ערוך השולחן אבן העזר כז
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט · העתיד
צפייה במהדורה המקורית להגהה ולהורדה
<< | ערוך השולחן · אבן העזר · סימן כז | >>
סימן זה בטור אבן העזר · שולחן ערוך · לבוש
?
ובו ? סעיפים:
סימן כז סעיף א
[עריכה]קדושי כסף כיצד נותן לה בפני שני עדים כשירים, ושלא יהיו קרובים לא להאיש ולא זה לזה, מטבע או שוה כסף ושיהיה לא פחות מפרוטה, והוא משקל כסף הצי שעורה, והעדים צריכים לראות איך שנותן לידה הכסף או השוה כסף, ואומר לה: "הרי את מקודשת לי" או "הרי את מאורסת לי" או "הרי את לי לאנתו" וכן בכל לשון שמשמעותו קדשין וודאי באותו מקום, ובלבד שהיא תבין שהוא לשון קדושין. והרמב"ם כתב בפרק ג' שאומר לה: "הרי את מקודשת לי בזה". וכן המנהג אצלינו לומר "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת - משה וישראל" וזהו לשופרא דקדושין, אבל בדיעבד אם לא אמר "כזה", או ""בטבעת זו" אינו מעכב כלל. והטור לא כתב כלל לשון זה. אבל אם לא אמר לי אלא "הרי את מקודשת" סתם, וודאי אינה מקודשת. דאינו מוכח למי מקדשה וידים שאינן מוכיחות לא הוויין ירים (הה"מ) ד'לי' פירושו להיות לי ו'מקודשת' היא לשון 'הקדש' שנאסרת על כל העולם בהקדש בשבילי וזהו כאומר "הרי את מקודשת ואסור על בל העולם בשבילי" (בית שמואל) אבל בלא 'לי' הרי אינו מקדשה לעצמו. וכל זה בשמקדשה פתאום בלא הכנה אבל אם הכינו עצמן לקדושין אף שלא אמר לי אינו מעכב כגון במדינתינו שהקדושין הוא תחת החופה הוי ידים מוכיחות שמקדשה לעצמו דלא גרע מאם דיבר עמה על עסקי קדושין וקדשה מיד אפילו בשתיקה מקודשת כמו שיתבאר וכל שכן בכהאי גונא, ועוד יתבאר בזה בסעיף כ"ז עיין שם:
סימן כז סעיף ב
[עריכה]במדינתינו המנהג פשוט לקדש בטבעת של כסף או של זהב ומייחדין עדים מיוחדים שיראו הקדושין ונכון לעשות כן כיון שיש הרבה קרובים בעת החופה [עיין תוס׳ מכות ו.׳ דיבור המתחיל "שמואל" ואומר לה בפניהם "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל" והעדים רואים כְּשֶׁמֵשִׁים הטבעת על אצבעה וטבעת קדושין יש לזה טעם נכון בחכמת הנסתר (ועיין תיקוני זוהר חלק ה דף יט. 'למרבה' מ"ם סתומה בגימטריה עזר זרע ודו"ק) ומה שאומרים כדת משה וישראל יש לזה יסוד בגמרא שאמרו בכל מקום "כל המקדש, אדעתא דרבנן" מקדש (עיין תוספות כתובות ג.):
סימן כז סעיף ג
[עריכה]יש אומרים שאין לקדש לכתחלה במטבע (בית שמואל) וטעם כמו שאין קונין בחליפין במטבע משום דדעתיה אצורתא דמטבע חשיבותה היא מפני הצורה והיא עבידא דבטלה כשהמלך גוזר לעשות צורה אחרת (בבא מציעא דף מ"ה:] ובקדושין נמי נימא דדעתא של האשה הוא על הצורה [הג"ה במרדכי פרק קמא דקדושין)ואין בזה שום טעם כלל והרי קדושי כסף ילפינן מלשון 'קיהה' כמו שכתבנו ועיקר קיחה הוא במטבע ומהה לה אם תתבטל הצורה אם לאו, סוף סוף הוי שוה כסף. ובחליפין שאני דבעינן דבר מסויים דומיא דנעל (עיין שם ברש"י) ולבד שלהדיא מוכח בש"ס והפוסקים דלית מאן דחש לה. עוד מצד הסברא אידו מתקבל כלל וכבר נהגו לקרש גם במטבע כשאין טבעת ואין מי שיגמגם בזה (נראה לי) ואין מקדשין במלוה ובשטר חוב ופרטי הדינים יתבארו בסימן כ"ח בסיעתא דשמיא וכן יש שמפקפק לומר דבזמן הזה אין חשיבות בפרוטה כלל וכבר בארנו בחושן משפט סימן ק"צ שחלילה לומר כן וכל שיעורי חז"ל קבלו עד למשה מסיני וגם עתה יש קצת חשיבות בפרוטה כמו שכתבנו שם (ובמטבע כתב גם הא"מ והמק' בס"נ נדחק בזה ואין שום טעם לזה]: