עין איה על שבת ב רסז

<< · עין איה על שבת · ב · רסז · >>

(שבת לג:): "אזלו טשו במערתא. אתרחיש ניסא, איברי להו חרובא ועינא דמיא. והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, כולי יומא גרסי."

כשהגיעו למרום ההתעלות השכלית, כבר לא היתה הסביבה שבבית המדרש מקבלת לעומת הזוהר הגדול של מחקריהם ודיעותיהם הנשאות, עד שעצת ד' היתה אות שהחברה המדינית כולה תתרחק מהם, מפני שהם התעלו עליה הרבה מאד בכל דרכיהם ומעוף הגיונם. ע"כ טשו כמערתא, במקום שהמון החיים עם כל דמיונותיהם לא יכלו להגיע להם להפריעם מרוממותם הנשגבה, וכבר לא היה להם אז שום צורך בצירוף היותר קטן לחיי החברה, שלא היתה יכולה כלל לצאת זכאית במשפטם הנשא והנשגב מצד התביעות המוסריות השכליות היותר עליונות. ע"כ היתה פרנסתם דוקא ע"י נס, ומאילן חרוב שתכונת מטעו בעולם בא כבר ע"י דעה מיושבת של אהבת הכלל, באופן מוסרי עליון, בתור חובה של היושר המושכל לנטע בשביל שיהנו הדורות הבאים, כי היכי דנטעי לי אבהתיי. ע"כ הוא יותר קרוב להשכליות הנשאות של אלה גדולי העולם המקפלים את הטובה היותר עליונה של הדורות והזמנים בסקירתם העליונה והקדושה. ועינא דמיא, מהטבע בעצמו בפועל אלהי בנס, בתכלית הזיקוק, באפס שליטה של מעשה איש הכרוכה באיזה החשכה וגסות השכל החומרי אפילו בכל דהו, ואפילו השרידים של פעולת החברה שהיו להם במלבושים, לא היה יכול להתאים עם גבהות השכלותיהם וחזיונם על אמתת החיים ועליונותם והתרוממותם מהשפלות והזוהמא של ההוה, עד דהוו משלחי מנייהו והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, כולי יומא גרסי.

<< · עין איה על שבת · ב · רסז · >>