עין איה על שבת יב נד

(שבת קה.): "ורבנן אמרי, אמירה נעימה כתיבה יהיבה".

לא די שבעצם השורש העליון האיחוד הוא כל כך מופלא, עד שאין חילוק בין האור השרשי הכתוב ובין האור המתפשט על ידו בתוך הבעת הנוטריקון במילואו, אלא שגם בההרגשה של המקבלים והכרת הטעם הטוב שבנועם ד' בצורה של רגש הבא ממקור הנועם העליון, גם כן זה הנועם המקורי מופיע (ג"כ) מכח היסוד השרשי בתור אמירה במילואה בכל נעימותה, והתענוג העליון הכלול בה בכל מילוי הנועם, נעימה. כתיבה, הנועם הכתוב מפורש, יהיבה, הנועם הניתן על ידי ההתפשטות, באופן שגם המקבלים יכולים לעלות לאותה המדריגה, שההתאחדות של האור המתפשט עם האור המקורי מזהירה בה בכל שלמותה ובכל הרגשת נועמה, בכל מלוא נשמתם, אמירה נעימה כתיבה יהיבה.

<< · עין איה על שבת · יב · נד · >>