עין איה על שבת ב רסח

(שבת לג:): "בעידן צלותא הוו לבשו מכסו ומצלו והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו".

התפילה יש לה עם הרגש כבר עסק, וממילא יש לה ג"כ יחש אל החיים החברותיים. ע"כ רק אז היו יכולים לפי רום מעמדם להשתמש במעשי ידי אדם, ותבואת חרושת המעשית שהטילה החברה עם כל מגרעותיה על האדם, הצריך להזקק כ"כ לחיי שעה. אמנם ברוממות המעלה יש עילוי לחיי החברה, עד שתוכל להתאים ג"כ אל המושכלות היותר קדושות ועליונות, והיו לפעמים יכולים להיות נשארים במצב של אפשרות השימוש החברותי ההוא ג"כ אחר התפילה, כ"ז שאור הרגש האלהי שע"י השכל התעלה במעלה היותר נשגבה, עד שיכול להתאים אל כל הצדדים שבחיים באופן נאה. אבל זה העילוי בעצמו היה מלמד להיות שומר את הדברים המלאכותיים, הצריכים שמירה דוקא בזמן היותר מוכרח, שהוא שעת התפילה, ואז היו נשמרים ג"כ, מפני שהיו נאותים אל המצב הנפשי שלהם אז. אבל בכולי יומא, הוו משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו, בהיותם בזמן הגרסא נעלים מכל שיתוף חברותי וצורך לתנאי החיים הנהוגים, לא תכן ג"כ השמירה בבגדים, שהם אצלם אז למותר וטורח.

<< · עין איה על שבת · ב · רסח · >>