עין איה על שבת יב נה

(שבת קה.): "איכא דאמרי, "אנכי" למפרע, יהיבה כתיבה נאמנין אמריה".

זאת היא ההבחנה, שהאחדות האמיתית היא כוללת את כל האור המתפשט בתוך האור העצמי השרשי, עד שמרגישים אחר כך בכל התולדות של המחשבות המסתעפות מזיו הקודש המפורש והכתוב, את ההתאמה של הקדושה לעומת השורש המפורש. וכל מה שהתולדות המתפשטות מתרחבות, לא יצא שום דבר מגבול הקדושה כפי מה [] במקוריותה העליונה. וזה מבחינים דוקא בשעה שהולכים במדריגה של השכלה מלמטה למעלה, ומקשרים את המחשבות המתפשטות לשרשן המקורי, ורואים את כל הדברים שהם מתאימים, כאילו היו כולם כתובים מפורש בכל מילואם. וזהו המופת הנלמד מן המאוחר אל הקודם, למפרע, יהיבה כתיבה , ההופעה המתקבלת ונחקקת בנשמת המקבלים, שלהם ניתן להתבונן, יהיבה, כתיבה, מתאימה עם הכתב המפורש בלא שום נסיגה מעצם הקדושה במילואה, כי נאמנין אמריה.

<< · עין איה על שבת · יב · נה · >>