עשרה מאמרות מאמר הנפש א י
וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה (בראשית ב, ז). שדרשו בו כפולה בהוראת שני היודי"ן, יצדק מאוד לפרשו על שני הכחות שזכרנו לנפש חיונית, שהם כח בגשם הוכנו מן הגרמים השמיימים לחול עליהם צורת הנפש ההיא, על ידי השכל הפועל המושפע מכל מניעיהם כאמור, הכח האחד נקרא הבלי דגרמי, והיא החיים הטבעי שמעמיד האדם על קיום הרכבתו, ואחרי שנגזר על הנולדים יצורתם בעונות אבותם אִתּם, ושבו צריכים לכח המגדל כעשבי השדה, היה החום בתחלתו חלוש מאוד, והולך ומתרבה באדם כל ימי העלייה, והיא מסגולת הנפש הצומחת אשר בעפר יסודה, ואמרו מן האדמה ירמוז אל החלק השני יוצא מן האדמה לאתקוני בה, והוא כח ההרגשה רב ההתפעלות, שמקורו בליחות שרשו, והוא מסגולת הנפש המתנועעת שישנה באויר על פני רקיע השמים ובארץ, בהמה ורמש וחיתו שדי, ובמים מתחת לארץ, כפי רבוי המינים בעלי הנפש ההיא, אך תנועת האדם הוא על פני האדמה ועיניו למרום, וכל תנועה גורמם חום, נמצא עצבונא דבשרא גובר על הבלא דגרמי ומוסיף בו עוז ותעצומות, לפיכך תלה העפר באדמה כשם שהנפש נתלית ברוח, וכאן יצדקו התוארים האלה למו, באחד ממיני השאלה ונדבר בם, וכל שפעולתו משוללת הדבור והמעשה, רק בהרהור כל מזימותיו לטוב או למוטב, יאות לשתף בו שם נשמה, יעויין ס' רעיא מהימנא נרשם בזוהר פ' צו דף ל"ג ע"ב, דבנפש הבהמית הבלי עלמא, רוח ממללא בהבלי עלמא, נשמה דבה כל הרהורין ומחשבין דהבלי עלמא, ותלמיד חכם שליט עלייהו וכו'.