פיוט אז בבית שבינו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אז בבית שביינו, קינה על עשרה הרוגי מלכות.

נאמרת אצל התימנים בסדר הקינות לערבית ושחרית של תשעה באב.

הפיוט מיוחס לחכמי תימן הקדמונים

מיוסד ע"פ א"ב.

הפיוט[עריכה]

אז בבית שביינו, צר לא הניח לנו. וביום טלטולנו, לא חמלו עלינו:

בחכמי מוסר, שמו עיניהם. להרוג אותם, במיתה משונה:

גם על זוג נאה, הפילו גורל. איזה מהם, יהרג תחלה:

דמעות כמעין, הוריד נשיא. רבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל:

הוא בוכה, וחבריו מקוננים. על רבי ישמעאל בן אלישע, כהן גדול:

ובמה חטאנו, אמרו שניהם. כי נתחיבנו, להריגה זו:

זעף שונא, ושלף חרבו. אבד והשחית, זוגו עמו:

חמה וקנאה, לבש צר. על רבי עקיבא בן יוסף, דורש אותיות:

טבחו כטביחת איל. וצוה לשקול בשרו, במאזנים:

ישיש וזקן, בלונכיות דקרו. את רבי יהודה בן בבא, מסלסל תעודה:

כל תלמידיו של רבי חנניה בן תרדיון, ראו וברחו. בעת נתפס ביד צר, וספר תורה עמו:

לא חמלו עליו, ועל תורתו. שעמל בה, יומם ולילה:

מדורת אש ועצים, הכינו לו. ושרפוהו יחד, וספר תורה עמו:

נתנו את נבלת ישבאב הסופר, מאכל לכלבים. שלא נספד, ולא נקבר:

ששו עופות השמים לאכול מבשרו. וחית השדה, שכרה מדמו:

על רבי אלעזר בן שמוע, נגיד ראשינו. שנהרג, על מצות תפלין:

פה שעמל בדברי תורה. איך נפל לארץ. ולשון הוגה בינה, איך נתמלא עפר:

צואר חנניה בן חכינאי, הסיר שונא. והתעולל בו, כרצון נפשו:

קרעו כותנותם, כל שותי מימיו. ואמרו אוי נא לנו, כי יבש מקורנו:

רבתה מכה וגדלה צעקה. בשעת נפילת חוצפית התורגמן:

שמים נתמרמרו וארץ רעשה. על רבי אלעזר בן דמא שנהרג על מצות ציצית:

תמהו מתנינו וכשלו ברכינו. בשעת נפילת עשרה זקנים, שנהרגו בעון דוריהם:

עליהם נצעק בכל עיר ועיר. ונגזור תענית, בכל המדינות:

ראו גם:[עריכה]