עין איה על שבת ב קטו

(שבת לא.): "הלך ועבר על פתח ביתו".

אמר מי כאן הלל, מי כאן הלל. לחזק יותר 'את' כח הזילזול הראוי לעורר הקנטה גם לאדם שהוא ענוותן ביותר, לא הלך ישר לפתח ביתו, שמורה עכ"פ שיש לו צורך עקרי אליו, שזה עכ"פ היה מונע חוזק הקפידא, אע"פ שתהיינה שאלותיו דברים שראויים להקפיד עליהם, מ"מ הלא יש מקום לדון שע"פ ציורו הוא מוצא אותן 'בתור' שאלות שהן ראויות להיות נשאלות בהן לחכם, ולפי דמיונו הם דברים עקריים ולא היה הזילזול בולט. אבל הוא רק עבר על פתח ביתו, כאדם שהולך למטרה אחרת לא בשביל לבא לביתו, א"כ הדבר מוכח שלא היה כאן דבר שהלהיב את רעיונו אפילו לפי שיטתו להתפרץ בגלל התרת הספיקות הללו מגבול הנימוס, כ"א להורות על מיעוט החשיבות שהוא מצייר (על) 'את' הלל עד שגם בשביל דבר בטל שאצלו (לבדו) 'עצמו' ג"כ אינו חשוב לקבע ע"ז מהלך מיוחד הוא מטרידו באופן גס כזה, ע"כ עבר דוקא על פתח ביתו. והנה ביתו של נשיא ישראל ודאי היה גלוי ומפורסם לכל שהוא מקום כבודו, ואותו האיש רצה להבליט איך שהוא ממעט ג"כ 'את' פרסומו, עד שבעברו על פתח ביתו צריך -לשאול אם מי שהוא כאן הוא הלל. ואמר: מי כאן הלל, לא "אם הלל דר כאן", להורות עד כמה הוא מחשיב את ערכו של הלל לדבר נטפל, שרק מפני שעבר על פתח בית זה ונזכר, שמי שהוא כאן הוא הלל מצא לנכון לפטפט עמו דברים בעצם עסק חיפוף ראשו והכנתו לקדושת השבת, שזה ראוי להקציף גם 'את' הגדול שבענוים. וכפל הלשון מורה, שלא עשהאת' מעשהו בפזיזות ואיזו קלות ראש שנתעוררה בו לשעה, כ"א אחרי ישוב הדעת וההסכמה הגמורה, כענין הן שבועה לאו שבועה, כדאמר הן הן ולאו לאו.

<< · עין איה על שבת · ב · קטו · >>