עין איה על שבת ב רכח

<< · עין איה על שבת · ב · רכח · >>

(שבת לג.): "בעון עינוי הדין ועוות הדין וקלקול הדין וביטול תורה, חרב וביזה רכה ודבר ובצורת בא, ובני אדם אוכלים ואינם שבעים, ואוכלים לחמם כמשקל, דכתיב והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית, וכתיב בשכרי לכם מטה לחם ואפו עשר נשים לחמכם וגו', ואין כרית אלא תורה, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו', וכתיב יען וביען במשפטי מאסו".

החיים המעשיים הם מלאים סכסוכים, בני אדם פוגשים זה את זה במהלכם במלחמת החיים. וזהו יסוד הדין להעמיד את האמת ואת השלום על מכונו, ואז המרירות שבחיים היוצאת מכח האהבה העצמית הגסה היא מתבסמת ואינה יוצאת אל הפועל בצורתה הזעומה. במה דברים אמורים, כשהדין הולך שלוב יד עם החיים, כשם שזרם החיים הוא הולך בלא הפסק והבריות נרדפים ממנו בעל כרחם, כן צריך הדין שיהיה פועל את פעולתו ככל סדרי החיים הקבועים. הוא רשאי ודאי, וגם מחוייב הוא, לקחת לעצמו את חלק מהזמן שהוא צריך לעבודתו, ככל ענין חשוב שבחיים הדורש זמן לעבודה ככל הרחבתו הצריכה. אבל כיון שכבר עלתה בידו המטרה, עליו מיד לצאת אל החיים ולפעול עליהם, שבזה האופן יהיה הדין מחובר עם מרוצת החיים ויהיה יכול להנעים את כל מרירות המזדמנת לשעתה, ולא יקבצו הרים גדולים שיהיו צריכים לעשות פרעות לשם הישרת החיים, בין בידי אדם בין בידי שמים. ע"כ עינוי הדין הוא הכח הראשי המעתיק את כח הדין מן החיים, כאשר אין להדין בשביל עינוייו אותו כח המרוצה שיש לחיים החברותיים בטבעם, וממילא הם מתעתקים ממנו ולוקחים להם דרך לעצמם בלא הישרה דינית, ואז עלולים כל הקלקולים להתקבץ בצורה של מחלה חברותית ממארת

מאד. יותר רע מזה הוא אם הדין פועל עם פעולתו הטובה ג"כ פעולה להרע, שהוא אמנם מזכה את הזכאי ומחייב את החייב אבל אינו מודד באותה מדת הצמצום הראוי למדת הדין, בזה חוזר הדין, שהוא 'צריך להיות' המישר, להיות נהפך למעוות את סדרי החיים מתוך עיוות הדין. רע מכולם אמנם הוא אם הדין עוזר רק לרעה ואינו עומד על צד היושר כלל, כ"א הוא מקולקל, לזכות את החייב ולחייב את הזכאי. אז נהפכת כל החברה לסיעה של זאבי ערב, ואין תיקון לעולם כ"א בהתמעטות כחותיה, בין התמעטות האישים בין חלישות הכחות הפועלים, ע"י הסבות המוכנות להחליש הכח. והנה התקבלות הדין וזיקוק החיים אליו, לא יוכלו לצאת אל הפועל כ"א ע"י מה שעצם החיים יהיה בהם ליח של קדושה ותתגלה בהם מטרה רוממה בכללותם, אז יהיו הפרטים והתביעות נערכים ע"פ אותו המשקל האמיתי שהחיים נערכים בכללם ע"פ תכליתם הכוללת, שאז יהיה הצדק החסד והאמת, המשרים והשלו', הכח היותר פועל בתוכיות החיים ויהיה מקום לכח הדין הנובע ממקור האורה העליונה להתדבק בהם. אבל ע"י ביטול תורה, החיים יורדים כ"כ עד שפלות ההגשמה היותר נמוכה, וערכם מתחיל להסתמן רק כפי ערך ההשערה הקלושה של ההשקפה הבהמית המגבילה את כלל החיים רק לפי ערך המילוי של תביעות החושים היותר גסים. מוכרח הדבר שכל הנטיות המביאות להתקבלות הדין ויחוסו הנאמן אל החיים יתמוטטו, וההשגחה האלהית מתחלת לתקן את החברה בדרכים של סתירה שעל מנת לבנות, כפי המדה הראויה בשעה שהאדם מתעקש שלא לעמוד לימין הצדק בבחירה הטובה באופן נעים. ע"כ בעון עינוי הדין, שהחיים מתרחקים מן הדין מפני שאינו מחזיק עמם במהלכם בדרכם, ועיוות הדין, שהחיים צריכים עוד לנקות את הפסולת שהעיוות הביא בכלל החברה, וקלקול הדין, שהוא עוזר רק לרעה, הנה כשהחיים לוקחים להם דרך לעצמם, אז מרי הנפש מתנפלים בלא שום הישרה של דת ודין, ומתבטלת שמירת הנפש והרכוש בכלל החברה שהיא עומדת רק בכח הדין, וחרנ וכיזה רכה. והיסודות המוסריים הרעים כשמתגברים, מתאחדים כ"כ בנפשות ומתמזגים ביסוד החיים, עד שרבים העלולים לקבל נטיות של רשעה באורח טבע קבוע, נעשים כנגעים בגוף החברה שאין להם תקנה כ"א כליון. וממילא מוכנות סבות של כליון לבא, ע"י דבר בכליון אישים פרטים, או ע"י נצורת בהתמעטות הכחות, כדי שיתמעטו כחות הרשעה המוגבלים כ"כ בחיי הכלל. אותה קורת הרוח הפנימית שחוש היושר מטביע באדם, כלה לגמרי מאופק ההרגשה כשאין צדק ומשפט. והאדם שהוא שואף בעצם לטובה לאורה ולצדק אינו מוצא את חפצו, אינו יודע מה חסר לו ולא יוכל להתרומם מתוך שפלותו. אבל הנפש לא תמלאי והוא אוכל ואינו שכע. המושגים מצטמצמים בכל דבר וענין בהגבלה פחותה מפני חסרון הרחבת הדעה ומיעוט השאיפה לדברים נעלים, לחפצים שהם למעלה מכל מה שהיד תוכל למששו והשינים ללעסם. מתוך אבדת הצדק ושכחת התורה הכללית, עד שאפילו לחמם אוכלים במשקל, והקצוות מתאחדים כיון שאזלתכח המשפט, בטל החוש של דעת ההקפדה ממשפט הקנין, והמושג "שלי ושלך" מתקלקל מפני הרשעה שמתגברת, צריכים חיצי הרעב שהם מכריחים לצמצם כ"כ את מכשירי החיים, עד שהלחם נאכל במשקל ומעורר להזכיר כמה מדוקדקת היא חלוקת הקנינים, עד שהלב מתעורר להשקיף על מה שאינו שלו בעין אחרת. וכ"ז בא בעקרו מצד חסרון הקישור הכללי המאגד את כלל האומה וכלל החיים כולם, שא"א שיאוגדו בישראל כ"א ע"פ ההשפעה המיוחדת להם שהיא השפעת התורה. ובהתבטל האגד הכללי נעשים אח"כ הפרטים בלא מטרה והם נמאסים, ואין ברית אלא תורה, וכתיכ יען וכיען נמשפטי מאסו, כי רק עם ההשפעה הכללית הנאותה לישראל ימצאו הפרטים את מקומם במעשים ובחיים. והברית הכללית היא מביאה את המשפטים הפרטיים לידי פעולתם, ומכונת להיות נשפעים מאורה של תורה שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום .

<< · עין איה על שבת · ב · רכח · >>