ערוך השולחן העתיד זרעים יח
<< | ערוך השולחן העתיד · זרעים · סימן יח | >>
ובו: כ"ה סעיפים
א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כהסעיף א
א כתב הרמב"ם ריש פ"ג עבודת הארץ בשנה ששית שלשים יום סמוך לשביעית אסורה הלכה למשה מסיני מפני שהוא מתקנה לשביעית ודבר זה בזמן שבהמ"ק קיים הוא שנאסר מפי השמועה וגזרו חכמים שלא יהיו חורשין שדה אילן בזמן המקדש ערב שביעית אלא עד העצרת ושדה לבן (שדה תבואות) עד הפסח ובזמן שאין מקדש מותרין בעבודת הארץ עד ר"ה כדין תורה עכ"ל:
סעיף ב
ביאור דבריו אע"ג דבמשנה דפ"ק דשביעית דריש לתוספת שביעית מקרא דבחריש ובקציר תשבות ורק ר׳ ישמעאל חולק ומוקי לקרא על שבת בראשית ולכאורה יחיד ורבים הלכה כרבים וגם בברייתא ריש מ"ק פליגי ר"ע ור׳ ישמעאל בברייתא דר"ע דריש לתוספת שביעית מקרא כמו במשנה ור"י מוקי לה בשבת כמו במשנה ור"י ור"ע הלכה כר"ע ובקרא ליכא חילוק בין זמן המקדש לזמן החורבן מ"מ פסק הרמב"ם כר׳ ישמעאל משום דבמ"ק שם איתא דר"ג ובית דינו ביטלו התוספת שביעית בזמה"ז וכן הוא בירושלמי ריש שביעית ובתוספתא שם ופריך הש"ס דבין לר"ע דמקרא ילפינן ובין לר"י דהיא הלכה למשה מסיני כדאמר שם היאך ביכולת ר"ג וב"ד לבטל ומתרץ רב אשי דר"ג וב"ד ס"ל כר׳ ישמעאל וס"ל דההלכתא נאמרה מפורש רק בזמן המקדש וחכמים הוסיפו בזמן המקדש גם מעצרת לשדה אילן ומפסח לשדה לבן ולכן אחר החורבן ביטלו ר"ג וב"ד ההוספה לגמרי דכיון דמהלכה למשה מסיני ליכא תוספת שביעית בזמן החורבן ממילא דגם תקנתא דחכמים דעד העצרת ודעד הפסח ג"כ בטל שהרי הם לא תקנו רק כשיש ל׳ יום תוספת מהלכה למשה מסיני דאז תקנו הוספתם אבל לאחר החורבן דבטל העיקר בטל התוספת וכיון דר"ג ובית דינו עשו מעשה כר׳ ישמעאל ורב אשי דהוא בתראה אומר כן ולכן פסק כן הרמב"ם בפשיטות (אך דק"ל דבר"ה ט'. אומר דר׳ ישמעאל דריש תוספת שבת ויו"ט ויוה"כ מקרא דועניתם ע"ש והא הרמב"ם לית ליה תוספת שבת ויו"ט ויוה"כ למלאכה כמ"ש המ"מ ספ"א משביתת עשור דהרמב"ם פוסק כר"ע ע"ש והרי בכאן פסק כר׳ ישמעאל והלח"מ שם לא נגע בקושיא זו ע"ש ונ"ל ברור דהרמב"ם דחה הך סוגיא דר"ה מהלכה וסוגיא דר"ה ס"ל כמאן דאית ליה תוספת לשבתות ויו"ט אבל אנן לא ס"ל כן דכן אמר ר׳ יוחנן בפשיטות במ"ק ד׳. ע"ש וס"ל להרמב"ם כסוגיא זו דגם ר' ישמעאל אינו סובר תוספת ודו"ק):
סעיף ג
ודע דתנן בפ"ב דשביעית (מ"ו) אין נוטעין ואין מבריכין ואין מרכיבין ערב שביעית פחות מל׳ יום לפני ר"ה ואם נטע והבריך והרכיב יעקור ר׳ יהודה אומר כל הרכבה שאינה קולטת לג׳ ימים שוב אינה קולטת ר׳ יוסי ור"ש אומרים שתי שבתות ואמרינן ביבמות (פ"ב.) דהלכה כר׳ יוסי ור"ש ובר"ה (י׳:) אמרינן דכל ימים אלו הם לבד השלשים יום שלפני ר"ה ולכן לר׳ יוסי ור"ש צריך מ"ד יום לפני ר"ה ופירשו רש"י ותוס׳ וכן הר"ש והרע"ב בפי׳ המשניות דאלו שלשים יום הם מתוספת שביעית וכן משמע כל הסוגיא שם ולפ"ז לאחר החורבן דבטלוהו לתוספת מותר לנטוע ולהבריך ולהרכיב שני שבועות לפני ר"ה דשביעית:
סעיף ד
וא"כ יש לתמוה על הרמב"ם שכתב בספ"ג וז"ל אף בזמה"ז אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שחקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל׳ יום קודם ר"ה של שביעית וסתם קליטה שתי שבתות ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו נמצאת אומר שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ר"ה מ"ד יום יקיים פחות מכאן יעקור ואם לא עקר הפירות מותרין ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור עכ"ל מנ"ל להרמב"ם זה הא בגמ׳ לא נזכר הך דמראית העין כלל:
סעיף ה
ונראה שכתב זה ע"פ הירושלמי שאומר שם על משנה זו דאם לא עקר הפירות מותרים ואח"כ מביא ברייתא דנטע ומת צריך בנו לעקור ואומר שם דאתיא כמאן דאמר מפני החשד אבל מפני הביניי אב בנו בונה עכ"ל וה"פ דברייתא המטלת על בנו לעקרם והרי בשביעית לא קנסו בנו אחריו כמ"ש בסי׳ י"ז סעי׳ ג׳ זהו דס"ל הטעם מפני החשד שהרואה הנטיעה יאמר דנטע בשביעית ואין זה כבוד לאביו ולכן צריך לעקור אבל למ"ד מפני הבנין כלומר מפני עצם הנטיעה למה יקנוסו להבן הא האב בנה ולא הבן ופסק הרמב"ם מפני החשד ומ"מ קשה דהא וודאי למ"ד מפני הבנין לא שייך בזמה"ז וכיון שיש בירושלמי פלוגתא ובש"ס שלנו לא הוזכר חשד כלל איך פפק כמותו ואולי מפני שהברייתא סוברת כן מיהו עכ"פ לדעת רש"י ותוס׳ והר"ש והרע"ב מותר בזמה"ז ליטע שני שבועות לפני ר"ה דשביעית (והכ"מ לא העיר בזה כלל ע"ש):
סעיף ו
ואין לשאול דכאן מבואר דזמן קליטה שני שבועות והא ביו"ד סי׳ רצ"ג לענין חדש נתבאר דזמן קליטה הוי רק ג׳ ימים וזהו ממהרא"י בעל תרומת הדשן ובאמת יש שם חולק בזה (נקה"כ שם) אמנם כבר ביארנו שם סעי׳ ט׳ בראיות ברורות שיש חילוק בין קליטה דאילנות שהוא עץ וקשה לקלוט לבין קליטת תבואה ע"ש ואין לפקפק בזה:
סעיף ז
ויש לנו לבאר דיני תוספת שביעית בזמן המקדש דהרי כשיבנה בהמ"ק אי"ה יחזור התוספת למקומו והנה כבר נתבאר דתקנת חכמים היתה בשדה אילן עד עצרת ובשדה לבן עד הפסח וא"כ כמה הם שיעור האילנות שיתירו לחרוש הקרקע בשבילן עד עצרת כך שנו חכמים במשנה ריש שביעית דאם יש ג׳ אילנות לבית סאה וזהו קרקע של חמשים אמה על חמשים אמה וראויין לעשות ככר דבילה של ששים מנה באיטלקי והמנה הוא מאה דינרים והדינר ששה מעין מותר לחרוש כל הבית סאה עד עצרת דנקראת שדה אילן ואם אין עושים השיעור הזה אין לחרוש כל הבית סאה רק עד הפסח ורק הקרקע הסמוכה להאילנות כמלא אורה וסלו והיינו שיכול לעמוד שם האדם התולש את התאנים וסלו אצלו וזה השיעור יכולים לחרוש עד עצרת ובתנאי שבין אילן לאילן יהיה המרחק לא פחות מכדי שהבקר יכול לעבור בכלי המחרישה בין אילן לאילן דאם אין ביניהם שיעור זה אין לזה דין שדה אילן כלל דלמיעקרא קיימי שאין זה דרך נטיעת אילנות:
סעיף ח
ודע דשיעור זה של ששים מנה נשנית במשנה בלשון זה כל ג׳ אילנות לבית סאה אם ראויין לעשות ככר דבילה של ששים מנה וכו׳ ומבואר מלשון הרמב"ם בחיבורו דאכל הג׳ קאי והיינו שכל אילן תעשה עשרים מנה (וכ"כ בשנו"א) אבל הר"ש והרע"ב פירשו דעל כל אילן קאי שכל אילן תעשה ששים מנה וצריך שכל אילן תעשה שיעורה והיינו להרמב"ם כ׳ מנה ולהר"ש ס׳ מנה אבל אם אחת אינה עושה שיעורה אע׳׳פ שהשתים עושות יותר משיעורן ובכולל יהיה השיעור הכולל או יותר מ"מ אינו מועיל ולא מקרי שדה אילן וחורשין רק עד הפסח כל הבית סאה לבד הסמוכין לאילנות כמלא אורה וסלו:
סעיף ט
וכל האילנות שיערו באילן תאנה ואפילו אילני סרק והיינו אם היו גדולים בכמותם עד שאם היו אילני תאנה היו עושים כשיעור שנתבאר חורשין כל בית סאה בשבילן עד העצרת ולמה שיערו בתאנה מפני שהתאנה עושה הרבה ופירותיה גסין (ירושלמי) ועוד דכל האילנות אין עושות שנה אחר שנה משא"כ התאנה שהיא עושה בכל שנה (שם) ולא תקשה באילני סרק מה שייך עשיית פירות דגם באילני סרק יתעבו העצים יותר כשהקרקע מרווח הרבה (שס) וטעמו של דבר דכשהם על השיעור הזה קים להו לחכמים דצריכין האילנות לכל הקרקע של הבית סאה דאם היא עושה פירות יתגדלו הפירות יותר כשיש הרווחה ואם הוא אילן סרק יתעבה העץ יותר:
סעיף י
אין חילוק בין כשהג׳ אילגות הם של אדם אחד או הם של ג׳ בני אדם (משנה) או האילנות של אחד והקרקע של אחר (ירושלמי) מ"מ אם יש כשיעור שנתבאר חורשין כל בית סאה בשבילן ויותר מזה שנינו בתוספתא ריש שביעית ג׳ אילנות של ג' בני אדם ושדה של אחר אע"פ שבעל השדה חורש מפני צורך שדהו מותר ע"ש דכיון שיש בזה טובת האילנות לא נחשוש אם גם יגיע לבעל הקרקע טובה מזה:
סעיף יא
ודע שיש שכתבו שכשהאילנות הם של ג׳ בני אדם קילא משל אדם אחד ויכולים לחרוש כל הבית סאה עד ר"ה (ר"ש פ"א מ"ה) וכן משמע להדיא בירושלמי והדבר תמוה וכי עדיפי משל אדם אחד (רא"ש) ונלע"ד דהטעם כן הוא דהנה כל עיקר ההלכה הוא במה שראו טובת האילנות שלא יתפסדו ע"י העדר החרישה והתירו להמשיך עד העצרת ולכן כשהם של ג׳ בני אדם חששו להפסד שלא יסמוך אחד על חבירו ולא יחרושו עד עצרת ולפיכך הרחיבו להם הזמן עד ר"ה (אבל רש"י בב"ב כ"ו: כתב רק עד העצרת וכן משמע מהרמב"ם ובקרקע של אחד והאילנות של אחד משמע בירושלמי דרק עד עצרת ולפמ"ש א"ש דכשכולם של אחד לא יתעצל):
סעיף יב
במשנה שם מבואר דדינים אלו שנתבארו בג' אילנות כך הם מג׳ ועד ט׳ אילנות דעשרה דין אחר להם כמו שיתבאר וז"ל הרמב"ם שם היו מג׳ ועד תשעה וראויים לעשות ששים מנה חורשין כל בית סאה בשבילן ואע"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות עכ"ל ואע"ג דבג׳ בעינן שכולם יהיו ראוי לעשות כמ"ש בסעי' ט׳ מ"מ בכאן שבצירופן א"צ רק מה שהג׳ עושין מה לנו אם מקצתן לא יעשו:
סעיף יג
ודע דבירושלמי שם איתא על משנה זו רב ביבי בשם ר׳ חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים זעירא אמר ובלבד שלא יפחות מחשבון מתושעים ופי׳ הראב"ד שם דרב ביבי קאי אג' אילנות שכל אחת תעשה שליש כמו שנתבאר וזעירא קאי על תשע אילנות שכל אחת מחוייבת לעשות חלק תשיעית ולכן השיג על הרמב"ם במה שפסק אע"פ שיש בהם מי שאינו ראוי לעשות ע"ש ולענ"ד נראה דא"א דרב ביבי קאי על ג׳ שהרי זה מפורש במשנה דאפילו שנים עושים ואחד אינו עושה אינו מועיל אלא דגם רב ביבי קאי אתשע וה"פ ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשים כלומר כמו דבג׳ אילנות צריכה כל אחת לעשות שליש כמו כן בתשע צריכים כל שלשה לעשות שליש וכן בפחות מתשעה צריכים לחלוק על ג׳ חלקים כמו בג׳ אילנות ור׳ זעירא חולק עליו דא"צ לדקדק בזה כמו בג׳ אילנות אלא בלבד שלא יפחות מחשבון מתושעים כלומר שבכולל התשעה יהיה החשבון כמו בכל השלשה ואין מקפידין על כל אחת ביחידית ופסק הרמב"ם כזעירא ולכן פסק דאין קפידא אם יש בהם אינם ראוים (ועכ"מ ומה"פ שנדחקו בזה ולענ"ד פשוט הוא כמ"ש):
סעיף יד
היו עשרה ומעשרה ולמעלה דין אחר להן כמו ששנינו במשנה שם היו עשרה ומעשרה ולמעלה בין עושין בין שאינן עושין חורשין כל בית סאה בשבילן ואח"כ במשנה ו׳ שנינו עשר נטיעות מפוזרות בתוך בית סאה חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר"ה ומשמע דשני דינים הן וכן הרמב"ם העתיק שני הדינים ורק בעשר נטיעות כתב שדבר זה הלכה למשה מסיני ע"ש ודבר זה מפורסם בש"ס עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני:
סעיף טו
ונראה דה"פ דבעשרת אילנות זקנים או יותר מעשרה חורשים כל הבית סאה עד העצרת אפילו אינם עושים כהשיעור שנתבאר ונטיעות ילדות דין אחר להם לגמרי דבפחות מעשרה אינו כלום שאינן חשובין כלל וכן אם הם יותר מעשרה אינו כלום דלמיעקר קיימי (רא"ש) אמנם בעשר נטיעות קילא מאילנות זקנים דחורשים עד ר"ה מהלכה למשה מסיני דמשום שהן ילדות אם לא יחרושו עד ר"ה יתקלקלו (שם) ולכן אין בהם אפילו תוספת שביעית דל' יום (והמפרשים לא ביארו בזה אך בוודאי כן הוא ולכן חלקן התנא וכן הרמב"ם לשני דינים ומה שבזקנים ביותר מי' אין עומדין ליעקר מפני שכבר הושרשו יפה יפה ובתוספתא פ"א שנינו מה בין זקנה לנטיעה זקנה עד עצרת נטיעה עד ר"ה ע"ש):
סעיף טז
תניא בתוספתא פ"א (כת"י הובא בפ"מ הל׳ ה') זקנה נראית כנטיעה הרי היא כנטיעה ונטיעה נראית כזקנה הרי היא כזקנה מה בין זקנה לנטיעה זקנה עד עצרת נטיעה עד ר"ה זקנה מעין ג' ונטיעה מעין עשרה (כצ"ל והשאר נמחק) וגרסינן בירושלמי (הל׳ ה׳) תני נטיעה מעין עשר וזקנה מעין שלש איתא חמי נטיעה שהיא נראית כזקנה את נותן לה כזקנה ואת אמרת נטיעה כעין עשר אמר ר' חונה מהו מעין עשר שאין נטיעה מעין שלש שלא תאמר שלש נטיעות שהן עושות כעשר שאינן עושות ודכוותה שלש זקנות שהן עושות כעשר שאינן עושות לפום כן צריך מימר נטיעות מעין עשר עכ"ל הירושלמי וה"פ דמקשה דמקודם אמר דנטיעה הנראית כזקנה נותן לה כזקנה ואיך אמר אח"כ נטיעה כעין עשר דווקא ומתרץ דוודאי נטיעה שנראית כזקנה יש לה דין זקנה אלא מהו שאמר מעין עשר זהו בנטיעה שאינה נראית כזקנה אלא שיש ג' נטיעות שעושות השיעור של ששים והייתי אומר דשלש נטיעות העושות כעשר שאינן עושות וחורשין עד ר"ה כמו שאתה אומר בזקנים דשלש עושות כעשר זקנים שאינן עושות שחורשין עד עצרת קמ"ל דבנטיעות לא מהני עושות כלל כיון שנראות נטיעות אבל אם נראות כזקנות יש לה דין זקנות מפני שהרואה יסבור שהן זקנות (כנלע"ד והפ"מ שיבש הגירסא בירושלמי ונדחק בפירושו מאד ולדידיה לא מהני נראות כזקנות ולענ"ד אינו כן והרמב"ם לא זכר מזה מאומה):
סעיף יז
ועד אימתי נקראת נטיעה כתב הרמב"ם בפ"ג דין ז׳ איזו היא נטיעה זה האילן הקטן כל זמן שקוראין לו נטיעה עכ"ל ולשון המשנה שם נטיעה כשמה ומשמע דאין גבול קצוב לדבר אבל י"א דרק בת שנתה קרויה נטיעה ולא יותר (הר"ש) ואילן שנקצץ והוציא חליפין אם נקצץ מטפח ולמעלה הרי הוא כאילן ואם נקצץ מטפח ולמטה הרי הוא כנטיעה ויש להסתפק בטפח מצומצם איך דינו אך מירושלמי מבואר להדיא דטפח כלמעלה מטפח (שאומר ספ"ק ר"ש שאומר דין דנקצץ וראב"י אמרו דבר אחד דראב"י אומר הגומם את כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית עין ע"ש אלמא דטפח כיותר מטפח):
סעיף יח
שנינו במשנה שם דלנטיעות גם דלועין מצטרפין לעשרה לבית סאה ואומר בירושלמי דדווקא שהנטיעות רבות על הדלועין והרמב"ם שם כתב והדלועין עם הנטיעות מצטרפות לבית סאה עכ"ל ולא ביאר להדיא דרובן יהיו נטיעות משום דלשון מצטרפות משמע מיעוטא ואע"ג דתגיא בתוספתא פ"א ג׳ קישואין ג׳ דלועין וד' נטיעות הרי אלו מצטרפין וכו' לא חיישינן לה כיון דבירושלמי אומר מפורש דנטיעות יהיה הרוב וכן משמע דדווקא דלועין ולא קישואים ודלא כתופסתא (וי"ל להתוספתא ס"ל כרשב"ג במשנה וקיי"ל כחכמים וצ"ע דא"כ מאי מקשה בירושלמי מתוספתא זו על ר"ח שרצה לאוקמי דווקא בדלעת יוונית וצ"ע):
סעיף יט
הלכה למשה מסיני נאמרה רק בעשר נטיעות המפוזרות בתוך בית סאה ולכן שנינו במשנה שם דאם היו עשויות שורה ומוקפות עטרה אין חורשין להן אלא לצרכן כלומר שכולם עמדו בשורה אחת או שהיו מוקפות סביב כקשת או כחצי קשת אין חורשין כל הבית סאה אלא באורה וסלו ואע"ג דבג׳ אילנות זקנים אין מקפידין על זה היינו טעמא דמתוך שהן זקנים וענפיהן מתפשטין הרבה איך שעומדין נראות כתופסות כל הבית סאה משא"כ בנטיעות ילדות כשעומדות כולן במקום אחד אין הקרקע נראית כשייכא להנטיעות והכי משמע בירושלמי (פ"א סיף הל' ה' שאומר לית הדא פליגא על שמואל דאמר בעשויין שורה ומתרץ תמן ע"י שהן מפוזרות את רואה כאלו מליאה וכו׳ כלומר לזקנות מפני שהן גדולות אף כשעומדות בשורה מפוזרות הן דבע"כ מתוך גודל כמותן נראות כמליאה כל הבית סאה באילנות דבע"כ רחוקים זה מזה מפני התפשטות ענפיהן משא"כ נטיעות והפ"מ טרח בפירושו ע"ש):
סעיף כ
ודע דרש"י ז"ל בסוכה (ל"ד.) פי׳ דעשר נטיעות מפוזרות צריך להיות מזו לזו כמו בין זו לחבירתה ע"ש כלומר שכולם יהיו במרחק שוה מן זו לזו ונ"ל דאורחא דמילתא קאמר דמסתמא כן הוא אבל אין מדקדקין בזה שהרי המשנה לא מיעטה אלא שורה או כעטרה אבל שיהיו ההרחקית שוות לא קפדינן וכבר נתבאר דנטיעות דווקא עשרה ולא יותר משא"כ בזקנות (ערש"י שם שכתב דבפחות מעשר חורש לכל אחת כשיעור יניקתה לפי חשבון י׳ לבית סאה עכ"ל ואינו מובן דממשנה מבואר להדיא דלצרכו הוא כמלא אורה וסלו וצ"ל דרש"י דקדק מהמשנה דבזקנות אמרה כמלא אורה וסלו ובנטיעות אמרה אין חורשין אלא לצרכן ש"מ דלאו שיעור אחד הן וגם בנטיעות לא שייך כמלא אורה וסלו לדעת הטור בשם ר"י בח"מ סי׳ רט"ז וברמ"א שם סעי׳ ו׳ ע"ש ודו"ק):
סעיף כא
וכל הדברים האלו הוא בזמן המקדש אבל בזמה"ז מותרין בעבודת הארץ עד ר"ה כמו שנתבאר ואף בזמן המקדש היה מותר לסקל השדות בערב שביעית עד ר"ה והיינו להשליך האבנים מתוכה ולזבלה מפני שזהו צורך של שנה ששית וכן לעדור במקשאות ובמדלעות ובבית השלחין עד ר"ה וכן מזבלין את הנטיעות וחותכין יבלת שלהם ומפרקין העלין מעל האילן להקל משאו וכן השרשים המגולים מכסין אותן באבק ומעשנין תחת האילן להמית התולעים הגדלים בו ומקרסמין והיינו שחותכין הענפים היבשין מן האילן ומזרדין והייני הענפים הלחים כשהן מרובין רגילים לקצצן מקצת ולהניח מקצתן ומפסלין שנוטלין את הפסולת וי"א שחותכין כל הענפים שבאילן כדי שיתעבה (ר"ש פ"י מ"ג):
סעיף כב
וכן מזהמין את הנטיעות והיינו כשקליפת האילן נושרת מדביקין שם זבל כדי להבריאו שלא ימות האילן וי"א שמושחין האילנות בדבר שריחו רע כדי שיברחו התולעים או שימותו (רע"ב שם מ"ד) וכורכין אותן והיינו שכורכים דבר סביב האילן בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצנה (שם) ומשמע דבשביעית עצמה גם זה אסור אף שאינו עושה כלום בהאילן וי"א שכורכין הענפים זו עם זו וקושרין אותן למעלה בראשיהן שלא יהו נטושין על הארץ (שם) וקוטמין אותן והיינו לשום בשרשיהם אפר וי"א דשובר הראשים (שם) ועושים להאילנות בתים והיינו כמו גדר סביבו וממלאים עפר והיא שמירה להאילן וי"א שעושים לו סוכה מלמעלה להגן עליו מפני החמה או מפני הצנה (שם) וכן משקין את האילנות עד ר"ה אבל בשביעית עצמה אף להשקות את הנוף בלבד אסור (משנה שם כת"ק):
סעיף כג
וכן סכין את הפגין ומנקבין אותן עד ר׳׳ה והיינו פירות שלא נגמר בישולן סכין אותן בשמן כשהן מחוברין לאילן למהר בישולן ולפעמים מנקבין אותן ומשימין שמן בתוך הנקב וכן יש שמנקבין אותן כדי שיכנסו בהם גשמים (שם מ"ה) אבל פגי ערב שביעית שלעולם לא יתבשלו עד ר"ה של שביעית אלא גמרן תהיה בשביעית אסור לסוכן ולנקבן אפילו קודם ר"ה דזהו עבודה בשביל שביעית ולכאורה נראה דזהו רק בזמן המקדש אבל מלשון הרמב"ם שם משמע להדיא דגם בזמה"ז אסור והטעם נראה מפני מראית העין שזה נראה להדיא עבודה בשביל שביעית:
סעיף כד
ובזמן המקדש היה אסור לבנות מדרגות על פני הגאיות ערב שביעית והיינו שחוצבין בהעפר לעשות כעין מדרגות שיהא נוח לעלות ולירד היה אסור זה משיפסקו הגשמים של ערב שביעית מפני שזה נראה כתקון הארץ לשביעית ובזמן המקדש שהיה תוספת שביעית אסור בעבודת הארץ גם זה היה אסור ובזמה"ז מותר שהרי באמת אין זה מעבודת הארץ:
סעיף כה
ויש שנותנים כלל במלאכת ערב שביעית בזמן המקדש והיינו שכל דבר שבשביעית הוי איסור דאורייתא אסרוה בתוספת שביעית וכל שאיסורו דרבנן מותר בערב שביעית (ר"ש ורע"ב רפ"ב) ומ"מ לאו כללא היא שהרי עידור בשביעית הוא מדברי סופרים לדעת הרמב"ם כמו שיתבאר ומ"מ לא התירו באילנות ערב שביעית רק בקשואין ודלועין כמ"ש (תוי"ט) והחמירו בזה מפני שזהו עבודה גמורה בקרקע עצמה (שם) וגם יש חולקין בזה וס"ל דעידור אסור מן התורה: