עשרה מאמרות מאמר העיתים ג

<< · עשרה מאמרות · מאמר העיתים · ג · >>

ועדיין בכל אלה העתים שזכר ראשונה ובבעלי המאורעות ההם לא סופר ממעשיהם כלום שיגיד לאדם יושרו עם שיהיה לאחרונה, משמע מסתמא שהיו דבריו כאן ממי שמת בלא בנים, לפיכך אמר עת לפרוץ שכול ואלמון, ועת לבנות בסוד היבום, שזה הלשון דוקא נאמר עליו בתורה בגנות מי שאינו מייבם. ועל היבמה שבחלוף העתים יצדק לומר בה בכי ושירות, אמר עת לבכות ועת לשחוק, דכל חדא מנייהו מצוה באנפי נפשה, ומבעי לקיימוה לשמה. ועל השכנות אשר ידעת סודן בזווגם של בעז ורות, הן הנה נשים שאננות גומלות חסדים תמיד מעין המאורע בבית האבל ובבית המשתה, אמר עת ספוד כגון במיתת מחלון, ועת רקוד בחופת בועז ולידת עובד, וההיקש בדומים. ולפי שהשכנות הללו ומעשיהם לאו לגופייהו אצטריכו אלא לצוותא בעלמא באו שני פעלים אלה בלא למ"ד, להורות כי אין דבר מזה מגיע אליהם שיבוקש בשבילו לפנות אל התכלית על ימין או על שמאל, אלא גמילות חסדים בעלמא. ועוד נוסיף בסמוך על ביאור יותר מתיישב ונכון. אמר עת להשליך אבנים על סוד החליצה, שאין כאן יבום שנקרא בנין אבנים, ותמורתו חליצה, רקיקה וחביטת המנעל בקרקע, וקריאת הפסוק לבסוף המעשים, וההכרזה ג' פעמים חלוץ הנעל, אשר בצד"י רבתי דאי"ק הוא בגימטריא נפש רוח נשמה חיה יחידה, ללמד שהותר הקשר מג' תחתונות אהדדי, נשמה בחליצה, רוח ברקיקה, נפש בחביטת המנעל, ומשלשתן לעליונות שהן מתעלמות מאשר לא יבנה את בית אחיו, והרמז בקריאה. והנה כאן פירש הכתוב נושא פעולת ההשלכה לחשיבותו, וכן בשנגדו, כי אבנים הם רמז לאור הנשמות, כטעם רועה אבן ישראל. וההשלכה אליהן לפי שעה, שזוכר הכתוב בזה הוא לפרוק החבור כדאמרן, ולהתרת הקשר שהיה גורם עד עתה היותן תלויות בדעת היבם. ועל התקון המקווה לחלקי הנפש מהאח המת אחר החליצה כמבואר בזהר, אמר ועת כנוס אבנים בלא למ"ד, והוא כפל הקושיא שעוררנו למעלה, לכח אמיץ הנה, וזה כי להיות הכנוס אליהם הוא הדבר המביא אל התקון, למה יבצר ממנו שמוש הלמ"ד המורה על בקשת התכלית והצפיה אליה. אכן מלך במשפט יכלכל דבריו, ותרב חכמת שלמה להזהירנו כי אנחנו לא נדע מצוה זו על ידי מי תשתלם מן השמים, אחרי שהאח החי פטר את עצמו ממנה, שאלו היתה מסורת בידינו תצדק בה קדימת הלמ"ד כמו שבאה בעת לבנות, לטעם הכתוב שפירש בו, אם ישים אליו לבו רוחו ונשמתו אליו יאסוף. אך קרוב מצדיק בריותיו ברוך הוא, כי תחלת הזדמנותיו לפעלו הלא הוא הצדק משמים נשקף, בעשותו נוראות לא נקוה תכלית זולתו, והעולה מזה בתחלת העיון כי חסרון הלמ"ד בעתים הללו, זמנין יחשב לחולשת הסבה הגורמת הפעולה ההיא, כמו שפירשנו בעת ספוד ועת רקוד, זמנין לשבח הפעולה שהיא עצמה התכלית, והוא באורנו כאן בעת כנוס אבנים, וזה עיקר עד שאפילו בעת ספוד ועת רקוד, קרוב הדבר מאד כי להיותו גמילות חסדים דוקא, לא לשום פניה אחרת, היא חשיבותן והשלמת מלאכתן. ולעולם חסרון הלמ"ד ידרש לשבח, ומנה לא תזוע. עד כאן מחנות העתים לזווגים העקומים למראה עינים, ברוך המלך הקדוש שאין כמוהו, כי הוא לבדו יודע רוצה יכול עוסק בתקנת כל ברואיו תמיד, ותוכחת מוסר לנפש ולבשר ולכל חפציהם מאבינו שבשמים, הן הנה היו דרך חיים לנו ולבנינו עד עולם: