פרדס רמונים ד ב

פרק שני

אחר שבפרק הקודם כתבנו דעת האומר שהספירות הם כלים - והוא רבי מנחם ונמשך אחריו רבי יהודה - כונתנו בפרק זה להעתיק סברת ר' דוד בספר מגן דוד דס"ל שהם עצם אלהות.

ולפי שהוקשה לו ההערות שהבאנו מר' מנחם בפרק הקודם - תירץ ואמר דע שאין חלוף השמות או מנין הספירות מחייב רבוי בבורא ית' חלילה. כי מי שאמר בשם אהיה שהוא יורה הרחמים הגמורים ובשם אלקים שהוא מורה על משפט ודין, וכן בהוראות שאר הספירות וכנוייהן - זה אינו כי אם חלוף הבחינות בהצטרף אל פעולות מתחלפות, ר"ל שכאשר תבחן עצם האלקות מצד שיורה על הרחמים גמורים ר"ל שהוא פועל פעולת הרחמנות תקראהו בשם אהיה, וכאשר תבחנהו מצד שיורה על דין ומשפט רצה לומר שהוא פועל המשפטים תקראהו בשם אלהים. וכן בספירות וביתר השמות, שאין כאן אלא עצם א' בתכלית האחדות והפשיטות אשר לפי חילוף הבחינות בו בהצטרף אל פעולותיו המתחלפות יקראו בשמות רבים ויאמר בו שהוא עשר ספירות. ואל ישאוך שזה יחייב רבוי בבורא ית' כי אלו נאמרים בהקש עצמותו יתברך אל נבראיו עכ"ל.

ואח"כ כיון להכריח בזה בראיות פלוסופיות ולא העתקנום למעוט תועלתם. והביא ראיה שהספירות הם עצם האלקות מספר הזוהר (ח"ג רצז, א) (פרשת האזינו) וז"ל:

"כי שם ה' אקרא - מאי כי שם ה' אקרא? א"ר שמעון הא כתיב הבו גודל לאלקינו כו'. הבו גודל - דא גדולה. הצור תמים פעלו - דא גבורה. כי כל דרכיו משפט - דא ת"ת. אל אמונה - דא נצח. ואין עול - דא הוד. צדיק - דא יסוד. וישר - דא מלכות. הוא - כלא שמא קדישא דקב"ה. ובג"כ כי שם ה' אקרא כו'."

"א"ר חייא האי קרא מיניה אוליפנא חכמה עלאה והכי הוא, אבל סיפא דקרא מקשר קשורא דמהימנותא במאי דכתיב ״הוא״, כד"א "צדיק וישר הוא", כלומר הוא כלא, הוא חד בלא פרודא. דאי תימא כל הני סגיאין אינון, חזר ואמר "הוא" - כלהו סלקין ומתקשרין ומתאחדין בחד. וכלא הוא היה והוא הוה והוא יהיה, והוא חד בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמין", עכ"ל.

הא לך ראייה מבוררת במה שאמרנו. כי אמרו שסוף הפסוק במלת "הוא" קושר כל הספירות יחד בקשר אמיץ. להראות שאעפ"י שהספירות הם רבות במספר עשר מצד הבחינה אל פעולותיו - מ"מ נוכל לומר שהם "הוא" - כלומר הם עצם השי"ת שהוא יחיד בתכלית האחדות עד שנאמר עליו "הוא". ולכן אמר "דאי תימא סגיאין אינון" - כלומר א"ת שכל אלו הספירות הם רבים וא"כ היאך אפשר שיהיו דבר א', לכך השיבו שאמר הכתוב "הוא" אחר שהזכיר עשר ספירות, להורות שהן מתיחדים בעצמותו ית', והרבוי הוא בהצטרף אל המקבלים בבחינות מתחלפות. וזו ראייה גדולה.

וא"א להודיעך מבלי שאפרש לך כונת הזוהר. כי בראשונה הזכיר המדות בפרט, ואחר כך כללם בשם אחד. והנה "כי שם ה'" רומז לג' ראשונות. "הבו גודל לאלקינו" - חסד נקרא גדולה. "הצור תמים פעלו" - זה רמז לפחד יצחק שהוא תקיף וחזק. "כי כל דרכיו משפט" - רמז ת"ת וכו'.

ואחר הרמז כל ההתפשטות, חזר וכללו ביחד גמור במלת "הוא", כלומר אלה הספירות שהם עשר בערך המקבלים הכי "הוא" ממש, ר"ל עצם האלקות הפשוט בתכלית.

עוד הביא ראיה ממשנה בספר יצירה מענין עמקים שפירשנו למעלה בשער אם האין סוף הוא הכתר. ואמר שאחר שהזכיר כל הספירות אמר שהשם הוא יחיד בהם, וא"כ הם עצם האלקות ממש.

עוד הביא ראייה ממשנה אחרת "עשר ספירות בלימה נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן וכו' שאדון יחיד ואין לו שני. ולפני אחד מה אתה סופר", ע"כ. כלומר שהספירות הם עשר בערך אל בחינות מתחלפות - מ"מ נעוץ הסוף בתחלה כי הראש הוא סוף והסוף הוא ראש מצד רוב אחדותם בעצמות הבורא. וה' ית' הוא יחיד בהם. ואין שם שניות חלילה, עד שאין ליחס אליו שום מספר ורבוי ח"ו, וזהו אמרם "לפני אחד מה אתה סופר" - שאין לומר אלא שהוא אחד, אחד הוא בתכלית האחדות.

עוד ראיה ממדרש רבה (שמות רבה, ג) בפסוק "ואמרו לי מה שמו": "אמר רבי אבא בר ממל, אמר ליה הקב"ה למשה, שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא. פעמים שאני נקרא באל שדי בצבאות באלקים באדני וכו'. כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים וכו'". הנה זה המדרש הוא ממש הכרח אל מה שאמרנו, כי השם יתברך הוא אחד ואם נקחהו בערך אל פעולותיו בנבראים כן יקרא בשמותיו המתחלפים.

עוד הביא ראייה מספר הזוהר (ח"א יט, ב) (פרשת בראשית) בפסוק "אל גנת אגוז ירדתי":

"וכל עלמא דא כהאי גוונא, עילא ותתא. מריש רזא דנקודה עלאה עד סופא דכל דרגין כלא איהו כו', דא לגו מן דא ודא לגו מן דא, עד דאשתכח דהאי קליפה להאי והאי להאי."

"נקודה קדמאה הוא נהירו פנימאה דלית לה שעורא למנדע זכיכו ודקיקו ונקיו דיליה, עד דאתפשט פשיטו. וההוא פשיטו דההיא נקודה, אתעביד חד היכלא לאתלבשא ההוא נקודה נהירו דלא ידיע לסגיאו זכוכא דיליה. היכלא דאיהי לבושא לההוא נקודא סתימא, איהו נהירו דלית ליה שיעורא. ועכ"ד לאו דקיק וזכיך הוא כההוא נקודה קדמאה טמיר וגניז. ההוא היכלא אתפשט פשיטו אור קדמאה. וההוא פשיטו איהו לבושא לההוא היכלא דקיק וזכיך פנימאה יתיר. מכאן ולהלאה אתפשט דא בדא ואתלבש דא בדא עד דאשתכח דדא לבושא לדא ודא לדא. דא מוחא ודא קליפה. ואע"ג דדא לבושא, אתעביד איהו מוחא לדרגא אחרא. וכלא כגוונא דא אתעביד הכי לתתא עד כו' דב"נ בהאי עלמא מוחא וקליפה גופא ורוחא, וכולא איהו תיקונא דעלמא", עכ"ל.

והנה כשתתבונן היטב זה המאמר תבין מאמר בעלי הקבלה שקראו לה' יתברך "נשמה לנשמות" כי הוא ית' נשמה למדותיו הנקראים נשמות, כי העליונה נשמה לשל מטה וכל אחד לחברתה והן מיוחדים ביחוד גמור אמתי. וענין משל הנשמה הוא כי כמו שנשמת האדם הוא אחת ולא נוכל להשיג אמיתתה רק בפעולותיה הנראות באברי הגוף — כן להבדיל אלף אלפי אלפים לאין קץ לא נוכל להשיגו ית' רק מצד פעולותיו הנעשות ע"י מדותיו. וכמו שאין פעולה לאברי הגוף בלתי נשמה כי היא חיותם וסיבתם, כך אין פעולה למדות מבלי רצון קונם ית', כי הוא סיבת קיומם. וכמו שהנפש היא אחד וכחותיה אדוקים בה והם עצם הנפש, אלא שיש לה שמות מחולפים לפי התחלות פעולותיה, ולזה תקרא לפעמים חיונית ולפעמים טבעיות ולפעמים נפשיות - עם היות כוחות המשתלשלות מעצמות הנפש הפשוט. כן הספירות מתאחדות בעצמות הבורא ית' והרבוי וההתחלפות הוא בערך אל הפעולות המשתלשלות מאחדות הבורא, לא שיהא בו חלוף אלא בערך המקבלים. ולכן דימו רז"ל (ברכות י, ב) הנשמה להקב"ה בה' דברים.
עכ"ל.

ועוד האריך בראיות מרב חמאי ורבינו האי גאון ז"ל ורבינו בחיי ז"ל, ור"ל שכולם מסכימים אל דעתו.

ועל האמת כי לא דברי הזהר ולא דברי המפרשים מסכימים אל דעתו - כ"ש שיהיה הכרח אל הסברא ההיא. כי במעט העיון יוכל האדם להתבונן כי כל ראיותיו את כלם ישא רוח ואין בהם ממש. והאמת כי העתקנו מראיותיו היותר מתקרבות אל דעתו. ולא דיו בזה אלא שהאריך נגד הר' מנחם ובטל קצת ראיותיו בלשון לא רכה אלא בשבירת גרם. ועכ"ז נעתיק הנה קצת מתשובותיו לקושיות הר' מנחם.

תירץ כי המספר אינו נופל בו ית' מצד עצמו אלא מצד חלוק הבחינות, וכן חלוק המדות וענף ושרש ודין ורחמים וימין ושמאל - כל אלה הדברים נאמרו בו ית' ובעצמותו, ואין חסרון בעצמו כי לא נאמרו בו ית' מצד עצמותו המוחלט אלא מצד מה שנבחן אל בחינות מתחלפות. והבן זה.

ולא נצטרך אל סברתו - כי היאך נוכל לאומרו - כי מפורסם בכל ספרי הקבלה וגם הוא יודה בזה כי הספירות הן נאצלות ולא נבראות, וידוע הוא כי כל דבר שנאמר בו אצילות הוא כח המאציל בנאצל ואין הנאצל נפרד מן המאציל, וא"כ כל מה שנאמר בספירות הוא ממש נאמר בבורא ית' והיאך יוכל לחלק כי מן הספירות אמרו ולא מן הבורא והלא הוא עצמותו ית'.

וכבר נגע הוא בזה והגדיל הספק והשיב בדרך הנזכר ואין מה שהשיב תשובה לספק זה. והיאך יתישב מה שאמר בס"י שהן באחדות נפלא כשלהבת קשורה בגחלת? והיאך נתרץ ג"כ שאר המאמרים שאמר למעלה?

ועוד כי במה שתירץ חזר אל המבוכה, שאם נאמר חילוק במדותיו ורבוי א"כ יחייבו הרבוי בו ית' כשיתואר בהם כיון שהם נבדלים ממנו. ועוד כי משל הנפש שהביא למעלה שהוא שוה לכל החפצים וכו' הוא הפך כונתו. שכיון שאין הספירות עצם האלקות, היאך מתפשטות ממנו ועקרם א' - והלא לדעתו נפרדות הן ממנו?

והמאמרות שהביא הם הפך כונתו וראייה אל דברינו. מאמר הראשון והכתיב "אני ה' לא שניתי" - א"כ איך מהפכים מדותיו, אחר שמדותיו והוא ית' הכל דבר א', א"כ איך אתה אומר שמהפכין? תדע כי התנא לא אמר אלא מדת הרחמים למה"ד דאל"כ מאי קשיא ליה. אלא ודאי כי כיון שהמדות הם עצמותו, לפיכך הקשה כי אפי' המדות אין ראוי לומר מהפכין.

ולענין המאמרים כלם התירוץ כי כל הדברים שאמר מדין ורחמים ימין ושמאל צפון ודרום - כל אלו הדברים הם מצד בחינתו, לא מצד עצמותו. אלא מצד הסתר פניו יפעל הדין מעצמותו - ואז נאמר שהוא דין. וכשישפיע יתלבן הכונה אל הרחמים - ואז נאמר שהוא רחמים.
עכ"ל ר' דוד. ועכ"ז רצה להפך הראיות והמאמרים, ולפי שאין אל דעתינו ענין זה לא מעלה ולא מוריד ראינו לקצר.

ולפי האמת רוב השגותיו על ר׳ מנחם אין להם מקום. כי ר"מ אמר כי מה שאמרו שהם האצילות וכח המאציל וכו' והוא דוקא אל השגחתו המתפשטת בתוך ספירותיו, אבל לא הספירות. וכן מה שהקשה מענין משל הנפש שהמשיל ר' מנחם וכו' — אין כונתו כמו שפירש הוא בדברי ר׳ מנחם אלא כונת ר"מ היה לתרץ על הענין המדות שהן עשר והפעולות הם לאין תכלית, וע"ז היתה כונתו לומר כי כל מדה ומדה היא פועלת דבר והפכו, כמו הנפש, שאל"כ הי' ראוי שיהיו הספירות לאין תכלית, כמו הפעולות שאין להם תכלית, ודא ודאי קושיא עצומה לר' דוד.

וכאשר נדקדק בדברי ר׳ מנחם נמצא זה הענין מבואר וזה לשונו "והספי' הם דברים שוים לכל דבר ותמורתו". והכונה כי הספי' עצמם - פעם תעניש פעם תשכיר, והטעם כי המקיים מצות הברית שהיא תלויה ביסוד - המדה ההיא ודאי תתן לו שכר טוב בעמלו, והיה שכרו על ידה כמו שמצינו בזהר מקץ (ח"א קצז, א) ביוסף הצדיק, מפני שקיים מצות נטירת הברית, אכל מפרי מעלליו בעה"ז, וזכה למלוכה ושיכלכל כל העולם כדרך היסוד שהוא זן ומפרנס העולם. וכן אם יחטא איש במצוה זו ויחלל בריתו - הנה ע"י היסוד יהיה עונשו ודאי. ועל ענין זה אמרו רז"ל (סוטה ח, ב) "במדה שאדם מודד בה מודדין לו" - הכונה כי כפי הפגם הנפגם על ידו כן יהיה עונשו ע"י המדה ההוא. ולא נטריח עצמינו בביאור הענין זה הנה מפני שהוא מיועד אל שער מהות והנהגה בס"ד.

וכן מה שהשיג על ר"מ שאם הם כלים איך יתואר בהם ית' — האי נמי לא קשיא, דלדידיה מי ניחא אם הם בחינות איך יתואר וכו'? אלא מאי איכא למימר, שהם בבחינת המקבלים כענין השמש המתיך והמיבש וכו' והוא בבחינת המקבלים וגם לדעת זה באלקות וכו' כמבואר מתוך דבריו, וג"כ לדברי הר"מ נתרץ שהם בבחינות הספירות לא בבחינתו ית', ואע"פ שיתואר בהם הכונה להיותו פועל בהם.

עד כאן מה שראינו לבאר בדברי ר' מנחם ור' דוד בלי רדיפת האריכות, אלא בקוצר נמרץ. ולא נטריח עצמינו בישוב המאמרים שמתוכם הכריחו ראייתם, מפני שאין אחד מצדי הדרוש הזה חולק עם כונתינו. ועוד שכל המאמרים ההם נוטים לצד זה ולצד זה ואין מהם הכרח לא לזה ולא לזה כאשר יראה מהם בעיון קל: