פיוט אז בבית שבינו

אז בבית שביינו, קינה על עשרה הרוגי מלכות.

נאמרת אצל התימנים בסדר הקינות לערבית ושחרית של תשעה באב.

הפיוט מיוחס לחכמי תימן הקדמונים

מיוסד ע"פ א"ב.

הפיוט

אז בבית שביינו, צר לא הניח לנו. וביום טלטולנו, לא חמלו עלינו:

בחכמי מוסר, שמו עיניהם. להרוג אותם, במיתה משונה:

גם על זוג נאה, הפילו גורל. איזה מהם, יהרג תחלה:

דמעות כמעין, הוריד נשיא. רבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל:

הוא בוכה, וחבריו מקוננים. על רבי ישמעאל בן אלישע, כהן גדול:

ובמה חטאנו, אמרו שניהם. כי נתחיבנו, להריגה זו:

זעף שונא, ושלף חרבו. אבד והשחית, זוגו עמו:

חמה וקנאה, לבש צר. על רבי עקיבא בן יוסף, דורש אותיות:

טבחו כטביחת איל. וצוה לשקול בשרו, במאזנים:

ישיש וזקן, בלונכיות דקרו. את רבי יהודה בן בבא, מסלסל תעודה:

כל תלמידיו של רבי חנניה בן תרדיון, ראו וברחו. בעת נתפס ביד צר, וספר תורה עמו:

לא חמלו עליו, ועל תורתו. שעמל בה, יומם ולילה:

מדורת אש ועצים, הכינו לו. ושרפוהו יחד, וספר תורה עמו:

נתנו את נבלת ישבאב הסופר, מאכל לכלבים. שלא נספד, ולא נקבר:

ששו עופות השמים לאכול מבשרו. וחית השדה, שכרה מדמו:

על רבי אלעזר בן שמוע, נגיד ראשינו. שנהרג, על מצות תפלין:

פה שעמל בדברי תורה. איך נפל לארץ. ולשון הוגה בינה, איך נתמלא עפר:

צואר חנניה בן חכינאי, הסיר שונא. והתעולל בו, כרצון נפשו:

קרעו כותנותם, כל שותי מימיו. ואמרו אוי נא לנו, כי יבש מקורנו:

רבתה מכה וגדלה צעקה. בשעת נפילת חוצפית התורגמן:

שמים נתמרמרו וארץ רעשה. על רבי אלעזר בן דמא שנהרג על מצות ציצית:

תמהו מתנינו וכשלו ברכינו. בשעת נפילת עשרה זקנים, שנהרגו בעון דוריהם:

עליהם נצעק בכל עיר ועיר. ונגזור תענית, בכל המדינות:

הפיוט מנוקד

אָז בְּבֵית שִׁבְיֵינוּ, צָר לֹא הֵנִיחַ לָנוּ. וּבְיוֹם טִלְטוּלֵנוּ, לֹא חָמְלוּ עָלֵינוּ:

בְּחַכְמֵי מוּסָר, שָׂמוּ עֵינֵיהֶם. לַהֲרוֹג אוֹתָם, בְּמִיתָה מְשֻׁונָּה:

גַּם עַל זוּג נָאֶה, הִפִּילוּ גּוֹרָל. אֵיזֶה מֵהֶם, יֵהָרֵג תְּחִלָּה:

דְּמָעוֹת כְּמַעְיָן, הוֹרִיד נָשִׂיא. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל:

הוּא בּוֹכֶה, וַחֲבֵרָיו מְקוֹנְנִים. עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע, כֹּהֵן גָּדוֹל:

וּבַמֶּה חָטָאנוּ, אָמְרוּ שְׁנֵיהֶם. כִּי נִתְחַיַּבְנוּ, לַהֲרִיגָה זוֹ:

זָעַף שׂוֹנֵא, וְשָׁלַף חַרְבּוֹ. אִבֵּד וְהִשְׁחִית, זוּגוֹ עִמּוֹ:

חֵמָה וְקִנְאָה, לָבַשׁ צָר. עַל רַבִּי עֲקִיבָא בֶּן יוֹסֵף, דּוֹרֵשׁ אוֹתִיּוֹת:

טְבָחוֹ כִּטְבִיחַת אַיִל. וְצִוָּה לִשְׁקוֹל בְּשָׂרוֹ, בְּמֹאזְנָיִם:

יָשִׂישׂ וְזָקֵן, בְּלוֹנְכִיּוֹת דָּקְרוּ. אֶת רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, מְסַלְסֵל תְּעוּדָה:

כָּל תַּלְמִידָיו שֶׁל רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן תְּרַדְיוֹן, רָאוּ וּבָרְחוּ. בְּעֵת נִתְפַּס בְּיַד צָר, וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמּוֹ:

לֹא חָמְלוּ עָלָיו, וְעַל תּוֹרָתוֹ. שֶׁעָמַל בָּהּ, יוֹמָם וָלַיְלָה:

מְדוּרַת אֵשׁ וְעֵצִים, הֵכִינוּ לוֹ. וּשְׂרָפוּהוּ יַחַד, וְסֵפֶר תּוֹרָה עִמּוֹ:

נָתְנוּ אֶת נִבְלַת יֶשֶׁבְאָב הַסּוֹפֵר, מַאֲכָל לַכְּלָבִים. שֶׁלֹּא נִסְפַּד, וְלֹא נִקְבַּר:

שָׂשׂוּ עוֹפוֹת הַשָּׁמַיִם לֶאֱכוֹל מִבְּשָׂרוֹ. וְחַיַּת הַשָּׂדֶה, שֻׁכְּרָה מִדָּמוֹ:

עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, נְגִיד רֹאשֵׁינוּ. שֶׁנֶּהֱרַג, עַל מִצְוַת תְּפִלִּין:

פֶּה שֶׁעָמַל בְּדִבְרֵי תוֹרָה. אֵיךְ נָפַל לָאָרֶץ. וְלָשׁוֹן הוֹגָה בִּינָה, אֵיךְ נִתְמַלֵּא עָפָר:

צַוַּאר חֲנַנְיָה בֶּן חֲכִינַאי, הֵסִיר שׂוֹנֵא. וְהִתְעוֹלֵל בּוֹ, כִּרְצוֹן נַפְשׁוֹ:

קָרְעוּ כֻּותֳּנוֹתָם, כָּל שׁוֹתֵי מֵימָיו. וְאָמְרוּ אוֹי נָא לָנוּ, כִּי יָבֵשׁ מְקוֹרֵנוּ:

רָבְתָה מַכָּה וְגָדְלָה צְעָקָה. בִּשְׁעַת נְפִילַת חוּצְפִּית הַתֻּורְגְּמָן:

שָׁמַיִם נִתְמַרְמְרוּ וְאֶרֶץ רָעֲשָׁה. עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן דָּמָא שֶׁנֶּהֱרַג עַל מִצְוַת צִיצִית:

תָּמְהוּ מָתְנֵינוּ וְכָשְׁלוּ בִּרְכֵּינוּ. בִּשְׁעַת נְפִילַת עֲשָׂרָה זְקֵנִים, שֶׁנֶּהֶרְגוּ בַּעֲוֹן דּוֹרֵיהֶם:

עֲלֵיהֶם נִצְעַק בְּכָל עִיר וָעִיר. וְנִגְזוֹר תַּעֲנִית, בְּכָל הַמְּדִינוֹת:

ראו גם:

• אלה אזכרה