עין איה על שבת ב רכט

<< · עין איה על שבת · ב · רכט · >>

(שבת לג.): "בעון שכועת שוא ושנועת שקר וחלול השם וחלול שבת, חיה רעה רכה וכהמה כלה וכני אדם מתמעטים והררכים משתוממין, שנאמר ואם באלה לא תוטרו לי, א"ת באלה אלא באלה, וכתיב והשלחתי בכם את חית השדה וגו' וכתיב כשכועת שקר ולא תשכעו כשמי לשקר וחללת את שם אלהיך, וכחלול השם כתיב ולא תחללו את שם קדשי, וכחלול שבת כתיכ מחלליה מות יומת, ויליף חלול חלול משכועת שקר".

כחות החיים במקורם הנם מתאחדים והם מתחלפים לפי הנושאים. אותו כח החיים המשתפך בחי המועיל המטיב את יסוד המציאות הכללי והמתיחש באופן של הטבה לאדם נעשה כח של תועלת ונדבה, ואותו המתחבר עם החי הזועף ושואף להאביד ולהכחיד, ומתיחש אל האדם בתור מפסיד ומכלה, מתגלה בתור כח הורס ומקלקל. החיים מתרוממים לטבעם הטהור, שהוא מקור החסד והטוב, כפי אותו הערך שהיחש שלהם אל מקורם מתגלה בהם. יותר מכל החיים עלול הוא האדם לגלות במדעו ובפעולותיו את היחש של החיים למקורם. וכל מה שזה הגילוי יוסיף כח, כן יהיה יותר קרוב יסוד החיים אל טבעו, ויתפשט ע"פ טבעו הטוב להרבות כח המועיל ולהמעיט כח המזיק. ההכרה העליונה שיסוד החיים הוא חי העולמים חיי החיים ב"ה, היא מתראה בחיים בשני דרכים: בחיי הרוח ובחיי המעשה. בחיי הרוח כשהיא מתגלה, מועלת היא מיד לבצר את צד ההרס והחרבן שיש בכחות החיים. וכיון שמתנשא האדם לדעת יסוד החיים ע"פ טהרת המושג של הכרת חי העולם, שוב לא יריע ולא ישחית. וכפי ערך ההתגלות הפועלת על כללות המצוי, כן תתמעט פעולת ההשחתה הבאה רק מכח התרחקות כח החיים מטבעו, וכשהוא חוזר לטבעו אפילו רק באורח הכרה מדעית כבר כח ההרס מתבצר, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים". להגביר אמנם כח הטוב והבנין בפועל צריך כח ההכרה לבא לידי מעשה, להתלבש בעולם המעשה והמציאות, אז הוא מרבה עצמה לכל כח של בנין ושל טובה, של תועלת שיש בכח החיים לכללות החי ולאדם בפרטו. שבועת שוא אין לה יחש בעולם המעשה, לא תוכל לפעול על חיי המעשה, רק נובעת היא משלילה של השפעה עיונית קדושה וטובה. ע"כ היא מסלקת את אותו המאור המחליש את כח הפורע והמאבד שבחיים, שלא יוכל להתפרץ מגבולו בכל מרחב החיים, בין בכח החיים הפרטיים שבאדם, שחיתו הרעה מתגברת לבלעו ולהשחיתו, וכן בכללות החי, חיה רעה רבה. שנועת שקר כבר יש לה מהלכים בחיי המעשה לשם איזה מטרה מעשית היא מזדמנת, ע"כ היא מכלה ושוללת כבר את כח הטוב שבחיים. כשם שהמציאות של ההכרה המעשית מרטבת את כל כח החיים הפועל לטוב, ובהמה, המועלת לאדם בכח החיים שלה, ודוגמתה באדם כל כח של חיים טבעיים מלאים המביאים עז ועצמה, כלה, מקור החיים כשהוא מתברך ממקורו, כשהוא עולה עד הראש להשכיל, שיסודו העיקרי הוא להביא את החיים לאור החיים של העונג הנערץ והטוב, במדע ובמעשה של ההתענגות על ד' בדעה בהשגה טהורה ועליונה, ובפועל בלכת בדרכיו להרחיב את החיים האלהיים בעולם, שהוא עשות צדקה ומשפט. ע"פ הכרה כזאת, אין לגוונים הטובים שבחיים קצב ותכלית, כי אין גבול לאור האלהי ואין מספר לפרטי המאורות הטובים שיוכלו למצא מקום בכל נפש אנושית פרטית בגוון אחר, שאז ריבוי האנשים מרבים את ההוד הכללי של מציאות הטוב בפועל בעולם המוחש, זה אמנם יוצא מקידוש השם. חילול השם הוא הפכו, כשהחיים מתגשמים בהתגשמות שפלה, באין אפשרות להרימם לתעודתם, ורק אכילה ושתיה וכל ההרגשות הקרובות להן יהיו כל תכסיסם, אז אין במציאות עושר רב לציורי החיים ולריבוי גווניהם, ולא ימצא המין האנושי כלל מה להראות בהתרבותו. ע"כ בנ"א מתמעטים בעון חילול השם. חיי החברה בעולם צריכים להיות מושפעים ע"י אותה ההשפעה הרוחנית שכנסת ישראל יכולה להשפיע ע"י קדושת השבת, לא רק ההכרח של צרכי היחיד צריכים להיות יסודות לחברה, שאז היא שפלה בערכה ולא תוכל להתרומם על האהבה היחידית הנמוכה כמלא נימא. רק האהבה הפנימית, החפץ הנעלה של אהבת הטוב שהוא נמצא בחיים כשהם במילואם, זה יביא את הערובה העליונה לשלום החברה. כפי היסוד הנמוך של ההכרח של הצרכים, אסור לכח המלאכה והמעשה לזוז מן העולם, וב"נ ששבת חייב מיתה . אבל לפי יסוד העליון של החברה, דוקא המנוחה המביאה לשלטון הרוח האנושי השלם, האומר ב"מזמור שיר ליום השבת: טוב להודות לד' ולזמר לשמך עליון" , "מה גדלו מעשיך ד' מאד עמקו מחשבותיך" , דוקא היא מביאה את אושר החברה ושלומה, ועתידה להביא את המציאות כולה לתעודתה, ליום שכח השבת תהיה ניכרת על כל החיים במילואם, ויסוד החברה לא יהיה עוד ההכרח היחידי כ"א משאת הנפש של הטוב היותר עליון ונכסף שימצא בהתרבות החיים והתאחדותם לכל צדדיהם. ע"כ הפגיעה ביסוד העליון והנצחי הזה, חילול שבת, מביא ההפרעה היותר נמרצה לסדרי החברהואופני השתלמותה ע"י שוממות הדרכים, שהם האמצעי היחידי להתארגנותה של החברה מעברים שונים ומקומות מפוזרים. ויסוד כל אלה הפגעים בא מהחילוף הפנימי של עצם הסקירה על כלל החיים, שהם צריכים להשתקף באספקלריא הבהירה והנצחית, והם מתראים בעת השפלת הרוח במחזה עכור המביא את הציורים כולם, את תעודותיהם ואת תוצאותיהם שבכל ענפי החיים, במחזה הפוך ומחולל מכמו שהוא. ע"כ הם הולכים ותועים, הולכים ונכשלים, כי "דרך רשעים כאפלה לא ידעו במה יכשלו" , וילפינן חילול חילול משבועת שקר. ההחלפה המעשית המוטעית הבאה מקוצר ראות וגסות ההכרה, שיתוקנו כל אלה במילואם לעת בא דבר ד' אשר נאמן, "אז תפקחנה עיני עורים ואזני חרשים תפתחנה" , "ולבב נמהרים יבין לדעת ולשון עלגים תמהר לדבר צחות" .

<< · עין איה על שבת · ב · רכט · >>