עשרה מאמרות מאמר העיתים ב
<< · עשרה מאמרות · מאמר העיתים · ב · >>
ואחזה אנכי אשית לבי כי העתים המזומנים האלה, יעידון יגידון בחכמה ובתבונה ובדעת, מראשית התולדות על מאורעות האדם בעולם הזה, בסדור נפלא וקשר אמיץ כקדימת הקליפה להפרי, הנה כי כן יפה להם לצדיקים שתחלתן יסורים וסופן שלוה, כי אחריה לאיש שלום. ואולם בעבור זאת פתח דבריו, יזהיר יבין פתאים, כי סוף המעשה ליצירת האדם מתחלת המחשבה, לא היה ולא נברא אלא להרבות את הדמות ההולך ארחת יושר, ידמה לעליון בכשרון מעשיו. והיא מצוה ראשונה לאדם וחוה שנברכו בה ביום הבראם, לפיכך אמר עת ללדת, מלתא דרמיא על ההורים שניהם, אף על גב דאיהי לא מפקדא. ונמצא הפועל הזה הקל בכל אחד מהם, וארפכשד ילד. ותלד שרה ודומיהם. ועת למות. השומע סבור שהוא על מות לבן, ואינו כן אלא על היולדת שירכותיה מצטננות כאבנים וכאלו היא מתה מחציה ולמטה כנודע, אלמא מתה היא באותה שעה וסופה לחיות. ואינו רחוק לפרש עם זה עת ללדת על האב ועת למות על האם כדאמרן, הואיל והאשה הביאה מיתה לעולם. ולפי שרצה בסוף העתים לסיים בשבח הנולדים בני קיימא והשגת תכליתם, שלא תהו נבראו, לשבת נצרו. בישיבת שני עולמות, התחיל בגנות הנפלים, שכן ראשית מציאתם עת לטעת. ולא אמר לנטוע, כמעט שהיא נטיעה בטעות בנפל טמון לא יראה אור, ושייך ביה לשון נטיעה, כי האדם עץ השדה הוא. ועת לעקור נטוע בסופם, ופירש בהם נושא הפעולה, לכלול כל שלא שהה שלשים יום בהאדם, אף על פי שיצא לאויר העולם וגמרו שעריו וצפורניו. ועוד נטוע קרייה קרא בשעת עקירתו, כלומר כי אין העקירה לאפס תקוה, כי נטוע הוא מששת ימי בראשית, אשר פריו יתן בעתו הידוע לחפץ חסד, ודרך חיים אליו תוכחת מוסר. ועל הילודים למות. על ידי מלאך המות בחרבו הקשה, כדרך כל הארץ, ובכלל כל מיתת אונסין אמר עת להרוג. ועל תחיית המתים אמר ועת לרפוא. השוה מדותם שעומדים כולם במומן ומתרפאין בשמש צדקה, כי לא על החיגר והסומא חסרי אבר ודומיהם בלבד הדברים אמורים, וכל יתר מומין נסתרים ונגלים, אלא יש בכללם מום קבוע גלוי וידוע, צריך רפואה רבה, והוא שפשטם כתנות אור ולבשם כתנות עור חליפתם, כי תתעכל זוהמתם בעפר, ואף על פי כן יחיו מתינו, ושם עור עליהם ושבו ושיחרו אל, לעיני שמש צדקה, ונעתר להם ורפאם:
יד יהודה
[עריכה]ואחזה אנכי אשית לבי וכו' - אחר שנתעורר הרב על הקושיות הנופלות בעתים הללו, ראה ויתר אותן בטעם נכון, ואמר שהסדר שאמר בהן שלמה בדרך כלל הוא כנגד סדר מאורעות האדם שבעה"ז, שקדמה בהן הקליפה לפרי, כי כן ראוי ונכון הדבר מעם האלהים, כמ"ש ז"ל בצדיקים, עיין מאמר א' כ"ח ח"א, סי' ב':
ואולם בעבור זאת פתח דבריו וכו' - ר"ל מ"ש עת ללדת הכוונה על פרי' ורבי'. כי כן היא מצוה ראשונה שנאמרה לאדם וחוה כמבואר בכתוב:
ידמה לעליון וכו' - מה הוא צדיק וכו'. וזה לשון דמות שעל כסא, נקרא שמו אדם מתחלה מלשון דמיון לעליון, כמ"ש במ' חקור דין ח"א פרק כ"א:
אע"ג דאיהי לא מפקדא - כדאיתא במתניתין פ"ו דיבמות:
ונמצא הפועל הזה הקל וכו' - ר"ל שאל תתמה על פירושנו מלת ללדת על פריה ורבי', ולפי פשוטו יתפרש בכל מקום על הלידה, כי אמנם מצינו הפועל הזה בבנין הקל, שמתפרש על ההורים המולידים אם איש אם אשה:
השומע סבור - ר"ל שאין הפירוש כפי פשוטו, שעל היולד שאמר עליו עת ללדת אמר ג"כ עת למות, אבל פירושו הוא על המולדת, שאחר אומרו עליה עת ללדת ולעסוק בפריה ורביה, אמר עוד עת למות להמליט עוברה:
כנודע - מפ"ק דסוטה:
ואינו רחוק לפרש - עת למות ג"כ על הלידה מצד האם, כי כן יאה מצדה לכנות הלידה בשם מיתה, הואיל והיא הביאה מיתה לעולם:
בישיבת שני עולמות - העה"ז והעה"ב:
התחיל בגנות הנפלים - ואמר עליהם עת לטעת ועת לעקור נטוע. והיינו על ראשית מציאתם עת לטעת, והאי טעמא שלא אמר לנטוע, להורות ג"כ שנטיעת הנפלים הוא כעין טעות, וזהו לטעת לשון טעות:
כי האדם עץ - וכן שמשו בלשון נטיעה בענין זה בכמה דוכתי מזוהר ותקונים, ועיין זוהר וישב עמוד ת"ך:
ופירש בהם נושא הפעולה - באמרו נטוע ולא אמר סתם עת לעקור כמו באחריני, דאי הוה אמר הכי הוה אמינא שהכוונה בלבד על נפל טמון לא ראה אור העולם בצאתו מבטן אמו, לכן אמר נטוע להורות שהדברים אמורים גם בנפל שהיה לו מציאות בעולם, והוא שלא שהה ל' יום וכו':
ועוד מטעם אחר - אמר נטוע, להורות שגם בעקירתו נטוע יקרא, כי כן עלה במחשבתו ית' מקדם שיהא נטוע באופן הזה, והותרה בזה הקושיא ט':
שעומדין כולם במומן - כידוע ממאמרם ז"ל:
ולבשם כתנות עור - בגדי' צואים ע"י מעשיהם לא טובים: