פיוט אז בבית שבינו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אז בבית שביינו, קינה על עשרה הרוגי מלכות.

נאמרת אצל התימנים בסדר הקינות לערבית ושחרית של תשעה באב.

הפיוט מיוחס לחכמי תימן הקדמונים

מיוסד ע"פ א"ב.

הפיוט[עריכה]

אז בבית שביינו, צר לא הניח לנו. וביום טלטולנו, לא חמלו עלינו:

בחכמי מוסר, שמו עיניהם. להרוג אותם, במיתה משונה:

גם על זוג נאה, הפילו גורל. איזה מהם, יהרג תחלה:

דמעות כמעין, הוריד נשיא. רבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל:

הוא בוכה, וחבריו מקוננים. על רבי ישמעאל בן אלישע, כהן גדול:

ובמה חטאנו, אמרו שניהם. כי נתחיבנו, להריגה זו:

זעף שונא, ושלף חרבו. אבד והשחית, זוגו עמו:

חמה וקנאה, לבש צר. על רבי עקיבא בן יוסף, דורש אותיות:

טבחו כטביחת איל. וצוה לשקול בשרו, במאזנים:

ישיש וזקן, בלונכיות דקרו. את רבי יהודה בן בבא, מסלסל תעודה:

כל תלמידיו של רבי חנניה בן תרדיון, ראו וברחו. בעת נתפס ביד צר, וספר תורה עמו:

לא חמלו עליו, ועל תורתו. שעמל בה, יומם ולילה:

מדורת אש ועצים, הכינו לו. ושרפוהו יחד, וספר תורה עמו:

נתנו את נבלת ישבאב הסופר, מאכל לכלבים. שלא נספד, ולא נקבר:

ששו עופות השמים לאכול מבשרו. וחית השדה, שכרה מדמו:

על רבי אלעזר בן שמוע, נגיד ראשינו. שנהרג, על מצות תפלין:

פה שעמל בדברי תורה. איך נפל לארץ. ולשון הוגה בינה, איך נתמלא עפר:

צואר חנניה בן חכינאי, הסיר שונא. והתעולל בו, כרצון נפשו:

קרעו כותנותם, כל שותי מימיו. ואמרו אוי נא לנו, כי יבש מקורנו:

רבתה מכה וגדלה צעקה. בשעת נפילת חוצפית התורגמן:

שמים נתמרמרו וארץ רעשה. על רבי אלעזר בן דמא שנהרג על מצות ציצית:

תמהו מתנינו וכשלו ברכינו. בשעת נפילת עשרה זקנים, שנהרגו בעון דוריהם:

עליהם נצעק בכל עיר ועיר. ונגזור תענית, בכל המדינות:

ראו גם:[עריכה]