פירוש קדמון על ספר חסידים/טו
ספר חסידים טו
מפרשים: פירוש קדמון • ברית עולם
שורש וכו' וכן מצינו במשה שאמר ליהושע בחר לנו אנשים כו'. ולא אמר בחר לי אנשי' והשוה אהרן שהיה חברו לו וס"ל לחסיד המחבר מ"ש בחר לנו אנשים לא קאי על יהושע שפי' רש"י בחומש מכאן למד ר"ג שאמר גם ובאנפי חבראי ולא אמר באנפאי לחוד שהשוה לו ואמר משהסכימו עמו אע"ג דלא הי' צריך לומר כן כאיתא בסנהדרין ואמר שהסכימו עמו לעבר השנה ומכח הסכמתם עיבר אע"ג דהיה יכול לעבר בלא הסכמתם אלא ענוה דיבר דרך ענוה לרבנים כו' מביא ראיה נמי על התלמיד שיתן נמי כבוד לתלמידו וצריך שיקדים כו' בלשון לעז כו' שיאמר מיין חבר אונ איך ולא יאמר איך אונ מיין חבר: כאשר הוא מספר שניהם ר"ל שאומר דברי שניהם בשוה דרך סיפור ולא דרך פלוגתא שדרך פלוגתא היה לו לומר תחלה הדין ואח"כ דברי ב"ש וב"ה אומרים כו' אלא אומר תחלה ב"ש אומרים כאילו תנא אחד אומר דבריו תחלה אלא ודאי ב"ש אמרו טעמא דב"ה תחלה ועלה אמרי אתם ב"ה אמרי טעמא הכי וא"כ הדין כמו שאמרת' ב"ש אומרים אינו כן וב"ה אומרי' אתם ב"ש אמרתם טעמא ואנו אומרים טעמא אחרינא ואינו כמו שאמרתם: ואף בדברי העולם ר"ל במילי דעלמא שאינו תורה יתן לרבו או לחבירו או לתלמידו הכבוד ולא יכבד שם רבו בפני רבו אחר כגון שראובן ושמעון שניהם הם רבותיו אם עומד בפני רבו אחד אל יכבד רבו אחר בפניו: שהרי אמרו לו תלמידיו לר"א על רבו ריב"ז כו' ר"ל ריב"ז היה רבו של ר"א אמרו תלמידיו של ר"א עליו חבירך ולא אמרו רבך או נמנו רבותיך שמזה נראה שלא יאמר על רבו של רבו בפניו רבך או רבותיך: ואל יהנה כו' ר"ל אף עפ"י שאמרנו שיהא אדם עניו בכל עניניו אל יהנה כו' כבר אמרנו שלא ישבח אדם כו' כגון מה שכתב לעיל שלא יתכבד עצמו בענוה שלו שא"א שלא יהנה בו כמ"ש לעיל סימן ח': כל זכיות כו' כמו תבשיל בלא מלח ר"ל כמו שתבשיל בלא מלח לית ביה טעם כן זכות דלית ביה ענוה הוי כמעט כמצוה ש"ל והעניה הוי כנותן טעם דנקרא מצוה לשמה: וכל ענוה וכו' כמאכל בלא תבלין ר"ל שהמאכל בלא תבלין אינו מאכל מלכים כן המצוה שאין בה יראת שמים אינו מצוה מן המובחר וזהו שכתב העוה"ז כנגד העה"ב כמו ישן כנגד ער בחלום אינו מתבייש כו' והעה"ז שהוא כמו ישן כשם שאין בושת לחלום כך אין בושת לרשעי' במעשיה' בעה"ז כדאיתא בסימן שאחר זה אבל מי שהוא ירא שמים בכל לב אפי' בחלום לא יבא לו הרהור רע כדאיתא בסמוך כיון שהוא ירא שמים ויש לו בושת בהקיץ מבוראו מלהרהר ומכ"ש שיש בושת לו כן בהקיץ מלעשות מעשה עבירה וכל זה הוא מכח יראת שמים ומוכח מזה ענוה שאין בה יראת שמים כמאכל בלא תבלין כיון שיכול לבא לידי הרהור וחטא בלא יראת שמים כנ"ל: