עין איה על שבת ו נה

(שבת סג.): "יכול אם הגיס דעתו, ת"ל וענוה צדק".
הדרך המביאה את האדם אל האורה הרוחנית הטהורה, הוא צמאון ההשתלמות, הבא תמיד ע"י ההכרה של מה שחסר לו. והשלמות הרוחנית, מפני שאין לה קץ ותכלית, ע"כ מדתה היא, שכל מה שיגלו לאדם יותר אוצרות דעה ושכל יותר יגלו לו המון פליאות ותביעות רוחניות על כח השכל וכח הצדק שלו, ויכיר אז יותר ויותר עד כמה הוא צריך לרדוף אחר השלמות הרחוקה ממנו. כל זמן שאין ההכרה הזאת, של הערך של הרכוש הרוחני החסר והנעלם ממנו ועמו הצמאון אליו, מתגברת בנפש, עלול הוא לבא לידי גסות הרוח המרשמת באדם תכונה של עצלות ביחש לבקשת האמת. וכיון שאין האמת חביבה לו ואיננו צמא אחריה, שע"י כן הוא שש בחלק מדעו במדה של סיפוק כזה שמביאתו לידי גסות הרוח, לא יוכל אור האמת להגלות מבין מפלשי המשפטים המסובכים. ע"כ אין ההצלחה יכולה לבא בחידוד הלכה, כ"א כפי אותה המדה שההכרה של הצד הרוחני הנעלם ממנו מתגברת, שאז כל מה שיחכם ביותר, תגדל שפלות רוחו. כשבקשת האמת נפסקת ע"י גסות הרוח, אין האדם מוצא בדרישת השכל כ"א סיבוך טבעי לתנועה רוחנית הנדרשת בעל כרחו מכל אדם המורגל בעסק הרוחניות, אבל סיפוק זה, אם הוא בא במשפטים קצרים, אז יוכל להכפיל בתוכו רכוש גדול, כי לא תשבע הנפש כ"א בחלק רב מהמושגים אשר תמלא בהם את ציוריה. אבל אם החידוד, המרחיב את כל ציור קטן למרחב גדול, ימלא את הנפש, אז תכבה כליל ע"י מדה זו הנטיה היותר קטנה שיש עוד לצמאון הדעת והאמת בלב פנימה. ע"כ, המגיס דעתו איננו מסוגל כלל להצלחה של ההגלות של אור האמת מתוך המערכה המסובכת של ההרכבה הרוחנית שהיא חידודה של הלכה, ורק אז יגדל האור, ויהיה מלא עושר ומבוסס על יסוד הגברת אור האמת, כשצמאון הדעת של האמת והצדק והכרעתם בחיים יהיה הולך עם הנטיה של ההרחבה, אבל  יכול אם הגיס דעתו, ת"ל וענוה צדק ._
<< · עין איה על שבת · ו · נה · >>