והוד. ת"ת - יהוה. נצח והוד - צבאות. ובג"כ יהוה צבאות. אמה דדכורא סיומא דכל גופא ואקרי יסוד וכו'". עכ"ל לעניינו.
והוא מדבר בענין התפשטות האצילות עד נצח והוד ואמר שלהם ג' בחינות כצורת הגוף והם שוקים וכליות וביצי זכר, מפני שהם אברים הצריכים אל מציאות הזווג. והטעם שאמרו חכמי הנתוח שמעבר הזרע דרך ב' צנורות, א' אל הימין וא' אל השמאל, וירידתם דרך הירכים ומשם יורדים אל הכליות ועוברים דרך שם ומשם נמשכים אל האשכים ומשם אל פי האמה, ולכן אמר "דכל משחא ורבותא וחילא דדכורא וכו'" דהיינו זרע הזכר, ולכן אמר "דכל חיילין דנפקי כו' ושריין כלא בפום אמה" - היינו הזרע הנמשך מן הירכים ומן הכליות ומן האשכים אל היסוד אל הבחי' המתייחדים בו שהוא הנק' פי האמה.
והנה נמצא אל ירכים שהם נצח והוד ג' בחינות.
- הא' נק' ירכים והיינו בחינתם המתקרבים אל בחינתם הנקראים מתנים שהוא בחינתם אל הת"ת ואל הזרועות שהם גדולה וגבורה, והבחינה זאת נקרא ירכים.
- ועוד בחינה יותר מתקרבת אל היסוד והיא נקראת כליות.
- ועוד בחינה יותר ויותר מתקרבת והיא נקראת אשכים.
וכולם צריכין אל יחוד איש ואשתו כמבואר לעיל.
ולכן אל יחוד העליון ג' בחינות אלה שופעים אל היסוד בבחינתו המתייחד במלכות ומתעלם בתוכה והיא הנקרא 'ראש צדיק' דהיינו מהעטרה ולמעלה כמו שנבאר בשער ערכי הכנויים. ואמר "ובג"כ אקרון צבאות" לרמוז אל ב' דברים - א' על שם החיילים דנפקין מתמן כדפי' לעיל, וזה טעם אל שם צבאות לשון צבאות מפני שהמשכתם והשפעתם אל היסוד וזו עיקר צבא המכונה בהם, לכן נקראים צבאות בשם אחד שוה לשניהם מורה על הרבוי משא"כ בשאר השמות הקדש. ולהורות על יחודם עם הגוף שהוא הת"ת אמר "ת"ת יהו"ה, נצח והוד צבאות" - הפך דעת האומרים שנצח נק' יהוה צבאות והוד אלקים צבאות. ואין נכלל בשם צבאות אלא נצח והוד יחד כמו שנרחיב ביאור בשער השמות.
והנה מתוך זה המאמר נתבאר טעם למה לשניהם שם א' כדפי'. ואל השאר נאמר כי אחר שידענו ביאור השם זה אל היחוד ויחוסו וענין בחי' המדות האלה אל הזווג, א"כ ראוי שיקראו שניהם בשמות שוים אחר שכבר קדם לנו כי אין הזריעה אלא ע"י ב' האברים האלה. ועם היות שיש חילוק בין חכמי הנתוח לבין חכמי ישראל במס' יבמות בפ' הערל (דף עה ע"ש בתוס) (יבמות עה, א) דסבירא להו שכבר אפשר להוליד בביצה אחת - עכ"ז כבר הודו חכמי הנתוח שלא יוליד בא' כ"א זכרים או נקבות לפי היות חסרון האבר. ואחר שכבר קדם לנו בפרקים הקודמים שמהזווג העליון נמשך זכר ונקבה א"כ א"א מציאת הזווג אלא ע"י שניהם יחד ולכן תרי פלגי דגופא הם ודאי. בזולת שא"א לגוף לעמוד על מעמדו אם לא ע"י ב' הירכים המעמידים אותו משא"כ בשאר הזוגות שבכל אברי האדם. ודי לנו בזה ביאור אל הענין הזה:
ואל ענין היסוד, נודע היות מדתו ופעולותיו כפעולת הת"ת ונתנו סימן לזה רז"ל באמרם כל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף והוא ענף מהת"ת נמשך ממנו. ולכן פעולתיו ברחמים בסוד האויר כדפי' בת"ת. אבל מפני שיסוד יונק מן הנצח וההוד ומתגבר עליו כח הגבורה מן ההוד לכן נטייתו יותר אל צד הדין כמו שבארנו בשער י' ולא ט' בפ"ב. ועם היות שאנו אומרים שפעולותיו כהת"ת, יש לו עוד פעולות שוות אל כל הספירות מפני שבו מתערבים כל הכחות ושפע הספירות כנודע. ובזולת אלה יש פעולות אל המדות האלה הרבה שא"א לבארם אם לא בשער ערכי הכנויים ע"י פי' הכנויים:
וממדות המלכות הוא כל הענינים המתייחסים אל הנקבה בענייני העולם וכן הדברים המתייחסים אל יסוד העפר כדפי' לעיל. ונתבאר בדברי הרשב"י שנטייתה אל הדין והיא מדת הדין אבל לא קשה כגבורה אלא רפה, ומדתה להשכיר ולהעניש מכח המדות העליונות שעליה. ובה אחוזים כל הכחות אם טובים ואם רעים כענין המלך שהוא צריך לרעים ולטובים להשלים חפציו ובזה נכלל ענין שבע מדות ומהותם בדין ורחמים: