עין איה על שבת ב קיד

<< · עין איה על שבת · ב · קיד · >>

(שבת לא.): "אותו היום ע"ש היה והלל חפף את ראשו".

הסיבות שמישבות את הדעת, שלא יהיה האדם מתרגש ובא לידי הקפדה, תהיינה ברוב או במצב המנוחה השלמה, שאז דעתו של אדם מיושבת ולבו רחב ולא ירגיזוהו כל כך בנקל דברים שהם למורת רוחו, אף על פי שמצד אחד עלול מצב המנוחה ביותר להיות האדם נח להתרגש, מפני שהוא מוצא את עצמו מופרע ממנוחה והשקט, על ידי אותו הדבר המעירו להיות נקנט, מכל מקום יש בזה גם כן צד יתרון, שכח המנוחה מישב את הנפש עד שיוכל לסבול בשלות לב גם מה שהוא ההיפוך מתכונתו. ולאידך גיסא, מצב ההטרדה ורוב העבודה לפעמים יכשירו את האדם להיות נח וסבלן, אף על פי שמנוחת הנפש השלמה תחסר לו אז, אבל ההכנה הנמצאת בהיות האדם מסור לעול של טרדות הנפש היא בעצמה תכשירהו לסבול גם כן דברים שהם שינויים במצב רוחו, ויוכל לסבול גם כן מצד זה ענין הראוי להיות מקניט, אע"פ שהרחבת הלב ותכונת הנפש הנדרשת להשקט הראוי להמצא מצד המנוחה, חסרה אז. אמנם בהיות האדם מכשיר עצמו לצאת ממצב של עול והטרדה למצב של מנוחה ושלות הנפש, אז מתקבצות שתי הסיבות ביחד, שכל אחת מהנה גורמת שלילת כח הסבלנות ועלילות הנטיה להתרגשות ורוגז. כי מצב המנוחה עוד לא בא, שיעזור להרחיב את הדעת, וההסכמה הפנימית הנמצאת באותם הזמנים, שהאדם מסור בהם לעול השינויים המזדמנים במשך המון המיית החיים המעשיים גם היא חסרה, ע"כ האדם אז עלול להתרגשות משני הצדדים. יש אמנם עוד דבר שמשקיט 'את' כח ההקפדה, והוא בהיות האדם מוכן להיות מתערב עם בנ"א, באותה שעה כבר הדעה הפנימית שבו מתעתדת לקבל רשמים שונים מאנשים שונים מרוחו ולסובלם. אבל בעת שהאדם מכין עצמו למצב המחייבו להיות נפרש מבני אדם מצד הצניעות, וביותר בהיותו עסוק בעסק גופני נמוך ומוכרח, אז עלילות ההקפדה נכונה יותר לבא לדבר הבא מן הצד שלא כרוחו, מפני מיעוט הכנתו לשינוי דיעות. ובשימנו על לב את אלה, כמה נפלא הוא ההכשר להתרגש דוקא ביום ערב שבת, שהאיש הישראלי מוכן בו להיות מעתיק עצמו ממצב ההטרדה למצב המנוחה, וההסכמה של ההכנה לטרדא כבר עברה ושלות המנוחה עוד לא באה. ואם נוסף לזה הוא עסוק אז בענין המבדילו בטבע נימוסו מבני אדם אחרים, יהיה ההכשר להתרגש מדבר המרגיז, הבא בלא סדר והכשר קדום, יותר עלול. ע"כ כמה היתה השעה מכוונת להתרגשות מצד החוצפה הבלתי משוערת, שהעיז הממרה הזה נגד נשיא ישראל, בהיות אותו היום ערב שבת, וגם הלל היה חופף את ראשו, מלתא דצניעותא, המפרידה הכנתו מבני אדם צדדיים ושינוי רוחותיהם, שרק עם תכונת מצב הנפש שראויה להמצא בזמן כזה תציין לנו עד כמה היתה מדת הענוה והסבלנות מוטבעת בעומק קדושת נפשו של הלל, עד שלמרות כל ההכנות ההפכיות הראויות להיות גורמות התרגזות, לא הי' עם זה אפשר בכל ההשתדלות היותר נמרצה להביאו לידי קפידא. שמזה למדנו שהענוה האמיתית מונחת היא בלב העניו ונפשו באין צורך לשום הכשר מעשי ועיוני, ובלא שום אפשרות הסרה משום מאורע שיהיה. זאת היא הענוה האמיתית העמוקה, שציינו לנו בתואר ענותנותו של הלל.

<< · עין איה על שבת · ב · קיד · >>