עשרה מאמרות מאמר חקור דין ד יד

<< עשרה מאמרות - מאמר חקור דין - חלק ד פרק יד >>

כתיב בתקנת השבים התקושש"ו וקושו. וכבר נאמר בו נוטריקון יפה, ה'סירו ת'חלה ק'ופה ש'ל ש'רצים והדר וקושו, כדאמור רבנן קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. והיכי דמי קשוט עצמו, כדמחוי רב יהודה באותו מקום באותו פרק באותה אשה. והנה הפשט אמת והרמז נכון לשלשה עולמות עליונים שהמרד והזדון והשגיון פוגמים בהם, ולשלשה חלקים עצמיים באדם שהם גופו ונשמתו והצלם שהוא אמצעי ביניהם, ונדבר בם במאמר הנפש. כי אמנם הנשמה הנצבת עמנו בזה הפרק, היא כלל הדיוקנין אשר המה כסא היכל ומעון לאיקונין ראשונה הבלתי מתחלקת כמבואר שם, והצלם הוא באמת הפרק הקושר ומחבר הנבדל במורגש, והוא הגוף המתפעל ומצטייר מכל מה שלמעלה ממנו, כאשה המתפעלת מצטיירת ומשתלמת מזולתה כנודע, ומי שזכה בחייו למדת ארך אפים עד מעוות יוכל לתקון, אשרי זקנותו שכפרה את ילדותו, וכל שכן אם נתגבר על יצרו עודנו איש בכוחו וגבורתו קודם שיזקין, כמו שדרשו מפני שיבה תקום. כי אז יהדר פניו כשיהיה זקן מהודר בתשובה מוקדמת וזוכה ליראה, כדכתיב ויראת מאלהיך אני ה'. נאמן ליתן שכר, ואין לנו שכר על היראה גדול מן הענוה, כדתני רבי פנחס בן יאיר בפרק לפני עדיהן, ולא פליג אדרבי יהושע בן לוי התם אלא בחסידות דאחשביה טפי רבי פנחס משום דאיהו קאים בההוא דרגא כמבואר בזוהר, דאיהו דרגיה דאברהם. וכן גינא"י נהר"א עם הכולל בגימטריא אש"ל, דאפסקיה רבי פנחס בזכות אברהם תלת זמנין. (נ"א אמין) ראשונה לגרמיה דהוה אזיל לפדיון שבויים, וסימניך אל"ף בינה. רזא דפורקנא, שנייה למצה שמורה, סימנו שי"ן שלישית לבני לויה סימנו למ"ד. וכבר אמרו חכמים כי גם בשעת מיתה תועיל התשובה, כדכתיב תשב אנוש עד דכ"א. ולנו בו גם כן נוטריקון דירה נאה במחשבת הלב, כלים נאים באברים שהם כלי המעשה, אשה נאה בנשמת אדם, שבהצטרף שלמות שלשה חלקים אלה ודאי מרחיבין דעתו של אדם להתקבל בתשובה שלמה. ואפילו מי שגוע בעונו, דעו כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות, כאשר שמענו כן ראינו באצילי בני ישראל שנתקיים בהם אשר דבר ה' על המרוק, בקרובי אקדש. ועל הפדות נאמר ועל פני כל העם אכבד. ועל שניהם כתיב ונקדש בכבודי, כי כבוד שמים מתרבה בזמן שהוא גבי דיליה על הדרך שבארנוהו בחלק הראשון, אלא שסביביו נשערה מאד ויקר פדיון נפשם, וללמד על הכלל כלו חכמים יגידו מקלקולם ותקנתם ליקח מהם דוגמא לדורות, ונבון תחבולות יקנה להציל נפשו מני שחת לאור באור החיים. כתיב ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. אמר ר' פנחס מכאן שהיו ראוים לשליחות יד כי הגיסו דעתם כלפי מעלה ויאכלו וישתו, ואף לפי תרגום אונקלוס והוו חדאן בקרבניהון. הלא זה היה עונו של הבל כי עם היותו תוספת בבריאה לצורך אחרים מעקרא, מכל מקום נתקיימו בו כל תנאי הסבוב, כי חבת מצוה גרמה לו שהציץ ומת ונתמעט בו הדמות והצלם, אחרי כן חזר עם תקון הדמות כמו שזכרנו למעלה, ועוד חזר והשלים הצלם לו ולאחרים. ועל ארבעה לא אשיבנו. כיון דנח ביה אבוי שהפסיק הזוהמא מעם קרובו. אמרו על הבל שזחה דעתו עליו והציץ בכבוד כשנתקבל קרבנו ושל אחיו לא כן, ונתלה לו עד היותם בשדה, וגם שם לא נשמר מרחמי רשעים אכזרי, ויקם קין. אף כאן תלה להם ארך אפים מסיני עד אהל מועד וגבה דיליה, שנתחנכו תחלה בכהונה כראוי להם לפני מותם, ואין ספק שבראש השנה לפני המלואים נכתבו ונחתמו בספרן של צדיקים, והוא הגורם שידקדק הקב"ה עמהם כחוט השערה, ובשמיני למלואים הגיסו דעתם באביהם ורבם כמו שנזכיר, והקב"ה תובע עלבון חסידיו יותר מכבוד עצמו:

יד יהודה

כתיב בתקנת השבים התקושש"ו וקושו (צפניה ב, א). וכבר נאמר בו נוטריקון יפה, ה'סירו ת'חלה ק'ופה ש'ל ש'רצים והדר וקושו, - מבאר הרב עוד מה ששיך לענין התשובה, ואמר שא' מתנאיה הוא כמו שכתוב התקוששו וקושו. כדאמור רבנן קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים. והיכי דמי קשוט עצמו, כדמחוי רב יהודה באותו מקום באותו פרק באותה אשה. - כדאיתא בפ"ח דיומא, היכי דמי בעל תשובה וכו'. מחוי רבי יהודה וכו'. והנה הפשט אמת והרמז נכון לשלשה עולמות עליונים שהמרד והזדון והשגיון פוגמים בהם - והדברים כפשטן ועל דרך הרמז מרמזין ג"כ לג' עולמות בי"ע שפוגמים בהם ג' מיני עברות מרד זדון ושגגה, כי השגיון פוגם בעשיה שהוא נח ליפגם, והזדון פוגם ביצירה, והמרד להכעיס פוגם בבריאה, אבל באצילות אין שום פגם ח"ו כמבואר לעיל חלק ג' פ"ו, וזהו באותו מקום שצריך לשוב באותו עולם שפגם בעבירתו, אם עשיה אם יצירה ובריאה, ומ"ש באותו פרק ובאותה אשה מרמז: ולשלשה חלקים עצמיים באדם שהם גופו ונשמתו והצלם שהוא אמצעי ביניהם, ונדבר בם במאמר הנפש. - לג' חלקים עצמיי' שבאדם, ה"ה הגוף והנשמה והצלם המחבר שניהם יחדו, ולהתעורר עליהם דרך תשובה ששלשתן משותפים בעברה, וכנגד הנשמה והצלם אמר באותו פרק וזמן שחטא, והענין הוא ע"פ מה שנתבאר במאמר הנפש ובמאמר עולם קטן שיש בנשמת האדם ארבעה איקונין, ראשונה היה בעלת ה' פרצופים נרנח"י וזו חשובה מאד. שניה נקראת בשם דיוקנן כוללת בעצמה ג' מדרגות נפרדים נר"ן המתלבשות מן האקונין ראשונה. שלישית כוללת שתי מדרגות בלבד נ"ר. רביעית הוא הנפש לבדה, והנה הראשונה מאת ה' היתה נפשו של אדה"ר בלתי נפרדת והיא לא תחטא ולא תענש. אמנם: כי אמנם הנשמה הנצבת עמנו בזה הפרק, - בנשמה הנצבת עמנו בפרק וזמן שלנו, מאיקונים שניה ולמטה היא המשותפת בחטא ועונש, ועליה מחוי רב יהודה באותו פרק, להתעורר על זמני הנשמה לבל יחשוב האדם שהיא איננה משותפת בעברה ולא תקבל עונש, כי אמנם זה היה בזמן אדה"ר לא כן הדרך עמנו. היא כלל הדיוקנין אשר המה כסא היכל ומעון לאיקונין ראשונה הבלתי מתחלקת כמבואר שם - כי האקונין ראשונה מתלבשת בנר"ן שבדיוקן, והנפש שבה היא כמו מעון ודירה נאה לאקונין ראשונה, רוח כמו היכל ונשמה כמו כסא. והצלם הוא באמת הפרק הקושר ומחבר הנבדל במורגש, - ר"ל שאומרו באותה אשה מרמז לגוף החומ' שמתפעל מהצורה כנקבה המתפעלת מהזכר ומשתלמת ממנו, כמ"ש ארסטו בספר הנפש: והוא הגוף המתפעל ומצטייר מכל מה שלמעלה ממנו, כאשה המתפעלת מצטיירת ומשתלמת מזולתה כנודע, - יהי' נפש או רוח ונשמה. ומי שזכה בחייו למדת ארך אפים עד מעוות יוכל לתקון, אשרי זקנותו שכפרה את ילדותו, - חוזר לעיל לענייני תשובה, ואמר שמי שזכה בחייו לתקן מעוותו ולעשות תשובה כמדת ארך אפים, שהקב"ה מאריך אף לרשעים כדי שישובו אשרי זקנתו וכו': וכל שכן אם נתגבר על יצרו עודנו איש בכוחו וגבורתו קודם שיזקין, - כמ"ש חז"ל על אשרי איש ירא את ה'. כמו שדרשו בזוהר פ' קדושים עמו' קמ"ז. וז"ל מפני שיבה תקום. אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקום בקיומא טבא בעלמא בגין דדין הוא הדורא ליה לסוף יומוי דלית שבחא ליה לבר נש כד איהו סב ולא יכול למהוי ביש אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב, ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב וזכור את בוראך בימי בחרותך. מפרש הכתוב מפני שיבה קודם שתבא לכלל זקנה ושיבה תקום ותתעורר לעשות תשובה, ובזה והדרת פני זקן, כשתהיה זקן בא בימי', כי לא יהיה תפארתך הודך והדרך כשתמתין מלעשות תשובה עד הגיעו שני' אשר תאמר אין לי בהם חפץ, כי על כן יאמרו המושלים, חסריה לגנבא בשלמא נקיט. כמו שדרשו מפני שיבה תקום. כי אז יהדר פניו כשיהיה זקן מהודר בתשובה מוקדמת. שעשה בנעוריו. וזוכה ליראה, כדכתיב ויראת מאלהיך אני ה'. - שהכוונה שעי"ז תבא ליראה, והיה שכרך שתזכה לענוה כדכתיב בתריה ויראת מאלהיך אני ה'. שהכוונה שעי"ז תבא ליראה והיה שכרך שתזכה לענוה שמביאה לידי יראה כדתני' וכו'. נאמן ליתן שכר, ואין לנו שכר על היראה גדול מן הענוה, כדתני רבי פנחס בן יאיר בפרק לפני עדיהן, ולא פליג אדרבי יהושע בן לוי התם אלא בחסידות דאחשביה טפי רבי פנחס משום דאיהו קאים בההוא דרגא כמבואר בזוהר דאיהו דרגיה דאברהם, - דלריב"ל ענוה גדולה מכולן, ור' פנחס בן יאיר אחשבי' טפי לחסידות, וס"ל דהיא גדולה מכולן כדאיתא התם (ד' ך' ע"ב) והא דאחשביה לחסידות הוא משום דאיהו קאי בההוא דרגא דחסד כדאיתא בזוהר אחרי ע' קי"א וז"ל, והא ר"פ בן יאיר כתר' דחס' רישא עלאה וכו'. ועיין פ' בראשית עמוד ל"ח. וכן גינא"י נהר"א עם הכולל בגימטריא אש"ל - עדוע מפ"ק דחולחן דר"פ בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויי' פגע ביה בגינאי נהר', א"ל גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך וכו' חלק ליה הוה ההוא גברא דהוה דארי חטא לפסחא, א"ל חלוק נמי להאי דבמצוה קא עסיק, חלק ליה ההוא טייעא דלווה בהדיה, א"ל חלוק נמי להאי דלא לימא כך עושין לבני לויה, חלק ליה אמר רב יוסף כמה נפיש האי גברא ממשה ושתין רבוון, דאלו התם חד זמנא והכא תלת זמני, ודלמא ה"נ חדא זמנא אלא כמשה ושתין רבוון דאלו התם חד זמנא והכא תלת זמני, ודלמא ה"נ חדא זמנא אלא כמשה ושתין רבוון פירש"י דלמא ה"נ חדא זמנא אלא מתירא היה שלא יחזרו מימיו וישטפו השנים והיה מדבר עליהם שימתין להם הנהר ודרש הרב שהיה זה בזכות אברהם דבדרגיה קאי רבי פנחס, ומרומז זה במלות גינאי נהר"א, שהן בגימ' אש"ל של אברהם אבינו, וכמו כן במלת אש"ל מרומזי' הני תלת שחלק להם הנהר מימיו כדמסיק. דאפסקיה רבי פנחס בזכות אברהם תלת זמנין. (נ"א אמין), - ואע"פ שבגמ' אמרו ודלמא ה"נ חדא זמנא, היינו משום דלאו מלתא פסיקתא היא כ"כ שיאמר נפיש ממשה, אבל מ"מ נראין הדברים שהיה בתלת זמנין, ויש נוסח' אחריתי בספרי הרב, תלת אמין, ור"ל שחלק הנהר מימיו רוחב ג' אמו' למהלך ג' בני אדם, וצ"ל לפ"ז שהיו הולכי' זה בצד זה ולא זה לאחורי זה כדפירש"י. ראשונה לגרמיה דהוה אזיל לפדיון שבויים, וסימניך אל"ף בינה. רזא דפורקנא, - כדאיתא באותיות דר"ע, והיינו אל"ף של אש"ל מרמזת לבינה שהיא רזא דפורקנא כידוע, שע"י חמשים שערי בינה היתה יציאת מצרים, והרמז כאן לפדיון שבוים שמדה זו אהני לר' פנחס שחלק לו הנהר מימיו: שנייה למצה שמורה, סימנו שי"ן - של אש"ל, נוטריקון שמורה, והיינו מצה שמורה רמז לההוא דדארי חטא לפסחא: שלישית לבני לויה סימנו למ"ד. - של אש"ל נוטריקון לויה, רמז לההוא דלווה בהדיה. וכבר אמרו חכמים כי גם בשעת מיתה תועיל התשובה, - חוזר למ"ש לעיל ומי שזכה בחייו וכו'. כדכתיב תשב אנוש עד דכ"א. - ודרשו עד דכדוכה של נפש. ולנו בו גם כן נוטריקון דירה נאה במחשבת הלב, כלים נאים באברים שהם כלי המעשה, אשה נאה בנשמת אדם, שבהצטרף שלמות שלשה חלקים אלה, ודאי מרחיבין דעתו של אדם להתקבל בתשובה שלמה. - ולנו במלת דכ"א נוטריקון דירה כלים אשה שעליהם אמרו ז"ל שמרחיבין דעתו של אדם, והיינו להתקבל בתשובה שלמה, וע"ד שאמרו בתקוני' ת"ו זכאה איהו מאן דמתקן לה (לשכינה) דירה נאה בלביה, וכלים נאים באברים דיליה ואשה נאה דאיהי נשמתיה, דבגינה שריא שכינתא עלאה דאיהי נשמת כל חי וכו' ע"כ. ועיין במ' יונת אלם בפ"ט. ואפילו מי שגוע בעונו, - ואפילו מי שלא עשה תשובה בחייו אלא נגוע בעונו, מ"מ גאולה תהיה לו על ידי גלגול נשמתו. דעו כי עם ה' החסד והרבה עמו פדות, כאשר שמענו כן ראינו באצילי בני ישראל - בנדב ואביהו' שבעוד שחטאו מתו ומכל מקום נתקנו אחרי שובם בגלגול כנודע. שנתקיים בהם אשר דבר ה' על המרוק, בקרובי אקדש. ועל הפדות נאמר ועל פני כל העם אכבד. - מש"ה ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד. ואמרו רז"ל היכן דבר ונקדש בכבודי. והיינו שעל מרוק הגוף נאמר בקרובי אקדש, ועל פדות נפשם בגלגול כתי' ועל פני כל העם אכבד. ועל שניהם כתיב ונקדש בכבודי, כי כבוד שמים מתרבה בזמן שהוא גבי דיליה על הדרך שבארנוהו בחלק הראשון, - פ"ט. אלא שסביביו נשערה מאד - והוצרכו ג"כ לפדיון נשמתן ע"י פנחס ואלי' כנודע. ויקר פדיון נפשם, וללמד על הכלל כלו חכמים יגידו מקלקולם ותקנתם ליקח מהם דוגמא לדורות, ונבון תחבולות יקנה להציל נפשו מני שחת לאור באור החיים. כתיב ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו. - מפרש הרב באגב את חטאי בני אהרן אחת לאחת כפי שבאו במדרשי רז"ל. אמר ר' פנחס מכאן שהיו ראוים לשליחות יד - במ"ר פרש' אחרי. כי הגיסו דעתם כלפי מעלה ויאכלו וישתו, - מאמר דר' תנחום שם. ואף לפי תרגום אונקלוס - שתרגם. והוו חדאן בקרבניהון -והוו חדאין בקרבניהון דאתקבלו ברעוא כאלו אכלין ושתן, אינו חולק ע"ז כנראה מפירש"י, כי אמנם הגם שלכאורה לא חטאו בזה, ואדרבא היה ראוי שיחשב להם לצדקה וזכות מה ששמחו שמחה של מצוה, מ"מ אחר העיון ימצא שהיה בם חטא שחטא בו הבל, שמתוך שזחה דעתן עליהן הסתכלו בשכינה. הלא זה היה עונו של הבל, כי עם היותו תוספת בבריאה לצורך אחרים מעקרא, - כי עם היותו תוספת בבריאה כמ"ש ביה ותוסף ללדת את אחיו את הבל. שלרוב שלמות נפשו לא הוצרך לבא לעה"ז כי אם לצורך אחרים למשתיתו של עולם, כמ"ש לעי' פ"ג פ"ד: מכל מקום נתקיימו בו כל תנאי הסבוב, כי חבת מצוה גרמה לו שהציץ ומת ונתמעט בו הדמות והצלם, - כל תנאי הסבוב שהוצרכה נשמתו להתגלגל בשת ומשה, בחטאו שהציץ בכבוד העליון ית' מתוך חבת קרבנו. אחרי כן חזר עם תקון הדמות, - אח"כ חזר בגלגול שת לתקן הדמות כמו בעל תשובה, כדכתי' ביה בדמותו כצלמו. כמו שזכרנו למעלה, - פ"ה. ועוד חזר והשלים הצלם לו ולאחרים. - בגלגול משה ותקן הצלם כצדיק גמור בשבילו ובשביל ישראל. ועל ארבעה לא אשיבנו. כיון דנח ביה אבוי, שהפסיק הזוהמא מעם קרובו. - לשון הזוהר בראשי' עמו' ק"ן. ובגיניה אתמר ועל ארבעה לא אשיבנו. לא אשיבנו בגלגולא יתיר כיון דנח ביה אבוהי דאיהו אדם. פי' דהות לאדם נייחא רבתא במשה שהפסיק מישראל בשעת מ"ת את הזוהמא שבאה לעולם בחטא אדה"ר. אמרו על הבל שזחה דעתו עליו והציץ בכבוד כשנתקבל קרבנו ושל אחיו לא כן, ונתלה לו עד היותם בשדה, - ונתלה להבל חטא זה עד היותם בשדה ונתפרע בזה מדה כנגד מדה, כי גם שם הגיס דעתו בהתגברו על קין עד שלא נזמר ממנו ברמו עליו כדאיתא בב"ר, הבל היה גבור מקין, שאין ת"ל ויקם אלא מלמד שהי' נתון תחתיו, א"ל שנינו בעולם מה אתה הולך ואומר לאבא נתמלא עליו רחמי' מיד עמד עליו והרגו. וגם שם לא נשמר מרחמי רשעים אכזרי, ויקם קין. אף כאן - בנדב ואביהו' היה הדבר כן שהיו צדיקים גמורים ומתוך שזחה דעתן עליהן זנו את עיניהם מזיו השכינה בסיני ונתלה להם עד שמיני למילואים, ואז הגיסו דעתם עוד עד שלא חלקו כבוד למשה ואהרן וקבלו עונשם בזה. תלה להם ארך אפים מסיני עד אהל מועד וגבה דיליה, שנתחנכו תחלה בכהונה כראוי להם לפני מותם, ואין ספק שבראש השנה לפני המלואים נכתבו ונחתמו בספרן של צדיקים, - ואין ספק שהיו צדיקים גמורים. והוא הגורם שידקדק הקב"ה עמהם כחוט השערה, ובשמיני למלואים הגיסו דעתם באביהם ורבם - באביהם שלא חלקו לו כבוד וברבם משה שלא נטלו עצה ממנו. כמו שנזכיר, - בפרק הסמוך. והקב"ה תובע עלבון חסידיו יותר מכבוד עצמו.