עין איה על שבת ו כו

<< · עין איה על שבת · ו · כו · >>

(שבת סב:): "ושאשתו מקללתו בפניו, א"ר על עסקי תכשיטיה, וה"מ הוא דאית ליה ולא עביד".

יסוד חיי המשפחה הטובים והמתוקנים הראויים לברכת ד' שתחול על נויהם, הוא שיהיה עולמה של האשה ותביעותיה המיוחדות ע"פ מצב נפשה, אע"פ שאין להם כל יחש להעולם של האיש והלך נפשו, גלויים לפני הבעל בתור בעל ואב הבית. ואע"פ שהתביעות של התכשיטין יכולות להיות רחוקות מחוג מבטו ומהשקפתו על החיים והמוסר, מ"מ יהיה יודע את לב האשה, כמה תוכל להיות נכאבת ונדאבת בחסרה את המוכרח לה לפי מצבה. אמנם לעולם לא יוכל אור הברכה לחול כ"א כשלא תקלקל השפעה זו של דעת נפש האשה את השורה, והתכשיטין בהיותם בכל צרכם לפי תכונת האשה, מ"מ רק הרחבות לחיים, שאינם באים כ"א בהיות לאדם היכולת להרחיב את חייו בתביעות כאלה. אבל אם יעמיס עליו עי"ז עול כבד, הממרר את החיים יותר מההרחבה שיש בכחם לתת, אין דעת כ"א 1 והפלגה הבאה מתוך עורון וחסרון ההכרה במשקלה. כשם שהיא מעדפת באיזה אופן, תוכל ג"כ לחסר, כי בלא דעת נפש לא טוב 2 . ע"כ הדבר מוגדר רק בדאית ליה ולא עביד, שרק בעת השג היד אז כאשר תתגלה רק הידיעה של הצורך הנפשי, אע"פ שהוא מיוסד בעולם אחר של נפש האשה, מ"מ תתעורר החובה של הצדק למלא את הטוב המחוייב, "אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות"3 .

כו. .1 כך הוא בכתי"ק וצ"ע. .2 משלי יט, ב. .3 שם ג, כז.

<< · עין איה על שבת · ו · כו · >>