עשרה מאמרות מאמר הנפש א יא
הצד השוה לשני כחות הללו היא אשר בהצמדם ושתופם יחד נודע אשר הוא אדם חי חיי ההרגשות החומרית, (ואולי) [ואילו] ה[ו]רשה אבינו הראשון לאכול תיכף לאותה היצירה, קודם למעשה הנפיחה הקדושה שאמרנו למעלה, לא הי' נמסר לו עץ הדעת טוב ורע, כי הוא מזון מתייחס מאוד לטבע היצירה ההיא ההוה ונפסדת, ובתנאי שלא יהיה נפסל תחלה במגעם של נחש ורוכבו, אך לא לכך נוצר, לזון הכח ההוא הנפסד בטבע ולהעמידו על התכונה ההיא, אדרבא נצטוה והוזהר על כל מה שיוסיף בו עוז ותעצומות או יקימהו על אותה התכונה החסירה, להעביר ממנו רעת ההפסד, לעשות אותו נצחי קיים באיש במין בגוף ובנפש, ולמה שתכלית המכוון בגוף העפר ההיא, אינו רק לתשמיש קדושה, להנהו אנפי רברבי וזוטרי היושבים ראשונה במדריגת ההלבשה אל הנפיחה הנכבדת הלזו, ע"כ הוצרך אל ההזמנה כדינה, והיא היתה חנינת הצלם הנתון באדם, להבדיל בין הקודש ובין החול, ויחוייב הבחנו לשנים, והתייחס אל הקצוות כפי ערכם, לפיכך אמרנו דאינון חד רברבא וחד זוטרא, כי המה מתמצעים בין הצורות הנבדלות ובין החומריות, והצעיר גם הוא יבחן לשנים, בשבט מושלים על הצורות היולניות הללו, הן הנה שתי כחות הנפש החיונית שזכרנו, והנה הצלם הזה בכלליו וחלקיו כולם, כבר אמרנו שהוא ציור דק רוחני מוגלם מנצוצי ימים יוצרו, והוא רוכב שוטר ומושל על הנפש החיונית, ומעמיד החיים האנושיים כל ימי החפץ העליון, כי בלעדיו לא יחי' האדם שלשים יום, כטעם הנפלים אם לא זכו לו כל עיקר, או שאיננו מתיישב בהם כל עיקר כמו שיבוא, לכן חיוב המצאו בכל המין שאנושי, וכן כתוב בז' עממין סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם (במדבר יד, ט). אלמא יש להם צל, הוייתו להם מאחורי העולמות היצירה והעשי' אשר יש בהם טוב ורע, וכבר זכרנו ההבדל בין צל וצלם במקום שפרט הכתוב, כי אפשר לצלם שיכלול את הצל אך לא בהפך, ואני נותן סימנים לשלשתם במלת 'יום', כי היו"ד קטנה והוא"ו אצלה, הן רמז לשני הצללים דרך עלי', והמ"ם עולה על כולם לרמוז אל הצלם, ונוסיף לקח בס"ד, ובארנו במקומות רבים כי טוב ה' לכל, אין רע במעשיהו לא לרוע האדם, כי יש לאל ידינו להנות ממנו בשני עולמות כאֹהֵב וָרֵעַ, ולקדש הלבושים כולם בקדושה עליונה, והיא סוד וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר (דברים י, יט). טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו.