עין איה על שבת ו קט

<< · עין איה על שבת · ו · קט · >>

"המרקדת לכותח, והמשתקת לעדשים, והמצווחת לגריסין - יש בו משום דרכי האמורי".

כשם שהרשעה ונטייתה היא מעוותת דרכי האדם ומטה אותו מדרכי חיים לדרכי מיתה, כך היא מקטנת את מאוריו ומגדילה את כל הדברים היותר קטנים, בעיניו, עד שהוא ממלא מהם את נפשו וממילא ישעו עיניו ולא יוכל להביט לדברים גדולים ונעלים, שהם תיקון עולם ברום המובן, ומתגדל על ידי זה כח הדמיון בכל מילואו עד שאין מקום לשכל טוב ולדעה ישרה לחדור והאדם הולך חשכים ואין נוגה לו. ראויה היא השמחה להתבלט בעת יגלה לפנינו תיקון לדבר שכבר נפסד ונתקלקל. אהבת הטוב ראויה היא לפעול אצלנו את פעולתה, לעוררנו לחדוה בכל טוב שמנצח. אבל הקטנות, שהיא יסוד הרשעה, תמצא לה את מקום התגלות התפעלות זו, בדבר קטן שבקטנים. הכותח הוא אחד ממכשירי האוכל שנעשה דוקא מנהמא דעיפושא אחר שכבר אינו ראוי עצמו לאכלה - ומחלב שנתקלקל, נסיובא דחלבא - כלומר, מזון הגדולים והקטנים שנתקלקלו, חוזר לתיקון באיזה אופן. הילדות האנושית מוצאה לה את מקום התפעלותה, - הטמונה בקרבה לצורך שמחת תקונם של דברים גדולים שנתקלקלו בחזרם לטובה ביום חבוש ד' את שבר עמו ועולמו. ודרכי האמורי מעוררים להנמיך תכונה זו להיות מרקדת לכותח. העדשים הם כבר מימות עולם מוסכמים בדמיונם לתכונת האבל, שהשתיקה בו היא באמת מידה יפה, המורה על דעה רחבה ומיושבת המכרת את טוב העולמים, גם בהיותו חבוי במעמקי סתרי הרע המתגלה - "וידום אהרון". "אגרא דבי טמיא שתיקותא". אבל הגרעין הזה, שהוא מכיל בקרבו את נטיית הטוב הנעלה האצור ברוח האדם, כשהקטנות מבלעת אותו מחזקת את הדמיון, להשתמש בו לא בעתי תפקידו; כי דרכי האמורי הוא להתגודד ולקרוח על מת, רק בעת חזיון העדשים ובישולם, אז תהיה משתקת, כאילו מוצאה הסבלנות, בתכונה דמיונית כזאת, שאין לה מהלך ממשי באורחות החיים, את סיפוקה. וכשם שממעטת היא את הדמות הנפשית כל הסתפקות של ילדות וקטנות, אף על פי שיש בגרעין ההוא מה שעתיד להופיע לטובה, במלוא הגידול הנכון - כך היא התכונה הילדותית לשוב למעמד היותר פראי, כשאדם לא ידע מכל מכשירי החיים ואוכלו היה רק גרעיני הזרעים, כמו שהם, אשר אין לשער אופני ההתפעלות והתפרצות ההכרזה הצווחנית אשר יצאה ממנו בעת אשר מצאה ידו בפעם הראשונה לרסק את הגרעין לחלקים, לעשות גריסין מגרגרי הפול או החיטה. ודרכי האמורי הם שומרי נשף, להחזיר אחורנית את האדם לימי התוהו, בין בתכונותיו הנפשיות, בין באורחות חייו החיצוניים, ועל פיהן גם כן בדעותיו האליליות, וגסות נטיות תאוותיו הבהמיות, אשר לזה המצווחת לגריסין, הרי זה משום דרכי האמורי.

<< · עין איה על שבת · ו · קט · >>