עין איה על שבת ו כז
<< · עין איה על שבת · ו · כז · >>
(שבת סב:): "דרש רבא בריה דרב עילאי, מ"ד "ויאמר ד' יען כי גבהו בנות ציון", שהיו מהלכות בקומה זקופה".
בתוכיותו של האדם מושקף לו כל עולמו, וכאשר בעולם הכללי הנה אנו מוצאים את הכחות מחולקים לטוב ולרע, והרע אמנם ראוי להיות במציאות, אלא שהוא צריך להיות כפוף אל הטוב, כן בקומת האדם הכוללת את כל הוייתו, צריך שידע שיש בו כחות כאלה שלא הרחבתם והתמתחותם יפעלו לטובה, כ"א הגבלתם וצמצומם. ואז יבנה האדם בהדר שלמותו והחברה הכללית תעמוד בשלמות כללותה, כי אחרי ההכרה בצד הגרעון שיש בעצמו, יהיה נשקף אותו הצד של הטוב שיש בזולתו, כדי שעל ידו יוכל להיות החסרון העצמי נשלם. הידיעה שיש בכללות הכח המתפשט על כללות הגויה חלקים כאלה שצמצומם הוא טוב וראוי, מנמיכה את הקומה מעט עד שמונעת אותה מזקיפה של גאוה דוקרת את זולתו. והנה, העורון של הגאוה, כשהוא מגיע למרום מדרגתו, הוא מאבד את העולם, מפני שא"א עוד לחיים של חברה ואגד ציבורי להיות מתפתחים כ"ז שלא תהיה הכרה פנימית בכ"א שיש לו איזה דברים וכשרונות שהוא נמצא על ידם חסר, וישתלם רק ע"י עזר חבריו. אמנם אם יזדמן מכאוב כזה באנשים, שהם הכח הפועל בעולם, עוד יש תרופה למכה זו, כי ע"י הזיקוק של עצם הפעולות שהם צריכים להשלימן, יראה להם חסרונם וחולשתם, עד שתאבד ההכרה הגאותנית. אבל הנשים שהן היסוד הנפעל בחברה, עבודה כללית, בפרט שכלית ומוסרית רחבה, לא עליהן תחול בתור עיקר, ו"כל כבודה בת מלך פנימה" , לה אין מקום חיצוני שיגלה לפניה עורון הגאוה כשהוא משתרש. וההשרשה הטבעית הזאת, היא מתנחלת בטבע קשה ואיום כ"כ עד שע"י ההשפעה של האם יצא בבנים במדרגה מפותחת כזאת, שגם כל ההכרות שבעולם לא יועילו. ואז יסתם אותו החלון של האורה, שעל ידו האדם מתקרב לאור השלמות האלהית העליונה, ]כי רק[ מפני שהוא מכיר את חסרון השלמתו, ע"כ תצמא נפשו להשתלם במקור השלמות באור עליון, שמזה נובעים כל סדרי החיים המתוקנים. ומתחזקת הירידה האיומה והפיזור הנורא של חלקי האומה שאין להם דבק פנימי, ע"י הגאוה הנוראה, המנשאים בשוא את כל אחד בפני עצמו לעולם מלא ושלם, באין חסרון המעורר צורך להיות מתחבר עם רעהו. וההשרשה הרעה באה ע"י הבנות, שהיו מהלכות בקומה זקופה. _
כז. .1 תהילים מה, יד.
<< · עין איה על שבת · ו · כז · >>