עין איה על שבת ו קח

<< · עין איה על שבת · ו · קח · >>

"המרקדת והמונה (שבעים ואחד) על גבי האפרוחין בשביל שלא ימותו - יש בו מדרכי האמורי".

בכל מקום שיש ניגוד פנימי לדבר, שצד אחר מכריח, ושהצורך מביא לקבל את ההכרח ברצון וטוב לב, אחרי שגם ענינו מתגבר נגד הניגוד, שם ההתפעלות הנפשית, והדרכים שנקנית בהן צריכים לצאת אל הפועל. שנאת החיים שבשורש הרשעה מצד אחד, ואהבת התענוגים הגסים, ומילוי החיים החומריים בכל שכרותם, מצד שני, נלחמים הם בנפש הרשעה ועושים אותה כמרקחה; כשהיא צריכה להגן על החיים מצד השימוש שבהם לנטיותיה השפלות, ומצד שני, מונחת בזה שנאת החיים ושאיפת האבדון, מצד שלחולל את המוות אי אפשר כי אם על ידי החיים עצמם. אמנם, ההשקפה השלמה של הרשעה, ההכללה שלה, שמחה היא רק בכליון ובמוות, אבל בפרטיות הלא אומרת היא הב הב, וחפצה היא בחיים למען הרשע, ולמען השחת וכלה.

היא מרקדת - מכריעה את עצמה על ידי התפעלות, נגד חפץ הכליון ואהבת האיבוד, כשהיא צריכה לאפרוחים להגן עליהם בשביל צרכיה המיוחדים המושרשים, כפי תכונתה, בכל מעמקי זוהמת הנבלה. ותחת אשר תכונת הטוב מתקיימת היא במעוזה על ידי ההכללה, וכל שהכללות יותר מוקפת, ההויה יותר עזיזה ברוחניותה ויסוד מציאותה, הפרטים יונקים הם מן הכלל הכולל כל, את חיי מציאותם, והמנין עלול הוא למחסור ולתמותה בהפרדו מן הכללות: "ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם". הרשעה, דוקא על ידי מנין, ע"י פירוד הפרט מהכללות, וע"י העראיות שלו, תחובר אל החיים, לפי שעה, ותנצח את ניגודה הפנימי האומר השחת. כל אלה משורש פורה ראש יצאו, ממקור החטאת המכלה את עצמו וחפץ לבלע את כל. מדרכי האמורי.

<< · עין איה על שבת · ו · קח · >>