עין איה על שבת ב נד

(שבת ל.): "אדעה מה חדל אני, א"ל בשבת תמות".

יש ערך ידוע להפסקת הפעולות שהאדם הפרטי פועל על הכלל. בכלל אין לך אדם שאין לו איזה השפעה כל דהוא על החוג הקרוב לו, ואותו החוג כמה שיהיה קצר, הוא מתרחב ע"י השפעה שיש להיחידים מאותו החוג על הקרובים לחוגם. ממילא מובן שלפי גדלו של אדם כן תהיה ההשפעה יותר רחבה, עד שההשפעה הגדולה והנפלאה של אדוננו דוד המע"ה ג"כ יש לה ערך ידוע מצד פרטיותו, כלומר יש קצב לפעולות הפרטיות שהוא עושה ופועל בתור איש פרטי. וחדלון של הפעולות הפרטיות מתי יסתיימו, זה אפשר כבר להשיג ע"י עזר השפעה אלהית. אבל זה אי אפשר שישיג מתי יסתיימו ג"כ ההשפעות הכלליות, עד שמצד הצורך של חדלון של פעולותיו בחיים יהיה צריך ג"כ שיפטר מן העולם. וזה דומה ממש להודעה פרטית שמודיעים לאדם, אבל מעלימים ממנו את הכלל שזה הפרט מונח בקרבו, ע"כ אינו יכול לדעת ידיעה ברורה ג"כ מערכו של הפרט, כדוגמת ידיעת היום המיוחד שהוא ענין פרטי. אבל כשאיננו יודע מתי יהיה בחודש ובשנה הלא אין ידיעתו מבוררת, מפני שהכלל נעלם ממנו, ע"כ לא יוכל להשיג את הפרט לבירור. כן ההשגה מתי תחדל פעולתו שהוא צריך לפעול בתור איש פרטי הפועל על הכלל זאת אפשר שתודע לו. אבל בזה עוד לא תמה אמתת פעולתו, כי אע"פ שהוא איננו פועל מ"מ ישנם ענינים רבים שבערך הכלל הם נחשבים לנפעלים מכחו, וכל זמן שהוא חי כחו עומד בהם, והם צריכים לתיקון הכללי שיתקיימו בצביונם, עד זמן ידוע הצריך להנהגת הכלל להיות בצביון זה המושפע מערך פעולתו בזמן שהיה עדיין פועל פרטי בפועל. ע"כ הידיעה של מה חדל אני, נודעה, אבל באופן כהה, נודעה מצד הערך הפרטי אבל לא מצד מקום הפרט בתוך הכלל הגדול. ויש עם זה הערה גדולה שפרטיותו של אדם אינה נאבדת לעולם באוצר הכלל, שהרי דוד ע"ה שכל ערכו לכאורה היא עבודת כלל ישראל, והנה המיתה נערכת למנוחה מצד הפרט הצדיק העובד, אבל מצד הכלל היא צער ויגון והיפוך המנוחה. א"כ אם פרטיותו היתה צריכה להתבטל כולה בערך הכלל הי' צריך שעכ"פ מיתתו, שהיא מנוחה בערכו הפרטי ועמל בערך הכלל, לא תהיה בשבת. אבל לא כן גזר אדון כל הנפשות, כי מאוצר הפרטיות שהיא קיימת ג"כ לעד יושפע כח הכללי. ע"כ לעת קץ האדם צריכה פרטיותו הנהדרה להתגבר עליו, להורות שהנצחיות לא תהי' רק במושג הכלל כ"א גם במושג הפרטי, ומזה תוצאות להשלמות מוסריות חיות וקיימות לעד. ע"כ באתהו הידיעה בשבת תמות, בתור מנוחה לפרטיות מציאות נפשך הנכבדת, דוד מלך ישראל חי וקיים.

<< · עין איה על שבת · ב · נד · >>